הפרעת אישיות מזוכיסטית.
באמת היה דבר כזה פעם, עד שהוציאו מה-DSM. ואתה יודע איך אני אוהבת לאבחן את עצמי בכל הפרעת אישיות שיש בספר. ואתה יודע איך אני לא באמת שונאת את הכאב הזה. איך אני לא יכולה בלעדיו, כי מי אני בכלל בלעדיו. מי אני בלעדיך? ואתה יודע, יש את אלה שחותכים את עצמם כדי להרגיש את הכאב, אני לא צריכה את זה. מספיק לי לחשוב עליך. אני לא צריכה לראות את הדם שלי זורם כדי להרגיש, מספיק לעצום עיניים ולראות את שלך, ראיתי כבר יותר מדי סרטי מלחמה, אני מדמיינת איך זה נראה, ולא מפסיקה עד שאתה מת. עד שכבר לא נשאר מקום לדמיון יותר. נשארת רק המציאות.
אף פעם לא הדלקתי לך נר, אתה יודע? אחד כזה אמיתי. שדולק 24 שעות ואז נכבה. (ועכשיו מתאימה פה איזה מטאפורה שחוקה, על זה שהנר זכרון בלב שלי לא נכבה אף פעם, כמו הנר שעל הקבר של רבין, או שהחיים שלי נכבו כשמתת. תבחר את המועדפת עליך).
פעם הייתי מחפשת אותך בכל חייל שראיתי ברחוב. אבל אז התגייסתי, והתחלתי לחפש שם את החברים שלי. פעם הייתי חושבת רק עליך ביום הזכרון. ובכל יום אחר. אבל אז הייתה מלחמה, וכל יום זכרון אני חושבת שזה טוב שיש שתי צפירות- אחת בשבילך, ואחת בשבילו. הארוכה יותר, בבוקר, ליד הקבר שלך, היא בשבילך. פעם הייתי יותר קטנה ממך. אבל אז מלאו לי 20, ועקפתי אותך, והשתחררתי. והתחלתי ללמוד, והמשכתי לעקוף אותך. ועכשיו, מה?
רונה שרה את מבול, אני יושבת מטר ממנה ובוהה באוויר. אני אפילו לא צריכה להיזכר בך. זה שם כל הזמן. אתה המבול שלי, את המוות שלך אני צריכה לשרוד. זה מציף. החיוכים מאז מזויפים. כבר למדתי לוותר. וגם להיזהר, ולא להזכיר את השם שלך אף פעם. (גם ככה אני לא באמת יכולה). לחבק ו ל ע ז ו ב כאילו שאפשר בכלל לדעת ל ה ר פ ו ת לאהוב פחות.
כמה פעמים שלא ברחתי, זה רודף אחריי. הלילות הלבנים שלי הם אף פעם לא בגלל פרידה. אל תדאג, לא יהיה טלפונים בסוף לילה לבן. זה לא כאילו שיש לאן להתקשר. אם יש גן עדן, המספר שם לא מחובר. ואני הרי יודעת שגם ככה אין. אני גם לא יכולה להגיד "אני לא באמת מתגעגעת אליך", אפילו אני עוד לא הצלחתי להגיע לרמות כאלה של הכחשה. ואתה יודע שאני אלופה במנגנוני הגנה. אבל עדיין לא מצאתי אחד שיגן עלי מהגעגוע הזה. זה עניין של השרדות, אתה מבין. להדחיק. להסיח את דעתי עם מליון דברים אחרים שיירפדו את הקצוות החדים של הגעגוע, שיצמצמו את החלל למשהו שיהיה אפשר לחיות איתו. זה עניין של השרדות, גם אם תגיד לי שדי כבר ונגמר, אני לא אפסיק להיאחז בך. כאילו שברגע שאני אשחרר, אני אפול הכי למטה שיש. כי אז אפילו לא יהיה לי את הזכרון שלך לאחוז בו. את הכאב הזה, אתה מבין. אני לא באמת יכולה בלעדיו, אני לא יודעת מי אני בכלל בלעדיו. (איפה היה העניין של ההשרדות הזה אצלך, כשהלכת מקדימה בלילה ההוא בלבנון? איפה הוא היה?! בשם איזה ערכים ויתרת עליו? בשביל מה? אתה יודע מה הכי כואב..? שככל שהזמן עובר, אני לא מאמינה שהמדינה ששלחה אותך למות ידעה מה היא עושה. אני לא מצליחה להרגיש שהיא ראויה לך. או לפחות שהמוות שלך לא היה מיותר כלכך).
רציתי להדוף את השנים שעומדות בינינו בלי להבין שאין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי יכריע את הזמן את הזמן שעובר בלעדיך. שמרחיק אותי ממך, שמקרב אותי רק לתאריכים שמציינים את השנים שעוברות. ואין שומדבר מעבר לזה. רק להמשיך את הספירה הזאת, לנשום בספירה לאחור. עד שייגמר לי האוויר. עד שיעברו 10 שנים. ואז, מה?
באמת היה דבר כזה פעם, עד שהוציאו מה-DSM. ואתה יודע איך אני אוהבת לאבחן את עצמי בכל הפרעת אישיות שיש בספר. ואתה יודע איך אני לא באמת שונאת את הכאב הזה. איך אני לא יכולה בלעדיו, כי מי אני בכלל בלעדיו. מי אני בלעדיך? ואתה יודע, יש את אלה שחותכים את עצמם כדי להרגיש את הכאב, אני לא צריכה את זה. מספיק לי לחשוב עליך. אני לא צריכה לראות את הדם שלי זורם כדי להרגיש, מספיק לעצום עיניים ולראות את שלך, ראיתי כבר יותר מדי סרטי מלחמה, אני מדמיינת איך זה נראה, ולא מפסיקה עד שאתה מת. עד שכבר לא נשאר מקום לדמיון יותר. נשארת רק המציאות.