הפסקת הריון בשבוע 34

[נצאב]

הפסקת הריון בשבוע 34

הצלחתי להיכנס להריון אחרי טיפול IVF. בשבוע 23 גילו פער בגדילה של העובר שהלך וגדל. לא אישרו לי להפסיק את ההריון והגעתי לשבוע 34 עם פער גדול מאוד בגדילה. שבוע שעבר העובר איבד את הדופק שלו. ילדתי עובר (בת) ללא רוח חיים. בחרנו לא לראות אותה. אני בדיכאון עמוק ולא יודעת איך לצאת ממנו. אני בוכה רוב הזמן, אפילו עכשיו. אף אחד לא מבין אותי. האנשים שמעזים להתקשר מדברים שטויות כמו: לכי קבלי ברכה מרבנים (ולא שאני נגד או משהו כזה), יהיו לך עוד ילדים, גם לי זה קרה ואני לא נכנסתי לדיכאון, את חייבת לאכול טוב וכו´. נמאס לי לשמוע דבריי הבל כאלה. בנוסף לכך לא אכלתי כמעט כלום כבר מס´ ימים, אין לי תיאבון. מה לעשות? מפחדת להתעלף או משהו כזה. אני רק רוצה להמשיך ולבכות על כתפו של בעלי ולא רוצה לראות אף אחד. חברה שעברה חוויות דומות (ואף קשות יותר) הציעה לי לגשת לפורום הזה. סוף סוף עצה מועילה. איך מתחזקים? האם הזמן ישכיח/יטשטש? האם יש קבוצות תמיכה שאפשר להשתתף בהם? אנא עיזרו לי לצאת מזה.

 

[e k]

נצאב יקרה

אין לי מילים להשתתף בצערך כל מה שאת מרגישה גם אני מרגישה גם היום חודשיים אחרי הדמעות ממשיכות מה לעשות שממש היום הייתי צריכה להתחיל חודש תשיעי ובמקום זה הלכתי למעקב זקיקים עזבי את העצות של אחרים הם לא מבינים זה לא נובע מרוע גם אני דיי חדשה פה אבל אני מרגישה שייכת כי זו התחושה שקיבלתי פה תני לעצמך קצת זמן שתפי את כולם פה ברגשות במחשבותותשאבי המון עידוד וכח

 

[מירבא]

דבר ראשון

שאני חייבת להגיד ושהיה כל כך חסר לי כשזה קרה הוא שאני משתתפת בצערך. כן איבדת ילדה,כן זה אובדן הסביבה לא מבינה את זה ככה ואני לא מאחלת לאף אחד, שלא יודע מה זה להבין אותנו בגלל זה אני חושבת שמאוד חשוב שתהיה פה בפורום זה יעזור לך להבין שמישהו מבין על מה את מדברת. מחבקת אותך חזק זה כאב בלתי נסבל(עברתי הפסקת הריון שעתיים לפני שעדי נולד בשבוע 38+)הוא היה חולה מאוד ונודע לי על כך יום לפני הלידה).

 

[יעל של אודי]

נצאב יקרה

ברוכה הבאה לפורום העצוב הזה שלנו. אני כל כך מצטערת. אני שלושה חודשים אחרי אבל עמוק עמוק בפנים. לפני שהתחלתי להיות שותפה פעילה פה בפורום קראתי את כולה. הכרתי את הסיפורים אחד לאחד, ולאט לאט הבנתי שאני לא לבד ושיש מי שמקשיב ויש מי שמבין ותומך, ושעבר את אותו מסלול יסורים שאנחנו עוברות עכשיו. המקום הזה מחזיק אותי ברגעי הקשים ביותר כי פה אני יכולה לפרוק ולשתף בלי שיאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש. קחי כמה ימים וקראי את הפורום מההתחלה ותשארי פה איתנו. קצת קשה לי לתת עיצות כי אני נמצאת היכן שאת נמצאת למרות שעברו שלושה חודשים. אבל אני כן יכולה להגיד שלפני שלושה חודשים בכיתי כל יום, כל היום, לא רציתי לקום מהמיטה, לא רציתי לראות או לדבר עם אף אחד מלבד בן זוגי. אחרי חודש זה קרה פעם בשבוע ואחרי חודשיים, פעם בשבועיים. עכשיו אחרי שלושה חודשים יש נפילות כל כמה זמן, והן כואבות בדיוק כמו בהתחלה אבל בין לבין יש כמה ימים של רגיעה לאגירת הכוחות להתמודדות כל פעם מחדש. אני יודעת כמה את עצובה וכואבת ואין דבר שאוכל להגיד שישנה את זה. תהיי עם בעלך ותבכי ותתאבלי כמה שאת צריכה. אנחנו כאן בשבילך להיות כתף וירטואלי בכל יום ובכל שעה, מתי שרק תצטרכי. חיבוק גדול יעל

 

[karen01]

עזרה

נצאב יקרה, נורא לראות פה עוד מישהי חדשה. כל מה שכתבת כל כך מוכר וכואב, אבל טוב שהגעת לכאן, למקום היחיד שאפשר לכתוב הכל ושבאמת יבינו אותך. ההחלמה מדבר כזה היא נורא קשה וארוכה, ואת החלק העיקרי שלה עוברים כתהליך פנימי. הזמן עוזר להפנים את זה שזה באמת קרה, אבל העבודה שנעשית היא שלך ושל בן זוגך. עם כל זה אפשר וכדאי להיעזר בכל מה שרק אפשר - אנחנו, קבוצות תמיכה וכו´. יש מישהי בשם דיאנה קרת שמעבירה סדנאות תמיכה לזוגות אחרי אובדן הריון איפשהו במרכז - אפשר להגיע אליה דרך אישה בשם שרון חן שעובדת ב"את" - [email protected] לגבי אנשים אחרים - חלקם טפשים, אבל רובם לא מתכוונים לרע - פשוט אין להם צל של מושג מה קרה לך. זה קשה אבל צריך להתעלם מהם - יש לך מספיק על הראש עכשיו. לגבי אוכל אני כן אצטרף להמלצה לנסות לאכול לפחות מינימום... זה הפולניה שבי... לא חסר לך גם להתאשפז עכשיו - את צריכה את הכוחות הפיזיים כדי להתמודד עם המשבר הנפשי. מאחלת לך רק טוב, אם כי יקח לו זמן להגיע. קרן.

 

[זוהרה מצליחה החודש]

נצאב יקרה שלי

קודם כל אגיד לך שהסיפור שלך עצוב נורא ושאני באופן הכן ביותר כואבת את כאבך. עברו 8 וחצי חודשים מההריון השני האבוד שלי, שאיבדתי בשבוע 17. גם אני בטיפולים, כך שאני כל כך מבינה את האושר שהיה בהתגשמות החלום ואת התנפצותו הקורעת והאכזרית באמצע החיים. רק על עצמי לספר ידעתי, ואני שכל כך פחדתי להתרסק, מנעתי מעצמי להתאבל כמו שצריך. הייתי עסוקה בלחזור לשיגרה, כאילו שהיא תושיע אותי. אחרי שלושה חודשים זה היכה בי. למזלי, הייתי בסדנא שעסקה בפוריות, ובמהלך המפגש השני, המנחה איתר את ה valency הזה שלי לגבי ההריון ורגשות האשם שהיו לי. עברתי טקס פרידה מהילדה שלי והכאב הוקל קצת. בדבר אחד אני בטוחה, אנחנו שחווינו את הצער והכאב, כבר לא נוכל לראות הריון כדבר "רומנטי" או "נאיבי". בשבילי הריון יהיה סאגה מתמשכת של חרדה וידיעה צורבת של הריון שלישי להביא לעולם ילד ראשון. כאן בשבילך ואיתך זוהרה

 

[anatgri]

נצאב יקירתי

היי מתוקה. שמחה שהגעת לכאן. כלומר לא בגלל הנסיבות אלא בגלל שהמקום הזה ירגיע קצת, ייתן פורקן לכאב ולבכי (הרבה!!!!!) וזה הצעד הקטן לקראת ההסתכלות קדימה לעתיד שאיננו יודעים מהו ובכדי להתמודד איתו חייבים להתמודד איכשהו עם החוויה הקשה שעברנו. היי חזקה ואת יודעת היכן למצוא אותי! ענת

 

[nngr]

משתתפת בצערך

לפני כשנה אחותי עברה בדיוק את מה שאת מתארת בשבוע ה- 35 להריונה וגם שם זו היתה בת. בעלה לא יכל להיות איתה ברגעים איומים אלה ולכן אני הייתי איתה בחדר הלידה. יש לציין שלאורך כל הלידה בכינו ביחד, וגם מספר ימים אחר כך. מה שאת מתארת מאוד אופייני למה שעברת. אל תנסי לעצור את עצמך תרשי לעצמך לפרוק את הכול ולקחת "פסק זמן". אם לא נוח לך אל תעני לטלפונים. נחמה על דבר כזה אין. הדבר היחיד שאולי יכול לעודד אותך זה להתחיל שוב ולנסות ליצור חיים חדשים. אחותי היום היא בהריון נוסף (שבוע 12).

 

[קטיה 007]

נצאב יקרה

נצאב יקרה! כואבת אני את כאבך ומבינה כל מה שעובר עלייך מפני שעברתי ועדיין עוברת את הכאב. לפני שבוע החלטתי (שוב מדובר בהחלטות ....) להתחיל טיפול ברייקי על מנת לנסות ולצאת מהמצב הזה מהמקרה שלי עבר כבר חצי שנה ו-11 ימים, ובכל יום סימני הדיכאון רק החריפו הגעתי למצב שלא יכולתי לנשום סתם כך פתאם באמצע היום ועוד סימנים כאלו ואחרים בנוסף לכך נלחצתי מהגעת הקיץ שזה הזמן שתמיד נקלטתי ופחדתי שזה לא יקרה לי ואז... עברתי עד היום טיפול אחד ברייקי שעזר לי מאוד (עוד מעט אספר עליו לכולכם\ן שולחת לך

גדול שיעטוף אותך ויעזור קטיה