הפרעה מלאכותית
הכל התחיל כשאני ודיטי החלטנו להביא ילד. הכל נראה מבטיח, אנחנו חברות מאוד טובות ושתינו רצינו ילד. אפילו גרנו ביחד פעם במעונות של האוניברסיטה וכבר אז מאוד הסתדרנו. בן הזוג שלי, ארז, לא ממש התלהב. "תינוק בוכה המון ואת תהיי נורא עייפה ולא יהיה לך זמן בשבילי. חוץ מזה אני לא מסתדר עם דיטי". כל כך צפוי, חשבתי לעצמי. הסברתי לו שזה מאוד חשוב לי שיהיה לי ילד ודיטי היא השותפה הכי מתאימה לזה מבחינתי. אמרתי, ששתינו נגור ביחד רק בתקופה הראשונה, כשהתינוק יהיה מאוד קטן, ואחר כך כל אחת תגור בדירה שלה. "ומה יקרה אם פעם אני ארצה ילד ולך כבר יהיה אחד?". הסתכלנו אחד על השניה ושנינו פרצנו בצחוק. אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו זה שתמיד הוא יודע להגיד את הדבר שיצחיק אותי וישבור את המתח. מצחיק, מצחיק, אבל פעם בני זוג באמת היו מביאים ילדים ביחד. אני מדברת על בני זוג מאוהבים עם סקס משגע ורומנטיקה, לא סתם חברים טובים. במקום לשמור על הרומנטיקה, בני זוג כאלו היו חותמים חוזה, מביאים ילדים ביחד וחיים ביחד באותו בית. בנוסף לכל הטעויות האלו, הם גם היו מבטיחים לא להיות עם אחרים כל עוד הם ביחד ומאוד כועסים אם זה לא היה מתקיים. נו באמת, כמה נאיביים אפשר להיות? ברור שהרומנטיקה והסקס היו נגמרים אחרי כמה שנים של הסדר כזה. אחרי שאחוז ביטול החוזה התקרב למאה אחוז ובזכות ההתקדמות בהפריות, אנשים הבינו שזה לא עובד ודברים התחילו להשתנות. היום זה נראה ממש פרימיטיבי, כל רעיון המשפחה המיושן הזה. איך אפשר להפיל כזה עומס על קשר אחד? גם רומנטיקה, גם סקס, גם אחריות משותפת על ילדים וגם מגורים משותפים? בסוף הרי ממילא רק חלק מכל הדברים האלו נשאר, אז בימינו מתחילים מראש עם פחות. יש בן זוג לרומנטיקה וחבר או חברה טובה להורות. אבל לא התכוונתי לתת כאן הרצאה בהיסטוריה. איפה היינו? דיטי ואני עשינו בדיקות גנטיות, כמו כולם, והתלבטנו לאיזה מכון השבחה ללכת, ממשלתי או פרטי. מצד אחד, בממשלתיים את אף פעם לא יכולה לדעת איזה גנים ישימו לך כי זה מה שהממשלה חושבת שצריך. למרות שאחרי הבלגן שהיה עם השבחות החיילים, הממשלה התחייבה להסביר להורים מה תופעות הלוואי של כל גן שמשנים. אבל לכי תסמכי עליהם שלא ימצאו דרך לעבוד עליך. מצד שני, בפרטיים, תמיד יש חשש לאיזה שרלטן שישים לך את הגנים שלו ולכי תוכיחי את זה אחר כך. אז הלכנו לממשלתי. כשהגענו למכון ראינו בחוץ הפגנה של "תנו לאנשים להתרבות". איזה פרימיטיביים. הרי ידוע שאם את לא הולכת על השבחה את הורסת את הסיכויים של הילד שלך לחיים נורמליים. דבר ראשון, הוא פחות עמיד למחלות. יש גנים ובתי ספר שלא מסכימים לקבל ילדים אם אין להם תעודת השבחה עם כל השיפורים הבריאותיים. אני דווקא מצדיקה אותם, מי רוצה לקחת אחריות על ילד לא עמיד גנטית? ידוע גם, שילדים שנולדים ברבייה טבעית פחות שקטים ולא ישנים בלילה. מי צריך את כל הבלגן הזה? אני לא מדברת איתכם על ההשבחות היקרות, שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו, אלא על סל הבריאות הבסיסי, שמגיע לכל אחד. יועצת ההשבחה הייתה מאוד נחמדה, אבל לא לי ולא לדיטי הייתה סבלנות לשמוע את כל ההסברים שלה. כולם יודעים שההשבחה הבסיסית מקנה עמידות למחלות ומאריכה את תוחלת החיים. לא ממש עניין אותנו איך ולמה ומה תופעות הלוואי שלה. כי איזה ברירה יש לנו? מה שעניין אותנו זה התוספות. נו, "יופי וחן" ו"אינטליגנציה". היועצת הראתה לנו כמה פרוספקטים ואמרה משהו על זה שלא מומלץ לעשות יותר מדי שינויים, כי בכל זאת הטבע יותר חכם מהאדם. אם הטבע היה כזה חכם, למה פעם אנשים היו מתים משטויות כמו אידס? לא התייחסנו אליה יותר מדי ברצינות, אבל נבהלנו קצת מהמחירים. אם את רוצה תינוקת יפה, שתגדל להיות חתיכה וחכמה, את צריכה להיפרד ממשהו שקרוב למשכורת שנתית. חשבנו קצת והחלטנו לוותר קצת על אינטליגנציה, כי מי רוצה ילדים שאי אפשר להבין מרוב שהם חכמים? ולרדת קצת עם היופי, כי יופי זה ממילא עניין של טעם. בכל מקרה, אנחנו לא רוצות להסתכן בשדרוג. היינו די מרוצות מההחלטה שלנו. עכשיו נשאר לנו רק לשאוב ביציות ולחתום על חוזה. יועצת השבחה אמרה שהביצית שלי יותר מתאימה להפריה ולכן יפרו את הביצית שלי בעזרת כרומוזומים מהביצית של דיטי. החלטנו מראש, שזו שהביצית שלה תופרה, תהיה בהריון. דווקא די שמחתי שזאת אני, למרות כל אי-הנוחות של ההריון. הכל היה טוב ויפה ולא הייתי מטריחה אתכם בסיפור כל כך בנאלי ושיגרתי, אם לא התוצאות של בדיקת מי השפיר. התקשרו אלינו מהמכון וביקשו שנגיע. זה כבר לא נשמע כל כך טוב. כשהגענו לשם, התקבלנו מיד ליועצת ובחדר שלה היו עוד שני גברים ואישה, שלא הכרנו. כולם הסתכלו עלינו ברחמים. אחד הגברים הציג את עצמו בתור ד"ר כהן והתחיל להתנצל. הוא אמר שלמרות שהתהליך בטוח כמעט ב- 100% ושכמעט תמיד יש הצלחות, הם עדין לא שולטים בכל הפרטים ולטבע יש דרכים משלו. איך שהוא התחיל לדבר על הטבע, הבנתי שמשהו חמור מאוד קרה, אבל לא דמיינתי, שהמשפט הבא שלו יהיה: "לצערנו, התינוקת שלכם משודרגת למעלה". דיטי התחילה לבכות. ואז האישה אמרה, שהיא עובדת סוציאלית ובמקרים כאלו המדינה מוכנה לעזור כדי לפצות על הטעות ולאפשר לנו לגדל אותה לפי המדרג שלה ועוד כל מיני דברים, שעברו לי ליד האוזן. על מי היא חשבה שהיא עובדת? המדינה תשלם את המינימום, שיאפשר לנו לשלוח את התינוקת לגנים ולבתי הספר של המדרג, שאליו התינוקת תהיה שייכת. המינימום הזה לא יאפשר לנו לקנות לה את הבגדים, שהחברים שלה ילבשו, או לגור בבית דומה לבתים שלהם. לכולם יהיה ברור, שהיא משודרגת ושההורים שלה לא מהמדרג שלה. אם לא ניקח את הכסף ונשלח אותה לבתי הספר של המדרג שלנו, היא תמיד תהיה הכי חכמה והכי יפה שם ויהיה ברור לכולם שהיא לא שייכת. היא תהיה יותר חכמה משתינו ולא נוכל לתת לה את העזרה והתמיכה שהיא תצטרך. כך או כך, הטעות הזאת דנה אותה לחיים קשים. הדבר שהכי פחדתי ממנו קרה - תהיה לי ילדה מעורבת. אתם מבינים, אתה נולד למדרג ומת במדרג, כך זה היה תמיד. הגנים שאתה מקבל דואגים לכך, שיהיו לך יכולות מסוימות, שיאפשרו לך הכנסה מסוימת והשבחה בהתאם. אף אחד לא רוצה ילד מעורב. הגבר השני השתעל ואמר: "אההמ, אני עורך הדין של המכון ויש לי עוד הצעה בשבילכם. אם תסכימו שלמדינה תהיה חזקה משותפת על התינוקת, המדינה תדאג להעביר אתכן למדרג שלה. אתן תקבלו משכורות וזכויות בהתאם". זה נשמע יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. אבל החזקה המשותפת נשמעה לי קצת מפוקפקת. "מה זה אומר, החזקה המשותפת הזו?", שאלה דיטי. "זאת אומרת, שלמדינה תהיה זכות סירוב ראשונה בקשר לתעסוקה של הילדה עד שתגיע לגיל 30. כלומר, אם היא תהיה עורכת דין, היא תצטרך לעבוד בשירות המדינה, אלא אם כן המדינה תוותר על שירותיה". "ומה אם היא תרצה להיות רקדנית?", שאלתי. "זהו, שיש רשימת מקצועות מסוימת, שאני לא סבור שריקוד נכלל בה, אבל אני מבטיח לך, שהיא רחבה מאוד. אתן לא צריכות להחליט עכשיו, רק כשתרצו להכניס אותה לפעוטון או לשלוח אותה למטפלת". הוא הצטחק והוסיף: "גם מבחינה מוסרית זה לא כזה נורא. אחרי הכל, עם כל הטיפולים הגנטיים וההשבחות, המדינה היא בעצם האימא הביולוגית השלישית של התינוקת".
הכל התחיל כשאני ודיטי החלטנו להביא ילד. הכל נראה מבטיח, אנחנו חברות מאוד טובות ושתינו רצינו ילד. אפילו גרנו ביחד פעם במעונות של האוניברסיטה וכבר אז מאוד הסתדרנו. בן הזוג שלי, ארז, לא ממש התלהב. "תינוק בוכה המון ואת תהיי נורא עייפה ולא יהיה לך זמן בשבילי. חוץ מזה אני לא מסתדר עם דיטי". כל כך צפוי, חשבתי לעצמי. הסברתי לו שזה מאוד חשוב לי שיהיה לי ילד ודיטי היא השותפה הכי מתאימה לזה מבחינתי. אמרתי, ששתינו נגור ביחד רק בתקופה הראשונה, כשהתינוק יהיה מאוד קטן, ואחר כך כל אחת תגור בדירה שלה. "ומה יקרה אם פעם אני ארצה ילד ולך כבר יהיה אחד?". הסתכלנו אחד על השניה ושנינו פרצנו בצחוק. אחד הדברים שאני הכי אוהבת אצלו זה שתמיד הוא יודע להגיד את הדבר שיצחיק אותי וישבור את המתח. מצחיק, מצחיק, אבל פעם בני זוג באמת היו מביאים ילדים ביחד. אני מדברת על בני זוג מאוהבים עם סקס משגע ורומנטיקה, לא סתם חברים טובים. במקום לשמור על הרומנטיקה, בני זוג כאלו היו חותמים חוזה, מביאים ילדים ביחד וחיים ביחד באותו בית. בנוסף לכל הטעויות האלו, הם גם היו מבטיחים לא להיות עם אחרים כל עוד הם ביחד ומאוד כועסים אם זה לא היה מתקיים. נו באמת, כמה נאיביים אפשר להיות? ברור שהרומנטיקה והסקס היו נגמרים אחרי כמה שנים של הסדר כזה. אחרי שאחוז ביטול החוזה התקרב למאה אחוז ובזכות ההתקדמות בהפריות, אנשים הבינו שזה לא עובד ודברים התחילו להשתנות. היום זה נראה ממש פרימיטיבי, כל רעיון המשפחה המיושן הזה. איך אפשר להפיל כזה עומס על קשר אחד? גם רומנטיקה, גם סקס, גם אחריות משותפת על ילדים וגם מגורים משותפים? בסוף הרי ממילא רק חלק מכל הדברים האלו נשאר, אז בימינו מתחילים מראש עם פחות. יש בן זוג לרומנטיקה וחבר או חברה טובה להורות. אבל לא התכוונתי לתת כאן הרצאה בהיסטוריה. איפה היינו? דיטי ואני עשינו בדיקות גנטיות, כמו כולם, והתלבטנו לאיזה מכון השבחה ללכת, ממשלתי או פרטי. מצד אחד, בממשלתיים את אף פעם לא יכולה לדעת איזה גנים ישימו לך כי זה מה שהממשלה חושבת שצריך. למרות שאחרי הבלגן שהיה עם השבחות החיילים, הממשלה התחייבה להסביר להורים מה תופעות הלוואי של כל גן שמשנים. אבל לכי תסמכי עליהם שלא ימצאו דרך לעבוד עליך. מצד שני, בפרטיים, תמיד יש חשש לאיזה שרלטן שישים לך את הגנים שלו ולכי תוכיחי את זה אחר כך. אז הלכנו לממשלתי. כשהגענו למכון ראינו בחוץ הפגנה של "תנו לאנשים להתרבות". איזה פרימיטיביים. הרי ידוע שאם את לא הולכת על השבחה את הורסת את הסיכויים של הילד שלך לחיים נורמליים. דבר ראשון, הוא פחות עמיד למחלות. יש גנים ובתי ספר שלא מסכימים לקבל ילדים אם אין להם תעודת השבחה עם כל השיפורים הבריאותיים. אני דווקא מצדיקה אותם, מי רוצה לקחת אחריות על ילד לא עמיד גנטית? ידוע גם, שילדים שנולדים ברבייה טבעית פחות שקטים ולא ישנים בלילה. מי צריך את כל הבלגן הזה? אני לא מדברת איתכם על ההשבחות היקרות, שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו, אלא על סל הבריאות הבסיסי, שמגיע לכל אחד. יועצת ההשבחה הייתה מאוד נחמדה, אבל לא לי ולא לדיטי הייתה סבלנות לשמוע את כל ההסברים שלה. כולם יודעים שההשבחה הבסיסית מקנה עמידות למחלות ומאריכה את תוחלת החיים. לא ממש עניין אותנו איך ולמה ומה תופעות הלוואי שלה. כי איזה ברירה יש לנו? מה שעניין אותנו זה התוספות. נו, "יופי וחן" ו"אינטליגנציה". היועצת הראתה לנו כמה פרוספקטים ואמרה משהו על זה שלא מומלץ לעשות יותר מדי שינויים, כי בכל זאת הטבע יותר חכם מהאדם. אם הטבע היה כזה חכם, למה פעם אנשים היו מתים משטויות כמו אידס? לא התייחסנו אליה יותר מדי ברצינות, אבל נבהלנו קצת מהמחירים. אם את רוצה תינוקת יפה, שתגדל להיות חתיכה וחכמה, את צריכה להיפרד ממשהו שקרוב למשכורת שנתית. חשבנו קצת והחלטנו לוותר קצת על אינטליגנציה, כי מי רוצה ילדים שאי אפשר להבין מרוב שהם חכמים? ולרדת קצת עם היופי, כי יופי זה ממילא עניין של טעם. בכל מקרה, אנחנו לא רוצות להסתכן בשדרוג. היינו די מרוצות מההחלטה שלנו. עכשיו נשאר לנו רק לשאוב ביציות ולחתום על חוזה. יועצת השבחה אמרה שהביצית שלי יותר מתאימה להפריה ולכן יפרו את הביצית שלי בעזרת כרומוזומים מהביצית של דיטי. החלטנו מראש, שזו שהביצית שלה תופרה, תהיה בהריון. דווקא די שמחתי שזאת אני, למרות כל אי-הנוחות של ההריון. הכל היה טוב ויפה ולא הייתי מטריחה אתכם בסיפור כל כך בנאלי ושיגרתי, אם לא התוצאות של בדיקת מי השפיר. התקשרו אלינו מהמכון וביקשו שנגיע. זה כבר לא נשמע כל כך טוב. כשהגענו לשם, התקבלנו מיד ליועצת ובחדר שלה היו עוד שני גברים ואישה, שלא הכרנו. כולם הסתכלו עלינו ברחמים. אחד הגברים הציג את עצמו בתור ד"ר כהן והתחיל להתנצל. הוא אמר שלמרות שהתהליך בטוח כמעט ב- 100% ושכמעט תמיד יש הצלחות, הם עדין לא שולטים בכל הפרטים ולטבע יש דרכים משלו. איך שהוא התחיל לדבר על הטבע, הבנתי שמשהו חמור מאוד קרה, אבל לא דמיינתי, שהמשפט הבא שלו יהיה: "לצערנו, התינוקת שלכם משודרגת למעלה". דיטי התחילה לבכות. ואז האישה אמרה, שהיא עובדת סוציאלית ובמקרים כאלו המדינה מוכנה לעזור כדי לפצות על הטעות ולאפשר לנו לגדל אותה לפי המדרג שלה ועוד כל מיני דברים, שעברו לי ליד האוזן. על מי היא חשבה שהיא עובדת? המדינה תשלם את המינימום, שיאפשר לנו לשלוח את התינוקת לגנים ולבתי הספר של המדרג, שאליו התינוקת תהיה שייכת. המינימום הזה לא יאפשר לנו לקנות לה את הבגדים, שהחברים שלה ילבשו, או לגור בבית דומה לבתים שלהם. לכולם יהיה ברור, שהיא משודרגת ושההורים שלה לא מהמדרג שלה. אם לא ניקח את הכסף ונשלח אותה לבתי הספר של המדרג שלנו, היא תמיד תהיה הכי חכמה והכי יפה שם ויהיה ברור לכולם שהיא לא שייכת. היא תהיה יותר חכמה משתינו ולא נוכל לתת לה את העזרה והתמיכה שהיא תצטרך. כך או כך, הטעות הזאת דנה אותה לחיים קשים. הדבר שהכי פחדתי ממנו קרה - תהיה לי ילדה מעורבת. אתם מבינים, אתה נולד למדרג ומת במדרג, כך זה היה תמיד. הגנים שאתה מקבל דואגים לכך, שיהיו לך יכולות מסוימות, שיאפשרו לך הכנסה מסוימת והשבחה בהתאם. אף אחד לא רוצה ילד מעורב. הגבר השני השתעל ואמר: "אההמ, אני עורך הדין של המכון ויש לי עוד הצעה בשבילכם. אם תסכימו שלמדינה תהיה חזקה משותפת על התינוקת, המדינה תדאג להעביר אתכן למדרג שלה. אתן תקבלו משכורות וזכויות בהתאם". זה נשמע יותר מדי טוב מכדי להיות אמיתי. אבל החזקה המשותפת נשמעה לי קצת מפוקפקת. "מה זה אומר, החזקה המשותפת הזו?", שאלה דיטי. "זאת אומרת, שלמדינה תהיה זכות סירוב ראשונה בקשר לתעסוקה של הילדה עד שתגיע לגיל 30. כלומר, אם היא תהיה עורכת דין, היא תצטרך לעבוד בשירות המדינה, אלא אם כן המדינה תוותר על שירותיה". "ומה אם היא תרצה להיות רקדנית?", שאלתי. "זהו, שיש רשימת מקצועות מסוימת, שאני לא סבור שריקוד נכלל בה, אבל אני מבטיח לך, שהיא רחבה מאוד. אתן לא צריכות להחליט עכשיו, רק כשתרצו להכניס אותה לפעוטון או לשלוח אותה למטפלת". הוא הצטחק והוסיף: "גם מבחינה מוסרית זה לא כזה נורא. אחרי הכל, עם כל הטיפולים הגנטיים וההשבחות, המדינה היא בעצם האימא הביולוגית השלישית של התינוקת".
