הפרעת חרדה מבליעה (פאגופוביה) בילדה
שלום,
היום אחרי שהתגברנו על הכל אני רוצה לחלוק עם הורים אחרים את סיפור ההתמודדות שלנו עם חרדת הבליעה שהופעיה באופן פתאומי אצל ביתנו בת ה 7.
לפני מספר חודשים באופן פתאומי ביתי בת ה 7 פתחה חרדה נוראית מבליעת אוכל. זה התחיל אחרי ארוע מינורי לחלוטין של הקדמת קנה לושט ופתאום היא פשוט סרבה לאכול ונכנסה להיסטריות נוראיות שהיא עשויה למות מחנק.
אני לא יכול לתאר עד כמה מייאש וחמור היה המצב. תוך ימים ספורים היא הפרכה ללא תפקודית לחלוטין. סרבה לאכול. שתתה מעט מים. ריירה ללא הפסק כי היא פחדה לבלוע את הרוק. בבית הספר היא בלתה את כל היום בחדר האחות. ארועים בלתי פוסקים של בכי במשך שעות.
אשתי ואני היינו שבורים. ראינו איך הילדה נעלמת לנו מול העיניים ולא היה מה לעשות. היינו בטוחים שזה יסתיים באשפוז במוסד פסיכיאטרי.
והילדה יפיפיה ואינטיליגנטית בצורה בלתי רגילה והנה היא הופכת לשבר כלי.
למזלנו, בצירוף מקרים די מוזר, יצא לנו לפגוש את ד"ר יונתן קושניר שהוא פסיכולוג המתמחה בהפרעות חרדה בילדים בנסיבות חברתיות ימים ספורים לאחר שכל הארוע החל.
התחלנו טיפול אצלנו 4 ימים לאחר הופעת החרדה. בהדרכתו ביצענו מספר שינויים:
1. בבית היה שיח ענף על נושאי בריאות בין אשתי לביני שהופסק לחלוטין. בנוסף כל השיחות בנושא בריאות עם הילדה שהחלה לעסוק המון בשאלות של האם היא עשויה למות מאוכל כזה או אחר הופסקו. הרעיון היה שבזה שאנו מרגיעים אותה בדיברו כל פעם שהיא חווה מחשבות חרדתיות אנו בעצם מזינים את החרדה כי היא אינה מתמודדת איתה לבד.
2. ניסינו למצוא איזון עדין שכאשר היא חרדה לא להרגיע אותנו בעצמנו אלא לתת לה להתמודד מחד ומצד שני לזהות מצבי קיצון מבחינת החרדה ולעזור לה שם. לדוגמה, הפסקנו לתת לה לבוא לשבת עלינו ולחבק אותנו בהתקפי החרדה.
3. התחלנו עבודה על תרגילי הרפייה. בעיקר קפיצות ונשימות וכן טיולים ארוכים בחוץ.
4. התחלנו תרגילי דמיון מודרך בין השאר דמיון של דברים שמהם היא פחדה וכן תאור של סיפורים של חרדה בילדים אחרים שאינם מסוג הדברים שהיא פחדה מהם וניתוח שלהם.
5. היא עשתה פגישות עם יונתן בהן עם עבדו על הצד הקוגניטיבי של הבנת הפחדים.
6. המון המון המון חיזוקים חיוביים.
7. חשיפות הדרגתיות לדברים מהם היא פחדה - עשינו רשימה של סוגי אוכל מהם היא פוחדת מן הקל אל הכבד וביצענו חשיפות הדרגתיות. כאן גם יונתן וגם פסיכולוגית שהתייעצנו איתה דווקא המליצו לנו להתקדם הרבה יותר לאט אבל הייתי בכזאת היסטריה בעצמי שהרגשתי שאני חייב ללחוץ עוד בכדי להוציא אותה מזה. היו כמה ארועים שזה גרם לה לרגרסיה ועשה לה נזק ובתמונה הכוללת אני לא בטוח שפעלתי נכון שלחצתי כל כך.
בסיכומו של דבר לאחר חודשיים קשים מאוד ולאחר מכן חודש נוסף של שרידים יצאנו מזה כמעט לגמרי. עדיין אפשר לראות מדי פעם שהחרדה מרימה ראש, בעיקר בבית הספר סביב שעורי בית ובחינות אבל בגדול הילדה פשוט מדהימה. מילדה שהייתה פחדנית למדי לפני הכל ואח"כ החרדה הנוראית הזו היא פשוט הפכה להיות ילדה חזקה ואמיצה.
למה אני כותב את הסיפור הזה ?
משלוש סיבות:
1. בשיא הארועים היינו בייאוש נוראי. לא ראינו איך בכלל אפשר לצאת מזה. דווקא יונתן כל הזמן ניסה להרגיע אותנו ולהוריד את הלחץ (בין השאר מהילדה). לא האמנתי לו אז אבל היום אני מבין שהוא צדק. יתרה מכך, יתכן שאם הייתי מקשיב לו ולוחץ פחות ההחלמה אף הייתה מהירה יותר. אז אני כותב כדי שאם יש הורה שנמצא באותו ייאוש כמו שאנו היינו ידע שייתכן וזה נראה הרבה יותר גרוע ממה שזה.
2. אני חושב שאחד הדברים החשובים כדי להלחם בתופעה הוא העבודה של ההורים ביחד כזוג. יש המון האשמות, כעס ופחד סביב הארוע ונורא קשה לתפקד כזוג. אנחנו היינו בהיסטריה מוחלטת והיו רגעים שהתפוצצתי על אישתי על לא עוול בכפה ולמזלי היא עמדה מאחורי ותמכה וברוגע שלה הצלחנו לעשות את זה ביחד. אין לי ספק שהביחד הזה הוא הכרחי ואני רוצה לעודד אותכם לנסות לעבוד כזוג ולא לתת למתח הנוראי להשפיע על הזוגיות מעבר לכל הסיבות הברורות בעיקר כי זה מאוד מרגיע את הילד לראות שההורים לא מתפרקים ולא חושבים שמה שהוא עובר זה סוף העולם.
3. לבסוף, אני רוצה לנצל את ההזדמנות בכדי להחזיר טובה לד"ר יונתן קושניר שהיה פשוט מדהים. מהרגע הראשון. בתום הפגישה הראשונה איתו הילדה אכלה ארוחה מלאה אחרי ששלושה ימים היא אכלה רק גלידה ויוגורט.
בהתחלה חששתי כי הוא צעיר כזה, אבל יש לו פשוט כשרון מולד.
אם אתם כרגע עוברים את זה אני רוצה לחזק אתכם.
תנסו לשמור על שפיות ויהיה בסדר.
שלום,
היום אחרי שהתגברנו על הכל אני רוצה לחלוק עם הורים אחרים את סיפור ההתמודדות שלנו עם חרדת הבליעה שהופעיה באופן פתאומי אצל ביתנו בת ה 7.
לפני מספר חודשים באופן פתאומי ביתי בת ה 7 פתחה חרדה נוראית מבליעת אוכל. זה התחיל אחרי ארוע מינורי לחלוטין של הקדמת קנה לושט ופתאום היא פשוט סרבה לאכול ונכנסה להיסטריות נוראיות שהיא עשויה למות מחנק.
אני לא יכול לתאר עד כמה מייאש וחמור היה המצב. תוך ימים ספורים היא הפרכה ללא תפקודית לחלוטין. סרבה לאכול. שתתה מעט מים. ריירה ללא הפסק כי היא פחדה לבלוע את הרוק. בבית הספר היא בלתה את כל היום בחדר האחות. ארועים בלתי פוסקים של בכי במשך שעות.
אשתי ואני היינו שבורים. ראינו איך הילדה נעלמת לנו מול העיניים ולא היה מה לעשות. היינו בטוחים שזה יסתיים באשפוז במוסד פסיכיאטרי.
והילדה יפיפיה ואינטיליגנטית בצורה בלתי רגילה והנה היא הופכת לשבר כלי.
למזלנו, בצירוף מקרים די מוזר, יצא לנו לפגוש את ד"ר יונתן קושניר שהוא פסיכולוג המתמחה בהפרעות חרדה בילדים בנסיבות חברתיות ימים ספורים לאחר שכל הארוע החל.
התחלנו טיפול אצלנו 4 ימים לאחר הופעת החרדה. בהדרכתו ביצענו מספר שינויים:
1. בבית היה שיח ענף על נושאי בריאות בין אשתי לביני שהופסק לחלוטין. בנוסף כל השיחות בנושא בריאות עם הילדה שהחלה לעסוק המון בשאלות של האם היא עשויה למות מאוכל כזה או אחר הופסקו. הרעיון היה שבזה שאנו מרגיעים אותה בדיברו כל פעם שהיא חווה מחשבות חרדתיות אנו בעצם מזינים את החרדה כי היא אינה מתמודדת איתה לבד.
2. ניסינו למצוא איזון עדין שכאשר היא חרדה לא להרגיע אותנו בעצמנו אלא לתת לה להתמודד מחד ומצד שני לזהות מצבי קיצון מבחינת החרדה ולעזור לה שם. לדוגמה, הפסקנו לתת לה לבוא לשבת עלינו ולחבק אותנו בהתקפי החרדה.
3. התחלנו עבודה על תרגילי הרפייה. בעיקר קפיצות ונשימות וכן טיולים ארוכים בחוץ.
4. התחלנו תרגילי דמיון מודרך בין השאר דמיון של דברים שמהם היא פחדה וכן תאור של סיפורים של חרדה בילדים אחרים שאינם מסוג הדברים שהיא פחדה מהם וניתוח שלהם.
5. היא עשתה פגישות עם יונתן בהן עם עבדו על הצד הקוגניטיבי של הבנת הפחדים.
6. המון המון המון חיזוקים חיוביים.
7. חשיפות הדרגתיות לדברים מהם היא פחדה - עשינו רשימה של סוגי אוכל מהם היא פוחדת מן הקל אל הכבד וביצענו חשיפות הדרגתיות. כאן גם יונתן וגם פסיכולוגית שהתייעצנו איתה דווקא המליצו לנו להתקדם הרבה יותר לאט אבל הייתי בכזאת היסטריה בעצמי שהרגשתי שאני חייב ללחוץ עוד בכדי להוציא אותה מזה. היו כמה ארועים שזה גרם לה לרגרסיה ועשה לה נזק ובתמונה הכוללת אני לא בטוח שפעלתי נכון שלחצתי כל כך.
בסיכומו של דבר לאחר חודשיים קשים מאוד ולאחר מכן חודש נוסף של שרידים יצאנו מזה כמעט לגמרי. עדיין אפשר לראות מדי פעם שהחרדה מרימה ראש, בעיקר בבית הספר סביב שעורי בית ובחינות אבל בגדול הילדה פשוט מדהימה. מילדה שהייתה פחדנית למדי לפני הכל ואח"כ החרדה הנוראית הזו היא פשוט הפכה להיות ילדה חזקה ואמיצה.
למה אני כותב את הסיפור הזה ?
משלוש סיבות:
1. בשיא הארועים היינו בייאוש נוראי. לא ראינו איך בכלל אפשר לצאת מזה. דווקא יונתן כל הזמן ניסה להרגיע אותנו ולהוריד את הלחץ (בין השאר מהילדה). לא האמנתי לו אז אבל היום אני מבין שהוא צדק. יתרה מכך, יתכן שאם הייתי מקשיב לו ולוחץ פחות ההחלמה אף הייתה מהירה יותר. אז אני כותב כדי שאם יש הורה שנמצא באותו ייאוש כמו שאנו היינו ידע שייתכן וזה נראה הרבה יותר גרוע ממה שזה.
2. אני חושב שאחד הדברים החשובים כדי להלחם בתופעה הוא העבודה של ההורים ביחד כזוג. יש המון האשמות, כעס ופחד סביב הארוע ונורא קשה לתפקד כזוג. אנחנו היינו בהיסטריה מוחלטת והיו רגעים שהתפוצצתי על אישתי על לא עוול בכפה ולמזלי היא עמדה מאחורי ותמכה וברוגע שלה הצלחנו לעשות את זה ביחד. אין לי ספק שהביחד הזה הוא הכרחי ואני רוצה לעודד אותכם לנסות לעבוד כזוג ולא לתת למתח הנוראי להשפיע על הזוגיות מעבר לכל הסיבות הברורות בעיקר כי זה מאוד מרגיע את הילד לראות שההורים לא מתפרקים ולא חושבים שמה שהוא עובר זה סוף העולם.
3. לבסוף, אני רוצה לנצל את ההזדמנות בכדי להחזיר טובה לד"ר יונתן קושניר שהיה פשוט מדהים. מהרגע הראשון. בתום הפגישה הראשונה איתו הילדה אכלה ארוחה מלאה אחרי ששלושה ימים היא אכלה רק גלידה ויוגורט.
בהתחלה חששתי כי הוא צעיר כזה, אבל יש לו פשוט כשרון מולד.
אם אתם כרגע עוברים את זה אני רוצה לחזק אתכם.
תנסו לשמור על שפיות ויהיה בסדר.