birth and death
New member
הפרעה נפשית
ב"תפסן בשדה השיפון" הילד רואה את הכל בצורה אגוצנטרית, ילדותית. מציאותית. כשאומרים לנו שהמציאות היא לא מה שאנחנו חושבים... אנחנו מתבלבלים. נעה התבלבלה... נעה הייתה מציאותית תמיד, אף פעם לא טעתה ואף פעם לא חשבה באופן שגוי. לפחות כך היא חשבה. אבל אמרו לה שהיא ילדותית. אמרו לה שהמציאות שלה לא אמיתית. לכי תחפשי מציאות אמרו לה. לכי תחפשי מה אמיתי כי כל מה שאת חושבת לא נכון בשבילנו. ...אז היא הלכה... הלכה ושיקרה לעצמה אמת. אמת שהם יאהבו. אמת מעוותת שהם קוראים לה "מציאות בוגרת". בתכנית "הפרעות נפשיות" נפוצות אמרו שלכולנו יש הפרעה נפשית ושלכולנו יכולה להתפתח מחלת נפש. לנעם היו את כל התסמינים. כולל אלו של מחלה מתפתחת. וגם אם לא אז אם הוא חשב שיש לו זה אומר שיש לו... היפוכונדר מינימום. אז הוא התחיל נורמלי ואז מת. בתאונת דרכים בכלל. בטעות. רק על זה הוא לא חשב. נעה חשבה על זה כל הזמן. "אנחנו יוצרים את המציאות" אמר "סת" בספר של ג'יין רוברטס. המציאות שנוצרה לחוה הייתה זוועתית. אבל היא יצרה אותה. היא קראה לנעה מטורפת. היא היכתה אותה כשבכתה ודפקה לה את הראש בקיר כשרצתה לצרוח. רק כי הוא התנהג כמו חולה נפש. ככה כולם הרגישו. כי כל אחד יכול לפתח מחלת נפש... הוא מת עכשיו. נעם. התאבד. לא מכונית ולא טעות. חתך תזין בשתל ציצים ושנתיים אחרי זה ואחרי שנתיים של חיוכים מזוייפים ואחרי שנתיים של שקר יחסים ואחרי שנ... חתך לעצמו תורידים בכפות רגליים ובידיים אחרי שבלע את כל הכדורים שרשמו לו (כי הוא היה חולה נפש). רק "סת" צדק. חוה יצרה את המציאות שלה. חוה עכשיו גם חולת נפש. אוכלת סמי הרגעה וכדורי שינה. הדם לא מפסיק לרדוף אותה. ריח של קיא עד למפתן הדלת. היא מותשת מיום העבודה במשרד המשעמם ומחומם מדי. כבר העצבים עולים לה. פוסחים על השלב של לבוא ברוגע. מסובבת את המפתח, הבית מבולגן. הבית קר. הבית חשוך. הבית גדול מד בשביל לנקות. בדביל מה רציתי בית גדול? היא שככה... הבית... בשביל הילדים. צריך להכין להם אוכל. הם חוזרים מהבית ספר. עייפה ומותשת, סחוטה נפשית וגופנית אני נכנסת למטבח. פוסעת מספר צעדים בשלולית דם דביק כשהמחשבה הראשונה שלי היא מי לעזאזל שפך פה קולה ושאני יהרוג אותה. אותו. ומאז התמונה לא עוזבת אותי. כשאני עוצמת עיניים, כשאני מציירת בסטודיו, כשאני מאוננת, כשאני מכינה קפה בבוקר, כשאני מדליקה סיגריה, כשחיים מסדר לי מנה, כשאני קושרת את מונה, כשאני יורדת לשכן הזקן מלמעלה בשביל שלא יזמין משטרה לחבר שלי על זה שהוא מרביץ לי, כשאני שוחטת חתולים, כשכלבים גוססים לידי, מעוכים מתחת לחצי גלגל... התמונה של נעם בין הפגוש לבין הכביש לא עוזבת אותי. הםםםם הרבה זמן לא כתבתי, החלדתי, הרבה דברים על הראש... קשה לשמור על קו רציף. אז ניסיתי פשוט לזרום עם המחשבות... בטח לא יצא משהו, עוד לא קראתי אפילו. אני מרגיש צורך להסביר כי... אני בטוח שזה אחד הגרועים שלי... תהינו
ב"תפסן בשדה השיפון" הילד רואה את הכל בצורה אגוצנטרית, ילדותית. מציאותית. כשאומרים לנו שהמציאות היא לא מה שאנחנו חושבים... אנחנו מתבלבלים. נעה התבלבלה... נעה הייתה מציאותית תמיד, אף פעם לא טעתה ואף פעם לא חשבה באופן שגוי. לפחות כך היא חשבה. אבל אמרו לה שהיא ילדותית. אמרו לה שהמציאות שלה לא אמיתית. לכי תחפשי מציאות אמרו לה. לכי תחפשי מה אמיתי כי כל מה שאת חושבת לא נכון בשבילנו. ...אז היא הלכה... הלכה ושיקרה לעצמה אמת. אמת שהם יאהבו. אמת מעוותת שהם קוראים לה "מציאות בוגרת". בתכנית "הפרעות נפשיות" נפוצות אמרו שלכולנו יש הפרעה נפשית ושלכולנו יכולה להתפתח מחלת נפש. לנעם היו את כל התסמינים. כולל אלו של מחלה מתפתחת. וגם אם לא אז אם הוא חשב שיש לו זה אומר שיש לו... היפוכונדר מינימום. אז הוא התחיל נורמלי ואז מת. בתאונת דרכים בכלל. בטעות. רק על זה הוא לא חשב. נעה חשבה על זה כל הזמן. "אנחנו יוצרים את המציאות" אמר "סת" בספר של ג'יין רוברטס. המציאות שנוצרה לחוה הייתה זוועתית. אבל היא יצרה אותה. היא קראה לנעה מטורפת. היא היכתה אותה כשבכתה ודפקה לה את הראש בקיר כשרצתה לצרוח. רק כי הוא התנהג כמו חולה נפש. ככה כולם הרגישו. כי כל אחד יכול לפתח מחלת נפש... הוא מת עכשיו. נעם. התאבד. לא מכונית ולא טעות. חתך תזין בשתל ציצים ושנתיים אחרי זה ואחרי שנתיים של חיוכים מזוייפים ואחרי שנתיים של שקר יחסים ואחרי שנ... חתך לעצמו תורידים בכפות רגליים ובידיים אחרי שבלע את כל הכדורים שרשמו לו (כי הוא היה חולה נפש). רק "סת" צדק. חוה יצרה את המציאות שלה. חוה עכשיו גם חולת נפש. אוכלת סמי הרגעה וכדורי שינה. הדם לא מפסיק לרדוף אותה. ריח של קיא עד למפתן הדלת. היא מותשת מיום העבודה במשרד המשעמם ומחומם מדי. כבר העצבים עולים לה. פוסחים על השלב של לבוא ברוגע. מסובבת את המפתח, הבית מבולגן. הבית קר. הבית חשוך. הבית גדול מד בשביל לנקות. בדביל מה רציתי בית גדול? היא שככה... הבית... בשביל הילדים. צריך להכין להם אוכל. הם חוזרים מהבית ספר. עייפה ומותשת, סחוטה נפשית וגופנית אני נכנסת למטבח. פוסעת מספר צעדים בשלולית דם דביק כשהמחשבה הראשונה שלי היא מי לעזאזל שפך פה קולה ושאני יהרוג אותה. אותו. ומאז התמונה לא עוזבת אותי. כשאני עוצמת עיניים, כשאני מציירת בסטודיו, כשאני מאוננת, כשאני מכינה קפה בבוקר, כשאני מדליקה סיגריה, כשחיים מסדר לי מנה, כשאני קושרת את מונה, כשאני יורדת לשכן הזקן מלמעלה בשביל שלא יזמין משטרה לחבר שלי על זה שהוא מרביץ לי, כשאני שוחטת חתולים, כשכלבים גוססים לידי, מעוכים מתחת לחצי גלגל... התמונה של נעם בין הפגוש לבין הכביש לא עוזבת אותי. הםםםם הרבה זמן לא כתבתי, החלדתי, הרבה דברים על הראש... קשה לשמור על קו רציף. אז ניסיתי פשוט לזרום עם המחשבות... בטח לא יצא משהו, עוד לא קראתי אפילו. אני מרגיש צורך להסביר כי... אני בטוח שזה אחד הגרועים שלי... תהינו