הפעם על חברות
לאייל פרולוג שכזה את מה שאני כותב עכשיו אני כותב בידיעה שייפול על עיניים מסויימות. לא על שלך כי אינך נוהג לגלוש ובמיוחד לא לקרוא דברים שאני כותב-שזה אגב מפריע לי מעט אבל אני לא מייחס הרבה חשיבות-וחשוב לי להסביר ליפני שאת כולכם אני אוהב אבל מה שקרה עם אייל.לפני שנה...יושב לי חזק.התמונה לא תרפה וכמו שאני תמיד אומר-תקופות...זכרונות...זה מה שנשאר לנו בסוף. זה היה יום חמישי.לא בדיוק טיפוסי כי זה הי היום חמישי האחרון שלי של מדים...כביכול. למה כביכול? כי עד לאותו היום עוד שקלתי אם לחתום קבע. כולם ניסו לשכנע שכן.המצב הבטחוני די דרש כוח אדם בטייסת ובכלל... לא היה מה לחפש בחוץ.ממש כמו עכשיו. השעה היתה בערך 4 וחצי.עמדתי מחוץ לטייסת.נאבק עם המכסחת דשא מתוך שיעמום גרידא.ממתין להזנקה הכמעט קבועה שליוותה את היציאה הביתה בחמישי בערב ותמיד החזירה אותי לבסיס...ואז טלפון.בצד השני היה חבר.אחד מהארבעה. הוא ביקש שלא אילחץ.שאשב רגע.שכערת תאונה.שאתה בהכרה מלאה אבל כדי שאגיע הביתה כבר עכשיו כי כולם כבר פה ונוסעים אליך. גל של זיעה קרה שטף אותי.לא ידעתי מה לחשוב.אופטימי...כן..אבל אתה? מה לך ולתאונות דרכים ראבאק?ומה הקשר למכסחת דשא שבדיוק החליטה לעבוד באותה שניה.מצחיק...אבל שוק. נכנסתי לטייסת.מנסה לסדר מחשבות.זורק מילים לאויר. מחשב סיכויים וזמנים ותוך כמה רגעים הייתי בש.ג. טלפון. איבדת את ההכרה.משהו בבטן.לא ברור מה...אני מגיע.ראבאק.אני מגיע. אני חושב רגע...מה יקרה אם...מזדעזע.מעולם לא הייתי במצב הזה.מעולם. ****************************** אני זוכר שהיינו באיזה טיול יחד.הלכנו בסוף,מאחורי כל התלמידות המציקות. שרנו.שלמה ארצי.ברי סחרוף.אריק אינשטיין שאתה אוהב כל כך.עליתי לפניך את המדרגה ההיא ושלחתי לך יד.... השמש.השיר ששרנו. היד שאחזתי בה. אני לעולם לא ארפה ממנה.חשבתי באותו הרגע. לעולם.גם אם חיי יהיו תלויים בכך. אתה טהור.אתה הבן הכי טהור כמעט שאני מכיר...כמו השירים שלא נס ליחם לעולם... עלית. המשכנו.אני מביט בך לסירוגין.משגיח על צנחן לשעבר שעשה מסע 80 קילומטר כשאני הייתי במיזוג אויר. טהור.ממש טהור. ********************************* אני מגיע.מתקלח.מתלבש וכבר הם למטה. נוסעים.אנחנו בראשון לציון בן אדם...אתה ברמב"ם אשר בלב ליבה של חיפה.במושגים אחרים זה אולי מרחק זעום. ספר את זה למישהו שנוסע לטייל אולי...לא למי שחבר שלו נמצא בחדר ניתוח בלי שיש לך מושג למה בכלל.יום חמישי בערב ראבאק-פקקים!! כל הדרך צחקנו.אנחנו אלופים בזה הרי.אני לא זוכר יום שצחקנו כל כך. כשהגענו היית בניתוח.ממש בסופו כי קח בחשבון שלוש שעות פקקים וכאלה. ליד החדר ניתוח המתינו כולם.אמא שלך ואחותך.משה ואח שלו וכאלה. שלושתנו תפסנו פינה מרוחקת מעט.לא רצינו שישמעו את הצחוקים שלנו בכל המסדרון אתה מבין...חחחחח. אבל בפנים דאגנו.כל אחד והדאגה שלו. ידענו שיצאת מכלל סכנה והכל אבל עדיין.... אחרי הניתוח היית בחדר התאוששות.אמא שלך ואחותך ממש רבו עם הפרופסור שייתן להן להיכנס אבל "יש כללים וזהו גברתי". שתיהן עם דמעות בעינים ומי בסוף זוכה באור מן ההפקר וחומק פנימה? אני. ראיתי אותך.הצינורות שחוברו לך בגוף.הפנים המעוכות מעט.הכל כך יפות. הזיפים.השיער הפרוע.ומליון מליון מחשבות. לא חתמתי קבע. רציתי רק להיות איתך ולידך.גם הם.אני יודע.האהבה שלנו אליך ואחד לשני רק התחזקה אז.לעזאזל השאר.רק חברים. שלשה שבועות כל יום היינו יחד. דחפנו לך אוכל.צחקנו על ה 8 קילו שהורדת בשבוע. מנסים להימנע מלהזכיר את השבוע הזה.כל הכאב.הדמעות.המורפיום שדחפו לך לגוף עד שלא זיהית אותנו בכלל.וכל פעם מחדש הזיעה הקרה הזו והשאלה איך לך זה קרה.מה גרם לך לחגור חגורה מאחור ובכל להציל את החיים שלך? 30 סנטימטר מהמעיים הם חתכו לך שם. שנה אתה כבר משלשל מזה.שנה. אבל אתה חי בן אדם. אתה חי.פעם חשבת על זה?על הקלות שבה אנחנו יכולים למות?להסתלק בלי לומר לכולם מה אנחנו מרגישים.חושבים? כל יום..לחיות כאילו זה היום האחרון היא אומרת לי.כל כך נכון. *************************** "איך הולך השיר?" אתה שואל אותי זיכרון ורוד של שלמה ארצי.את זה הכי אהנו לשיר בטיולים.אחר כך עזבנו שם ועברנו לעבוד בית מלון.שנה אנחנו יחד מאז.אחרי שנתיים וחצי שכמעט לא ראינו אותך.ארבעתנו התחברנו בצורה כמעט קוסמית.משהו שאחרים יכולים רק לקנא.פה ושם יש עליות וירידות קטנטנות אבל בכללי אנחנו די בשלים לחתונה. אני מזמזם.אתה משלים מילים.אני מתקן אותך.תמיד נתקע לנו הבית השני. *************************** אפילוג שכזה אני מודה לאלוהים שאתה חי. אני לא אומר אפילו מה היה אילו וכאלה.אני אסיים כי מאוחר וכי יש לי כל כך הרבה לומר ואין מספיק בעולם בשבילי... אתה תמיד אומר תקופות.אני אומר זכרונות.שזה די דומה בסך הכל.עוד שלשה חודשים דרום אמריקה.שנה מצויינת סגרנו עכשיו.אני פשוט אוהב אותך.אותכם. וחגרת חגורה מאחור... "כשלא היה כבר את מי להאשים.לא אותך.לא את אף אחד ישבתי כתבתי שיר ורצחת לי אותו כששרת התנשקנו אני חושב בחדרי כל המדרגות הקיץ ההוא כישף אותך ואותי מאוד..." זה הבית שאנחנו אוהבים.הלילה הוא מקבל משמעות אירונית בעיני.היא. זהו. אני הוא.
לאייל פרולוג שכזה את מה שאני כותב עכשיו אני כותב בידיעה שייפול על עיניים מסויימות. לא על שלך כי אינך נוהג לגלוש ובמיוחד לא לקרוא דברים שאני כותב-שזה אגב מפריע לי מעט אבל אני לא מייחס הרבה חשיבות-וחשוב לי להסביר ליפני שאת כולכם אני אוהב אבל מה שקרה עם אייל.לפני שנה...יושב לי חזק.התמונה לא תרפה וכמו שאני תמיד אומר-תקופות...זכרונות...זה מה שנשאר לנו בסוף. זה היה יום חמישי.לא בדיוק טיפוסי כי זה הי היום חמישי האחרון שלי של מדים...כביכול. למה כביכול? כי עד לאותו היום עוד שקלתי אם לחתום קבע. כולם ניסו לשכנע שכן.המצב הבטחוני די דרש כוח אדם בטייסת ובכלל... לא היה מה לחפש בחוץ.ממש כמו עכשיו. השעה היתה בערך 4 וחצי.עמדתי מחוץ לטייסת.נאבק עם המכסחת דשא מתוך שיעמום גרידא.ממתין להזנקה הכמעט קבועה שליוותה את היציאה הביתה בחמישי בערב ותמיד החזירה אותי לבסיס...ואז טלפון.בצד השני היה חבר.אחד מהארבעה. הוא ביקש שלא אילחץ.שאשב רגע.שכערת תאונה.שאתה בהכרה מלאה אבל כדי שאגיע הביתה כבר עכשיו כי כולם כבר פה ונוסעים אליך. גל של זיעה קרה שטף אותי.לא ידעתי מה לחשוב.אופטימי...כן..אבל אתה? מה לך ולתאונות דרכים ראבאק?ומה הקשר למכסחת דשא שבדיוק החליטה לעבוד באותה שניה.מצחיק...אבל שוק. נכנסתי לטייסת.מנסה לסדר מחשבות.זורק מילים לאויר. מחשב סיכויים וזמנים ותוך כמה רגעים הייתי בש.ג. טלפון. איבדת את ההכרה.משהו בבטן.לא ברור מה...אני מגיע.ראבאק.אני מגיע. אני חושב רגע...מה יקרה אם...מזדעזע.מעולם לא הייתי במצב הזה.מעולם. ****************************** אני זוכר שהיינו באיזה טיול יחד.הלכנו בסוף,מאחורי כל התלמידות המציקות. שרנו.שלמה ארצי.ברי סחרוף.אריק אינשטיין שאתה אוהב כל כך.עליתי לפניך את המדרגה ההיא ושלחתי לך יד.... השמש.השיר ששרנו. היד שאחזתי בה. אני לעולם לא ארפה ממנה.חשבתי באותו הרגע. לעולם.גם אם חיי יהיו תלויים בכך. אתה טהור.אתה הבן הכי טהור כמעט שאני מכיר...כמו השירים שלא נס ליחם לעולם... עלית. המשכנו.אני מביט בך לסירוגין.משגיח על צנחן לשעבר שעשה מסע 80 קילומטר כשאני הייתי במיזוג אויר. טהור.ממש טהור. ********************************* אני מגיע.מתקלח.מתלבש וכבר הם למטה. נוסעים.אנחנו בראשון לציון בן אדם...אתה ברמב"ם אשר בלב ליבה של חיפה.במושגים אחרים זה אולי מרחק זעום. ספר את זה למישהו שנוסע לטייל אולי...לא למי שחבר שלו נמצא בחדר ניתוח בלי שיש לך מושג למה בכלל.יום חמישי בערב ראבאק-פקקים!! כל הדרך צחקנו.אנחנו אלופים בזה הרי.אני לא זוכר יום שצחקנו כל כך. כשהגענו היית בניתוח.ממש בסופו כי קח בחשבון שלוש שעות פקקים וכאלה. ליד החדר ניתוח המתינו כולם.אמא שלך ואחותך.משה ואח שלו וכאלה. שלושתנו תפסנו פינה מרוחקת מעט.לא רצינו שישמעו את הצחוקים שלנו בכל המסדרון אתה מבין...חחחחח. אבל בפנים דאגנו.כל אחד והדאגה שלו. ידענו שיצאת מכלל סכנה והכל אבל עדיין.... אחרי הניתוח היית בחדר התאוששות.אמא שלך ואחותך ממש רבו עם הפרופסור שייתן להן להיכנס אבל "יש כללים וזהו גברתי". שתיהן עם דמעות בעינים ומי בסוף זוכה באור מן ההפקר וחומק פנימה? אני. ראיתי אותך.הצינורות שחוברו לך בגוף.הפנים המעוכות מעט.הכל כך יפות. הזיפים.השיער הפרוע.ומליון מליון מחשבות. לא חתמתי קבע. רציתי רק להיות איתך ולידך.גם הם.אני יודע.האהבה שלנו אליך ואחד לשני רק התחזקה אז.לעזאזל השאר.רק חברים. שלשה שבועות כל יום היינו יחד. דחפנו לך אוכל.צחקנו על ה 8 קילו שהורדת בשבוע. מנסים להימנע מלהזכיר את השבוע הזה.כל הכאב.הדמעות.המורפיום שדחפו לך לגוף עד שלא זיהית אותנו בכלל.וכל פעם מחדש הזיעה הקרה הזו והשאלה איך לך זה קרה.מה גרם לך לחגור חגורה מאחור ובכל להציל את החיים שלך? 30 סנטימטר מהמעיים הם חתכו לך שם. שנה אתה כבר משלשל מזה.שנה. אבל אתה חי בן אדם. אתה חי.פעם חשבת על זה?על הקלות שבה אנחנו יכולים למות?להסתלק בלי לומר לכולם מה אנחנו מרגישים.חושבים? כל יום..לחיות כאילו זה היום האחרון היא אומרת לי.כל כך נכון. *************************** "איך הולך השיר?" אתה שואל אותי זיכרון ורוד של שלמה ארצי.את זה הכי אהנו לשיר בטיולים.אחר כך עזבנו שם ועברנו לעבוד בית מלון.שנה אנחנו יחד מאז.אחרי שנתיים וחצי שכמעט לא ראינו אותך.ארבעתנו התחברנו בצורה כמעט קוסמית.משהו שאחרים יכולים רק לקנא.פה ושם יש עליות וירידות קטנטנות אבל בכללי אנחנו די בשלים לחתונה. אני מזמזם.אתה משלים מילים.אני מתקן אותך.תמיד נתקע לנו הבית השני. *************************** אפילוג שכזה אני מודה לאלוהים שאתה חי. אני לא אומר אפילו מה היה אילו וכאלה.אני אסיים כי מאוחר וכי יש לי כל כך הרבה לומר ואין מספיק בעולם בשבילי... אתה תמיד אומר תקופות.אני אומר זכרונות.שזה די דומה בסך הכל.עוד שלשה חודשים דרום אמריקה.שנה מצויינת סגרנו עכשיו.אני פשוט אוהב אותך.אותכם. וחגרת חגורה מאחור... "כשלא היה כבר את מי להאשים.לא אותך.לא את אף אחד ישבתי כתבתי שיר ורצחת לי אותו כששרת התנשקנו אני חושב בחדרי כל המדרגות הקיץ ההוא כישף אותך ואותי מאוד..." זה הבית שאנחנו אוהבים.הלילה הוא מקבל משמעות אירונית בעיני.היא. זהו. אני הוא.