דווקא לא ישיבה, אלא בי"ס יסודי
ושם השיעורים העיוניים בכיתה היו מעורבים, כאשר רק שיעורי ספורט ושעה אחת של פרשת השבוע היו נפרדים (אם כי קרה פעם, שהשתתפנו בשיעור מלאכת יד, כשלידנו בנות מכיתה מקבילה). בהפסקות, המפגש עם הבנות היה, אני מניח, לא שונה מהמפגש איתן בכל בי"ס אחר. לא נראה לי שדווקא בתחום הזה הייתה איזושהי השפעה. לעומת זאת, היו גילויים של אלימות, שלא נתקלתי בהם בשני בתי"ס חילוניים אליהם הגעתי גם כן (שם כבר היו בעיות אחרות...). גם כסטודנט לשעבר, שחנך במסגרת פרוייקט פר"ח במשך 5 שנים, שמתי לב שאלימות ואדישות מצד המורות למקרים כאלו נפוצות בבתי - ספר ממלכתיים - דתיים ופחות בבתי - ספר חילוניים. אבל בדיעבד, יכול להיות שראיתי מה שאני רוצה לראות, בגלל שכבר הייתה לי "בטן מלאה" על בתיה"ס הדתיים. בשלב מסויים גם אני הורדתי את הכיפה - איפשהו בתיכון (החילוני, של מערכת החינוך המיוחד), בעיקר בגלל שאף - פעם לא באמת הייתי "שייך" למשהו. הגעתי למסקנה שארצה לבחור בדרך הנכונה באופן אינדיבדואלי ולא רק מפני שכך עושה כל הקהילה. כרגע אני מסורתי, אם זו תהיה הגדרה נכונה: מקפיד, אבל לא על הכל. יש לי השגות רבות על מערכת החינוך, בעיקר בגלל שאת כל 12 שנות הלימוד העברתי - לטענתי, ללא כל הצדקה - במסגרות שונות של החינוך המיוחד ועד היום אני מתמודד עם פערים, לימודיים וחברתיים כאחד (באותו בי"ס יסודי דתי שהזכרתי קודם, הייתי בכיתה טיפולית יחד עם ילדים אלימים בעלי רקע עברייני, אליה הוחלט להכניס אותי מראש בעת ההרשמה, עוד לפני שישבתי בבי"ס אפילו דקה אחת). עד כמה החינוך באמת קריטי? בלימודי התואר הראשון, השתתפתי בקורס כללי מתחום החינוך, שעסק בפרקים מתולדות החינוך היהודי. המרצה הזכיר שיטות חינוך נוקשות מאוד שהיו מקובלות בזמנו בעולם היהודי ושהיום בוודאי היו קמים על הנוקטים בהן כל האנשים השפויים. הערתי שלדעתי ילד שעבר דברים כאלה, יָפנה בבגרותו עורף לחינוך כזה ויבגוד בערכים שניסו ללמד אותו (וכמובן, בהזכירי את העניין הזה, חשבתי על עצמי). המרצה השיב לי שהדברים נכונים, אך זה רק במקרה שאתה אדם משכיל. בימי קדם לא הייתה אופצייה לגבש דרך חיים עצמאית והחינוך שנקבע עבורך כילד הוא זה שהכתיב את מקומך ואת מעמדך עד אחרון ימי חייך.