winter cry
New member
הפרעות חרדה.
מאז ומתמיד פחדתי ללכת לישון. תמיד כשהלכתי לישון, לקח לי לפחות שעתיים-שלוש להרדם, ובזמן הזה שכבתי במיטה, קפואה מפחד, כל הזמן ראיתי פרצופים מפחידים מולי, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. חשבתי שאצל כולם זה ככה. בגיל שמונה בערך התחלתי ללכת לישון אצל חברות וראיתי שלוקח להן כמה דקות להרדם, בלי שום פחד ובעיות, ואז התחלתי לתהות מה לא בסדר אצלי, לא יכולתי לדמיין את המחשבה על ללכת לחישון ללא פחד, זה לא נשמע לי הגיוני בכלל. אז במקום לישון בחדר שלי, התחלתי לישון בסלון, ככה פחות פחדתי אולי, הרגשתי בטוחה יותר. מאז אני ישנה שם ולא בחדר שלי (אני בת 13 וחצי), אבל זה מפריע גם לי וגם לשאר המשפחה שלי אבל פחדתי הרבה פחות לכמה שנים. לאחרונה, לפני בערך חצי שנה, שוב לא הצלחתי להרדם, רק שהפעם זה היה גרוע יותר. פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, התחלתי לרעוד, הרגשתי כאילו מישהו עומד לידי וחונק אותי, תחושה מוזרה בחזה - מעין אי נוחות כזאת, כאילו יש לי חור באמצע, הרגשתי שכפות הרגליים שלי נעלמו, התחלתי להזיע וצרוח ולבכות בהסטריה, ואפילו אני לא יודעת מה דפוק בי. בכל פעם שדבר כזה קורה לי, אני ישר חושבת על כל מיני דברים נוראיים קשורים בעיקר לאובדן שליטה, פיזי ונפשי, מצבים בהם אני לא יכולה לזוז, לא יכולה לחשוב, לא יכולה להרגיש. אני חושבת בעיקר על דברים שלא קשורים אליי בכלל. כשלא פחדתי מהדברים האלה, התחלתי לפחד מ"מה יקרה אם התקף חרדה יתפוס אותי שוב?", ורק המחשבה הזאת גרמה לי להתקף. ההורים שלי מאוד תמכו בי, ופעמים רבות הם ישבו לידי והחזיקו אותי בזמן שנרדמתי, וככה קל לי יותר, אבל ברור שאי אפשר להיות ככה כל הזמן, ובמקרים שבהם הם לא יכלו להית לידי, פשוט הסתובבתי ובכיתי כאחוזת טירוף בכל הבית. בשבוע הקרוב אני אמורה להתחיל טיפול נפשי, אבל מאוד מפחיד אותי הטיפול הזה, מה עם הוא לא יצליח? הטיפול הוא האפשרות היחידה שאני רואה באופק. אני ממש ממש מודאגת מזה, המחשבה על ללכת בסופו של דבר לישון בלי פחד מלחיצה אותי. בנוסף, אני סובלת מטריכוטילומניה, והיא מאוד מחריפה בזמן התקפי החרדה האלה.
מאז ומתמיד פחדתי ללכת לישון. תמיד כשהלכתי לישון, לקח לי לפחות שעתיים-שלוש להרדם, ובזמן הזה שכבתי במיטה, קפואה מפחד, כל הזמן ראיתי פרצופים מפחידים מולי, הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. חשבתי שאצל כולם זה ככה. בגיל שמונה בערך התחלתי ללכת לישון אצל חברות וראיתי שלוקח להן כמה דקות להרדם, בלי שום פחד ובעיות, ואז התחלתי לתהות מה לא בסדר אצלי, לא יכולתי לדמיין את המחשבה על ללכת לחישון ללא פחד, זה לא נשמע לי הגיוני בכלל. אז במקום לישון בחדר שלי, התחלתי לישון בסלון, ככה פחות פחדתי אולי, הרגשתי בטוחה יותר. מאז אני ישנה שם ולא בחדר שלי (אני בת 13 וחצי), אבל זה מפריע גם לי וגם לשאר המשפחה שלי אבל פחדתי הרבה פחות לכמה שנים. לאחרונה, לפני בערך חצי שנה, שוב לא הצלחתי להרדם, רק שהפעם זה היה גרוע יותר. פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, התחלתי לרעוד, הרגשתי כאילו מישהו עומד לידי וחונק אותי, תחושה מוזרה בחזה - מעין אי נוחות כזאת, כאילו יש לי חור באמצע, הרגשתי שכפות הרגליים שלי נעלמו, התחלתי להזיע וצרוח ולבכות בהסטריה, ואפילו אני לא יודעת מה דפוק בי. בכל פעם שדבר כזה קורה לי, אני ישר חושבת על כל מיני דברים נוראיים קשורים בעיקר לאובדן שליטה, פיזי ונפשי, מצבים בהם אני לא יכולה לזוז, לא יכולה לחשוב, לא יכולה להרגיש. אני חושבת בעיקר על דברים שלא קשורים אליי בכלל. כשלא פחדתי מהדברים האלה, התחלתי לפחד מ"מה יקרה אם התקף חרדה יתפוס אותי שוב?", ורק המחשבה הזאת גרמה לי להתקף. ההורים שלי מאוד תמכו בי, ופעמים רבות הם ישבו לידי והחזיקו אותי בזמן שנרדמתי, וככה קל לי יותר, אבל ברור שאי אפשר להיות ככה כל הזמן, ובמקרים שבהם הם לא יכלו להית לידי, פשוט הסתובבתי ובכיתי כאחוזת טירוף בכל הבית. בשבוע הקרוב אני אמורה להתחיל טיפול נפשי, אבל מאוד מפחיד אותי הטיפול הזה, מה עם הוא לא יצליח? הטיפול הוא האפשרות היחידה שאני רואה באופק. אני ממש ממש מודאגת מזה, המחשבה על ללכת בסופו של דבר לישון בלי פחד מלחיצה אותי. בנוסף, אני סובלת מטריכוטילומניה, והיא מאוד מחריפה בזמן התקפי החרדה האלה.
