הפסדתי....
ידעתי שזה לא ימשך הרבה זמן, למרות שהוא דיבר בעיקר על העתיד ואני לא עצרתי אותו. הוא צייר לי חיים מאוד יפים ונוחים. בלי הרבה סיבוכים או תקלות צפויות. אני נהנתי מתשומת הלב, הוא מילא אותי בדברים שכל כך הרבה אנשים רוקנו ממני במשך יותר מידי שנים. הייתי קשה איתו. לא בכוונה, אלא בגלל שכזו אני. חסרת ביטחון. אבל הוא אמר לי כל הזמן שיהיה בסדר, ושהוא לא יוותר עלי כל כך מהר. היה לי טוב. ידעתי שזה לא יכול להימשך. תכננתי להגיד לו את זה, אבל לא בשבת כי יש לו יום הולדת למחרת ולא רציתי לקלקל. אמרתי - נמשוך את זה עוד כמה ימים... ביום שישי בילינו את אחר הצהריים יחד, היה יופי של יום, קבענו לדבר בערב. בערב הוא כבר לא ענה לי לטלפון. ביום שבת הוא לא התקשר ולא שלח שום הודעה. לטלפון היחיד שחייגתי אליו, הוא גם לא ענה. בבוקר שלחתי לו הודעת ברכה ליום הולדת. אחרי שעה וחצי הוא כתב לי: "תודה. אל תשאלי למה" לא שאלתי למה. לא עניתי בכלל. נסעתי אליו הביתה והנחתי ליד הדלת את המתנה שרציתי לתת לו. בכרטיס כתבתי: "כבר קניתי... אז מקווה שתהנה." ידעתי שזה לא ימשך הרבה זמן. הרי רציתי בעצמי להפסיק את זה. אז למה אני לא מפסיקה לבכות?
ידעתי שזה לא ימשך הרבה זמן, למרות שהוא דיבר בעיקר על העתיד ואני לא עצרתי אותו. הוא צייר לי חיים מאוד יפים ונוחים. בלי הרבה סיבוכים או תקלות צפויות. אני נהנתי מתשומת הלב, הוא מילא אותי בדברים שכל כך הרבה אנשים רוקנו ממני במשך יותר מידי שנים. הייתי קשה איתו. לא בכוונה, אלא בגלל שכזו אני. חסרת ביטחון. אבל הוא אמר לי כל הזמן שיהיה בסדר, ושהוא לא יוותר עלי כל כך מהר. היה לי טוב. ידעתי שזה לא יכול להימשך. תכננתי להגיד לו את זה, אבל לא בשבת כי יש לו יום הולדת למחרת ולא רציתי לקלקל. אמרתי - נמשוך את זה עוד כמה ימים... ביום שישי בילינו את אחר הצהריים יחד, היה יופי של יום, קבענו לדבר בערב. בערב הוא כבר לא ענה לי לטלפון. ביום שבת הוא לא התקשר ולא שלח שום הודעה. לטלפון היחיד שחייגתי אליו, הוא גם לא ענה. בבוקר שלחתי לו הודעת ברכה ליום הולדת. אחרי שעה וחצי הוא כתב לי: "תודה. אל תשאלי למה" לא שאלתי למה. לא עניתי בכלל. נסעתי אליו הביתה והנחתי ליד הדלת את המתנה שרציתי לתת לו. בכרטיס כתבתי: "כבר קניתי... אז מקווה שתהנה." ידעתי שזה לא ימשך הרבה זמן. הרי רציתי בעצמי להפסיק את זה. אז למה אני לא מפסיקה לבכות?