פרק ב'
ב "מה רצונך, מכשף?" "מישהו ניסה לרצוח אותי." "אה, חבל שהוא לא הצליח. מי הוא היה?" "אתה." אמר הפניקי כשבעיניו רצינות גמורה עם רוגע עמוק מעורבב בדריכות מרוכזת. "מה?!" אמר גבריאל. הוא עמד על חולית גבוה והביט בנוף החולות הזהובים שנפרש לפניו. עורו היה שזוף מאד ושיערו חלק ושחור. הוא העדיף לשמור על מראהו המזרחי, מאז ומתמיד הוא היה שמרן. האגדה הנוצרית שלמלאכים אמורים להיות כנפיים: זו הייתה הגזמה גדולה. למלאכים לא היו כנפיים והם לא נראו שונים במיוחד מבני האדם הרגילים(פרט לכך שהם חיו הרבה יותר זמן וידעו הרבה יותר על היקום). בעצם משמעות המילה "מלאך" בתנ"ך הייתה "שליח"- וזה מי שגבריאל היה. אחד מארבעת השליחים. גבריאל לבש בגדים שחורים. גלימתו השחורה הונפה באוויר כך שהעניקה לו מראה מאיים. "אם הייתי רוצה להיפתר ממך, פניקי, הייתי עושה את זה כבר מזמן." גבריאל פנה אליו בכוונה כאל נציג עם מסוים ולא התייחס לדרגתו. גבריאל נהנה לזלזל בו למרות שבעמקי נשמתו ידע בדיוק את ערכו של המכשף הפניקי. "באמת?" אמר הפניקי "האם כל כך קל לפגוע בי?" גבריאל הסמיק מתוך כעס ופתח את פיו בכוונה לומר משהו אך בלם את עצמו ושתק, הוא ידע טוב מאד שלא כל כך קל להרוג את שר החולות. "איני יודע, לא ניסיתי להרוג אותך." אמר גבריאל והוסיף בגאווה ניכרת "וכידוע לך, מלאכים אינם משקרים." הפניקי לא יכל להתווכח עם זה אך הוא בכל זאת אמר: "אם כך, מדוע התקיפו אותי דווקא המוסלמים, מלאך המוות?" "מוסלמים? מעולם לא השתמשתי בהם כדי לפגוע באחד מאנשי עולם המעבר." "אחד מהם דיבר על יום הדין." גבריאל נראה מזועזע: "מה?! האם אתה יודע מה זה אומר?!" "אני יודע. לכן באתי אליך לכאן." ענה הפניקי. "אלוהים אדירים!" "בדיוק. אמרתי לך שלא כדאי לך להתעסק עם השהידים. אני לא מבין מדוע בכלל בירכת את הנביא שלהם, כביכול, הרי הם פנאטים מטורפים." "נכון. זהו בדיוק הרעיון, מי יהיו עוזרי מלאכי המוות אם לא האנשים שמביאים הרס ורצח... אנשים שעצם האמונה שלהם מייצגת מלחמה? הם מביאים אלי את מזוני- מוות טהור! מובטח להם חופש בגן עדן- אך תדע לך שהם משלמים על מעשיהם ביוקר: במקום לבלות בגן העדן עם הבתולות שהובטחו להם הם נאלצים לעבור את הנצח בסבל נוראי בשממת המדבר הזו שנקראת ´עולם המעבר´. ושלא תעז לזלזל במוחמד- אני הייתי המלאך הראשון והיחיד שתואר ברב המכר שלו: הקוראן." עיניו השחורות שיקפו להבות אש בזמן שהוא דיבר, אחר כך הוא הוסיף: "ומה אתה מתכוון לעשות בקשר ליום הדין?" "אני מתכוון לעשות מה שדרוש ומה שחייב אדם במצבי לעשות: אני אצא למסע אל הארץ." גבריאל זקף גבה: "אינך רציני..." "אני רציני מאד." אמר שר החולות והביט בעיניו של גבריאל ברצינות גמורה. "היית סגור בחור הזה ומנותק מן העולם יותר מדי זמן. אתה לא יודע עד כמה העולם השתנה בזמן שלא היית." "נכון. אבל אני אסתדר. איני אדם רגיל, כידוע לך יש לי כוחות כישוף." "כן, כן... שמעתי על זה... הפניקי האחרון... מכשף החולות היחיד שנשאר..." "אם כך אתה אמור לדעת שהידע הזה יכול לעזור לי רבות." "לא בעולם ההוא." אמר גבריאל בקול מהורהר "לא בעולם ההוא..." "מדוע, גבריאל?" "אני אראה לך..." לפתע שר החולות ראה הבזק אור מהיר ולאט לאט התחילה להיחשף לפניו תמונה חדשה: הוא ראה חבורה של מוסלמים תוקפת את עובדי האלילים שבמקום. מלחמת אחים נוראה יותר הוא לא ראה. המוסלמים שחטו את אחיהם כמו חיות. התמונה שוב השתנתה: הוא ראה אנשים בעלי סמל צלב שוחטים את המוסלמים ללא רחמים על רצפת מסגדם. לפתע שוב השתנתה התמונה והוא ראה מחזה תמונה קודרת ביותר. הוא ראה עם שמי כלשהו, כפי שהוא ראה לפי המראה שלהם שמיוחס רק לשמים, הוא ראה אותם מוכנסים בכוח על ידי חיילים במדים מוזרים לתוך רכבי ברזל ארוכים ללא סוסים. מיליוני האנשים ההם שביניהם נשים וילדים בכו וצרחו, אך אף אחד לא שמע אותם.("גרמניה הנאצית 1939, אמר גבריאל. שישה מיליון יהודים נטבחו בדם קר", אמר גבריאל בקול צרוד) התמונה השתנתה שוב פעם. הפעם הוא ראה שני מגדלים ענקיים בגודל חלומי שהתנשאו גבוה אל השמים. הוא היה מוקסם מהמראה כשלפתע יצאה ציפור מתכת ענקית מבין העננים ונכנסה הישר לתוך אחד המגדלים. פרצה אש גהנום מתוך המגדל העצום, לפתע הופיעה עוד ציפור מתכת ברקיע ונכנסה הישר לתוך המגדל השני- שניהם התפרקו ונפלו כמו שמגדל בבל נפל בזמנו. שר החולות מצא את עצמו שוב במדבר העצום של עולם המעבר. גבריאל, אדון האנטרופיה, עמד לידו והביט היישר לתוך עיניו. "אני... בכל זאת אצא למסע." אמר שר החולות. "כרצונך. אך לפחות כך איתך את אחד מהשהידים שלי או מהשדים שלך שיעזרו לך בעת הצורך." "לא. אני חייב לעשות זאת לבד..." "איך שאתה רוצה, חייך הם אלה שבסכנה." הפניקי הסתובב והתחיל ללכת. "אסרחדון! חכה!" אמר גבריאל כשהוא מושיט לשר החולות את סכין המוות "מישהו השתמש באנשי למטרות שלו והתחזה אלי- אני רוצה לגלות מי זה היה- ולנקום בו." אמר גבריאל. שר החולות לקח את הסכין בעלת הגולגולת הכסופה על הידית השחורה. הוא הלך אל האבדון והאבדון הלך אליו. הוא שמע את קולו של אדון האטרופיה קורא לו מבין חולות המדבר: "דע לך- כי גן העדן מלאך המוות איתך." אור לבן הבזיק מאחורי שר החולות ומעליו נראו שמים זוהרים באור לבן טהור. שר החולות לא הסתובב לאחור והלך בפנים נחושת מתחת לרעלה לתוך המדבר הישר לעבר הסופה המתקרבת. מעליו ריחפו השרפים- יצורים מופלאים בעלי שישה כנפיים המוקפים בלהבות משתוללות שלא נגמרות לעולם. פניהם היו פני אדם גדולים במיוחד. אחד מהם השמיע קול קרקור וצנח לאדמה עד שהגיע אל שר החולות ורפרף בכנפיו לידו. "היי, אסרחדון!" "מה נשמע פראנק?" "כרגיל, כרגיל... מצב די קשה בשביל גנגסטר לשעבר, להיות תקוע בגוף של יצור כזה. דרך אגב, לאן זה, אסרחדון?" "אני הולך אל העולם האמיתי." "איני ממליץ לך במיוחד, ואני יודע- אני איטלקי!" "איני מזלזל בעובדה שאתה איטלקי, פראנק, אבל אני חייב לעשות זאת." "מה הסיבה לכך, אסרחדון?" "איני יכול לגלות לך." "זה גבריאל, נכון?" הפניקי שתק והמשיך בדרכו. "כן! זה הוא!" צווח פראנק "מה אתה חייב לו בכלל?" "אינך יודע..." "מה שאני יודע זה שהוא חתיכת בן זונה מזורגג." "אל תנבל את הפה, פראנק." "איני יכול לעצור אותך, נכון?" "נכון." "אם כך אני סומך על כושר שיפוטך, ידידי! בהצלחה, ברנש!" אמר פראנק והתעופף לו. "לאן דרכך, שר החולות?" אמר שֵד אדום פרווה שעמד ליד החולית שאסרחדון רצה לעבור בה. שר החולות בחן אותו: השד היה עצבני במידה ניכרת. השד פחד משר החולות וידע בדיוק את כוחו. "אין זה עניינך." נראה עוד יותר מזועזע ופחד ניכר בעיניו. הוא הלבין- וראו זאת אפילו על עורו האדום. "אני אמור לחסום את דרכם של כל תושבי עולם המעבר אל סופת החול הגדולה." "ואיך אתה בדיוק תעצור אותי?" השד הלבין עוד יותר ולאחר מכן האדים. שר החולות הרים את ידו ומסביבה התקבצו רוחות מלאות בחול. הטבעת המוזרה שעל אצבעו זהרה. "אתה רוצה לנסות אותי?" אמר שר החולות. "בשמחה." אמר השד וניסה להעלות חיוך מרושע. בתוך רגע רוח חולות שיצאה מידו של אסרחדון פגעה בפניו של השד והפילה אותו על האדמה. השד המבוהל והמזועזע בו זמנית לא הספיק אפילו להגיב כשרגלו של שר החולות הלמה בו. שר החולות שלף את סכינו ונרים אותו באוויר מעל לשד. "לא!!!" צעק השד בכל כוחו "רחם עלי!" להב הסכין של שר החולות המשיכה לרדת אל עבר השד והצל של הסכין המאיימת שהתקרבה כבר נח על פניו של השד. צרכה איומה נשמעה אך לא ניתנה מכה. השד פקח את עיניו וראה שלא נשאר זכר משר החולות- פרט לרוח המשתוללת. השד ניגב את עיניו המלוכסנות מדמעות ואת הזיעה ממצחו. הוא מלמל משהו בסינית, קם, והמשיך במשמרתו.
בכל מקרה... עשיתי את הסיפור בבלוגים של תפוז. שמו של הסיפור הוא "הפניקי האחרון". ז'אנר: פנטזיה. אני מעדכן פרקים לפחות כל יומיים ואשמח אם תיכנסו, תקראו, ותגיבו. http://blog.tapuz.co.il/phinix תודה מראש.