הפעם הראשונה.
קשר אסור.
אפלטוני.
ופתאום, אחרי שהמקלדת כבר העלתה עשן,
הוא שלח לה פנטזיה.
שאל אותה איך נראה לה, להגשמה, מ-1 ועד 10.
היא קראה, תוך שחושבת עליו.. ובלי לחשוב יותר מדי ענתה 9-10.
הוא וידא שאכן בטוחה לגבי התשובה שלה, והגדיר - "השבוע".
מסע הלבטים והלחץ שלה התחיל.
היא בטח משוגעת, שהיא באמת חושבת ללכת על זה.
המחשבות התרוצצו,
מחשבות מכל קצוות הקשת,
החלה לנסות לדמיין, את הידיים שלו עליה,
את השפתיים שלו על שלה,
את החיבוק,
הריח שלו,
הטעם שלו,
גם פחד היה שם.
ואם הוא לא מה שהיא חושבת,
ואם הוא יפגע בה?
ואם, ואם, ואם.
תחושות הבטן שלה תמיד הובילו אותה,
והיא החליטה גם הפעם להקשיב לבטן.
בטן, לב, כל אחד יקרא לזה אחרת.
זה כל כך סותר את מי שהיא, שזה הדליק אותה בטירוף.
רעדה מהמחשבה.
התרגשה. ממש.
כל הגוף שלה הרגיש את הכמיהה,
הרצון.
מעולם לא עשתה משהו מטורף כל כך.
האם תצליח?
באמת?
האם תצליח להניע את האוטו, להגיע למקום הנבחר, לצאת מהאוטו ולהיכנס לחדר שנקרא לו "לא נודע?"
האם תצליח להשתחרר מעט ולאפשר לדינמיקה לקרות?
בלי לפחד מדי, בלי לעצור, בלי לברוח?
הבוקר הגיע.
הוא הזכיר לה לא להקדים, כהרגלה, ומרוב שניסתה להתמהמה, בסוף יצאה כמעט באיחור.
לא מתאים לה, אבל כל היום הזה לא מתאים לה.
מגיעה למקום.
טלפון לפתיחת השער. דאגה להתקשר מחסוי.
מגיעה לחדר.
טקסט אחרון, לוודא שזה בסדר להיכנס, והוא ענה לה "בואי".
היא ניגשת לדלת, רעד קל בידיה, דפיקה חלושה, רוב הסיכויים שלא שמע אותה בכלל.
פתחה את הדלת, ונכנסה.
היא תהתה איפה יהיה, בזמן שהחדר יוצף באור שנכנס מבחוץ.
הוא עמד בצד ואמר לה, בפעם הראשונה ששמעה את קולו, לסגור את הדלת ולהצמיד את השטיחון אל הדלת למטה.. למנוע מהאור מבחוץ להיכנס.
היא עשתה זאת, והניחה את התיק שלה על הרצפה, ליד הדלת,
לא הצליחה לראות מקום אחר להניח אותו.
הוא ניגש אליה.
החושך היה כמעט מוחלט, אבל בכל זאת ראתה דמות, גבוהה, מתקרבת אליה.
הוא אמר לה שלום, היא החזירה "היי" או משהו כזה.
ואז חיבוק.
היא הניחה את ראשה על חזהו, להמשך החיבוק ויכלה לשמוע את ליבו פועם. חזק. מהר.
הוא לא חיכה כלל, ונישק אותה, ראשית בלחי, ומהר מאוד בשפתיים.
היא היתה קצת מופתעת. לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר,
אך זה הרגיש כל כך נכון וטוב.
הוא הוביל אותה למיטה.
התיישבו ודיברו קצת, תוך כדי שהידיים החלו לגשש, להכיר,
נעליים ירדו ראשונות,
בבגדים ניסתה להיאחז עוד קצת,
אבל הוא היה עיקש,
אך יחד עם זאת,
מכבד,
נעים,
מרגיע,
מלטף,
מחמיא,
נישק אותה בלי סוף,
והביע את שביעות הרצון ממנה,
ממה שמרגיש,
ממה שרואה,
ממה שטועם.
החושך לא היה מוחלט לגמרי לאחר שהעיניים התרגלו,
ונרות שהדליק לטובת האווירה, גם עשו אור עדין בחדר.
ככה הם ראו בערך, אחד את השנייה.
צללית,
חיוכים,
עיניים, בערך.
הוא החמיא לה, אמר לה שהיא יפה,
את הסומק בלחייה בטח לא ראו בחושך,
והוא בהחלט גרם לה להסמיק.
הוא נגע בה,
ליקק וטעם אותה,
היא פחדה מזה כל כך.
לפני.
התביישה, היתה נבוכה,
אך תגובותיו לגופה היו מרגיעות, מקבלות, טובות, נעימות, מחמיאות.
היא החזירה,
נישקה,
ליטפה,
עינגה,
טעמה,
ליקקה,
מצצה,
יש לה כל כך הרבה לתת,
וכל כך הרבה זמן,
בלי מישהו לתת לו,
את עצמה,
את כולה.
הזמן טס כל כך מהר,
כשהגיע זמן להיפרד,
אף אחד מהם לא רצה ללכת, לנחות.
בחזרה למציאות.
קשר אסור.
אפלטוני.
ופתאום, אחרי שהמקלדת כבר העלתה עשן,
הוא שלח לה פנטזיה.
שאל אותה איך נראה לה, להגשמה, מ-1 ועד 10.
היא קראה, תוך שחושבת עליו.. ובלי לחשוב יותר מדי ענתה 9-10.
הוא וידא שאכן בטוחה לגבי התשובה שלה, והגדיר - "השבוע".
מסע הלבטים והלחץ שלה התחיל.
היא בטח משוגעת, שהיא באמת חושבת ללכת על זה.
המחשבות התרוצצו,
מחשבות מכל קצוות הקשת,
החלה לנסות לדמיין, את הידיים שלו עליה,
את השפתיים שלו על שלה,
את החיבוק,
הריח שלו,
הטעם שלו,
גם פחד היה שם.
ואם הוא לא מה שהיא חושבת,
ואם הוא יפגע בה?
ואם, ואם, ואם.
תחושות הבטן שלה תמיד הובילו אותה,
והיא החליטה גם הפעם להקשיב לבטן.
בטן, לב, כל אחד יקרא לזה אחרת.
זה כל כך סותר את מי שהיא, שזה הדליק אותה בטירוף.
רעדה מהמחשבה.
התרגשה. ממש.
כל הגוף שלה הרגיש את הכמיהה,
הרצון.
מעולם לא עשתה משהו מטורף כל כך.
האם תצליח?
באמת?
האם תצליח להניע את האוטו, להגיע למקום הנבחר, לצאת מהאוטו ולהיכנס לחדר שנקרא לו "לא נודע?"
האם תצליח להשתחרר מעט ולאפשר לדינמיקה לקרות?
בלי לפחד מדי, בלי לעצור, בלי לברוח?
הבוקר הגיע.
הוא הזכיר לה לא להקדים, כהרגלה, ומרוב שניסתה להתמהמה, בסוף יצאה כמעט באיחור.
לא מתאים לה, אבל כל היום הזה לא מתאים לה.
מגיעה למקום.
טלפון לפתיחת השער. דאגה להתקשר מחסוי.
מגיעה לחדר.
טקסט אחרון, לוודא שזה בסדר להיכנס, והוא ענה לה "בואי".
היא ניגשת לדלת, רעד קל בידיה, דפיקה חלושה, רוב הסיכויים שלא שמע אותה בכלל.
פתחה את הדלת, ונכנסה.
היא תהתה איפה יהיה, בזמן שהחדר יוצף באור שנכנס מבחוץ.
הוא עמד בצד ואמר לה, בפעם הראשונה ששמעה את קולו, לסגור את הדלת ולהצמיד את השטיחון אל הדלת למטה.. למנוע מהאור מבחוץ להיכנס.
היא עשתה זאת, והניחה את התיק שלה על הרצפה, ליד הדלת,
לא הצליחה לראות מקום אחר להניח אותו.
הוא ניגש אליה.
החושך היה כמעט מוחלט, אבל בכל זאת ראתה דמות, גבוהה, מתקרבת אליה.
הוא אמר לה שלום, היא החזירה "היי" או משהו כזה.
ואז חיבוק.
היא הניחה את ראשה על חזהו, להמשך החיבוק ויכלה לשמוע את ליבו פועם. חזק. מהר.
הוא לא חיכה כלל, ונישק אותה, ראשית בלחי, ומהר מאוד בשפתיים.
היא היתה קצת מופתעת. לא ציפתה שזה יקרה כל כך מהר,
אך זה הרגיש כל כך נכון וטוב.
הוא הוביל אותה למיטה.
התיישבו ודיברו קצת, תוך כדי שהידיים החלו לגשש, להכיר,
נעליים ירדו ראשונות,
בבגדים ניסתה להיאחז עוד קצת,
אבל הוא היה עיקש,
אך יחד עם זאת,
מכבד,
נעים,
מרגיע,
מלטף,
מחמיא,
נישק אותה בלי סוף,
והביע את שביעות הרצון ממנה,
ממה שמרגיש,
ממה שרואה,
ממה שטועם.
החושך לא היה מוחלט לגמרי לאחר שהעיניים התרגלו,
ונרות שהדליק לטובת האווירה, גם עשו אור עדין בחדר.
ככה הם ראו בערך, אחד את השנייה.
צללית,
חיוכים,
עיניים, בערך.
הוא החמיא לה, אמר לה שהיא יפה,
את הסומק בלחייה בטח לא ראו בחושך,
והוא בהחלט גרם לה להסמיק.
הוא נגע בה,
ליקק וטעם אותה,
היא פחדה מזה כל כך.
לפני.
התביישה, היתה נבוכה,
אך תגובותיו לגופה היו מרגיעות, מקבלות, טובות, נעימות, מחמיאות.
היא החזירה,
נישקה,
ליטפה,
עינגה,
טעמה,
ליקקה,
מצצה,
יש לה כל כך הרבה לתת,
וכל כך הרבה זמן,
בלי מישהו לתת לו,
את עצמה,
את כולה.
הזמן טס כל כך מהר,
כשהגיע זמן להיפרד,
אף אחד מהם לא רצה ללכת, לנחות.
בחזרה למציאות.
