הפרעת אכילה- מבעד לעיני(טריגר?)
כל מה שאני ארשום הוא דעתי האישית, כאחד אשר לקה בהפרעת אכילה מסוג אנורקסיה\בולמיה, אני די מרגיש מחובר לנושא. הפרעת אכילה היא סימפטום של משהו- כאשר הנפש אינה יכולה לסבול יותר, או כאשר כואב יותר מדי ואני עדיין ניסיתי להדחיק את זה, "יצרתי לי מן הפרעת אכילה". הפרעת אכילה היא סימפטום לכאב, וככה אנחנו מסמנים שכואב לנו- למרות שעד עכשיו אם אנשים מבחוץ ישאלו אותי , אני אגיד שזה סתם היה" בעיות קיבה",למרות שאני יודע מה זה היה בדיוק. השנאה העצמית אשר חוויתי באותו הזמן היתה בלתי ניתנת לתיאור- וסתם יום אחד זה הופיע. עכשיו שנתיים אחריי אני חיי את שאריות השנאה, ההפרעה נטו-משקל ופחד מאוכל,עברה, אבל שאריות ההפרעה נשארו, שזה אומר דימוי גוף נמוך, אי חיבור עם הגוף ואי חיבור עם האדם הנמצא ממול למראה( למרות ואני אומר את זה בוודאות גמורה- רוב הבנות שהיו מאושפזות איתי- הייתי לוקח אותן לדגמן ברגע שהם עלו קצת במשקל,). אנשים יקרים- הפרעת אכילה היא מחלה, אבל יותר מזה היא סימפטום של משהו , משהו אדיר אשר רובץ לנו על הלב, משהו אשר אוכל לנו את המח, הגוף והנפש. ואם זה בא בצורה של "להקיא את הדיכאון החוצה", או להרעיב את עצמנו שבועות, ולהגיע למצב ולמשקל של ילד, זה לא שווה את זה!!!!!!!!!!!! הגוף סובל באותו רגע, והגוף יסבול בעתיד כתוצאה מההפרעה ומחוסר איזון ואכילה נכונה. אני יודע עד כמה קשה להתנתק מהמחלה, זה בעצם מה שמסמל לאנשים בחוץ, לאנשים שאנחנו לא יכולים לדבר איתם ולהביע את הרגשות והתחושות שלנו איתם, זה בעצם הסמן שלנו לכך שאנחנו חולים, חולים קשה. אבל זה לא שווה את זה- ועכשיו אני יודע את זה!!!!!!! הגוף צריך להיות חזק בשביל לעזור לנפש החלשה.... זאת דעתי בכל אופן, אשמח לשמוע תגובות אם יש למישהו,גם שלילה וגם חיוב.
כל מה שאני ארשום הוא דעתי האישית, כאחד אשר לקה בהפרעת אכילה מסוג אנורקסיה\בולמיה, אני די מרגיש מחובר לנושא. הפרעת אכילה היא סימפטום של משהו- כאשר הנפש אינה יכולה לסבול יותר, או כאשר כואב יותר מדי ואני עדיין ניסיתי להדחיק את זה, "יצרתי לי מן הפרעת אכילה". הפרעת אכילה היא סימפטום לכאב, וככה אנחנו מסמנים שכואב לנו- למרות שעד עכשיו אם אנשים מבחוץ ישאלו אותי , אני אגיד שזה סתם היה" בעיות קיבה",למרות שאני יודע מה זה היה בדיוק. השנאה העצמית אשר חוויתי באותו הזמן היתה בלתי ניתנת לתיאור- וסתם יום אחד זה הופיע. עכשיו שנתיים אחריי אני חיי את שאריות השנאה, ההפרעה נטו-משקל ופחד מאוכל,עברה, אבל שאריות ההפרעה נשארו, שזה אומר דימוי גוף נמוך, אי חיבור עם הגוף ואי חיבור עם האדם הנמצא ממול למראה( למרות ואני אומר את זה בוודאות גמורה- רוב הבנות שהיו מאושפזות איתי- הייתי לוקח אותן לדגמן ברגע שהם עלו קצת במשקל,). אנשים יקרים- הפרעת אכילה היא מחלה, אבל יותר מזה היא סימפטום של משהו , משהו אדיר אשר רובץ לנו על הלב, משהו אשר אוכל לנו את המח, הגוף והנפש. ואם זה בא בצורה של "להקיא את הדיכאון החוצה", או להרעיב את עצמנו שבועות, ולהגיע למצב ולמשקל של ילד, זה לא שווה את זה!!!!!!!!!!!! הגוף סובל באותו רגע, והגוף יסבול בעתיד כתוצאה מההפרעה ומחוסר איזון ואכילה נכונה. אני יודע עד כמה קשה להתנתק מהמחלה, זה בעצם מה שמסמל לאנשים בחוץ, לאנשים שאנחנו לא יכולים לדבר איתם ולהביע את הרגשות והתחושות שלנו איתם, זה בעצם הסמן שלנו לכך שאנחנו חולים, חולים קשה. אבל זה לא שווה את זה- ועכשיו אני יודע את זה!!!!!!! הגוף צריך להיות חזק בשביל לעזור לנפש החלשה.... זאת דעתי בכל אופן, אשמח לשמוע תגובות אם יש למישהו,גם שלילה וגם חיוב.
