עוד יוסף פנדריך
Member
הפרת הוראה חוקית-מצעד האיוולת
הפרת הוראה חוקית היא עבירה פלילית. כל הפרה של פסק דין או החלטה שיפוטית אחרת היא עבירה פלילית. וכך קובע ס' 287 (א) לחוק העונשין-
” המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים.”
מדובר בסעיף מאוד בעייתי. גבולותיו אינם ברורים. לכאורה גם הפרה של פסק דין כספי היא עבירה. אדם שאינו משלם חוב שנפסק בפסק דין או הוצאות משפט שנפסקו בהחלטת ביניים, נושא באחריות פלילית.
ס' 287(א) הוא גילגולו של ס' 143 לפקודת החוק הפלילי שזה היה לשונו-
"המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים; והוא, אם לא נקבעו במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה".
האבסורד שהצבענו עליו, לא היה בסעיף המקורי. הסעיף עשה הבחנה בין הפרה שניתן לתקן אותה על ידי אכיפה, לבין הפרה אחרת. רק הפרה מהסוג השני גררה אחריות פלילית.
לפיכך אי תשלום חוב לא היה עבירה פלילית כיוון שניתן היה לאכוף את ההפרה באמצעות חוק ההוצל"פ או פקודת בזיון ביהמ"ש.
הסעיף המקורי זכה לבקורת בביהמ"ש העליון, שסבר שהליכי אכיפה והליכים פליליים יכולים לדור בכפיפה אחת, ולכן אין מקום לפטור מאחריות פלילית אדם שמפר צו שיפוטי גם אם ניתן לכפות עליו את ביצוע הצו (ע"פ 519/82 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל, לז(2) 187 (1983). פורסם בנבו).
דא עקא שביהמ"ש לא נתן את הדעת לאבסורד שהמלצתו יצרה. לא יעלה על הדעת שכל פתיחה של תיק הוצל”פ תגרור בעקבותיה גם פתיחת תיק פלילי.
המחקק אימץ כסומא בארובה את המלצות ביהמ"ש העליון, והסייג שהיה קיים בסעיף 143 לפח"פ בוטל.
נותרנו אם כך עם חיקוק, לא הוגן לא מידתי ולא חוקתי. כיוון שהתיקון בוצע לפני כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לא נראה שניתן לבטלו בכלים המשפטיים הקיימים.
מן הראוי שהכנסת תבטל את "התיקון" ותחזיר את הנוסח המקורי.
הפרת הוראה חוקית היא עבירה פלילית. כל הפרה של פסק דין או החלטה שיפוטית אחרת היא עבירה פלילית. וכך קובע ס' 287 (א) לחוק העונשין-
” המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים.”
מדובר בסעיף מאוד בעייתי. גבולותיו אינם ברורים. לכאורה גם הפרה של פסק דין כספי היא עבירה. אדם שאינו משלם חוב שנפסק בפסק דין או הוצאות משפט שנפסקו בהחלטת ביניים, נושא באחריות פלילית.
ס' 287(א) הוא גילגולו של ס' 143 לפקודת החוק הפלילי שזה היה לשונו-
"המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו - מאסר שנתיים; והוא, אם לא נקבעו במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה".
האבסורד שהצבענו עליו, לא היה בסעיף המקורי. הסעיף עשה הבחנה בין הפרה שניתן לתקן אותה על ידי אכיפה, לבין הפרה אחרת. רק הפרה מהסוג השני גררה אחריות פלילית.
לפיכך אי תשלום חוב לא היה עבירה פלילית כיוון שניתן היה לאכוף את ההפרה באמצעות חוק ההוצל"פ או פקודת בזיון ביהמ"ש.
הסעיף המקורי זכה לבקורת בביהמ"ש העליון, שסבר שהליכי אכיפה והליכים פליליים יכולים לדור בכפיפה אחת, ולכן אין מקום לפטור מאחריות פלילית אדם שמפר צו שיפוטי גם אם ניתן לכפות עליו את ביצוע הצו (ע"פ 519/82 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל, לז(2) 187 (1983). פורסם בנבו).
דא עקא שביהמ"ש לא נתן את הדעת לאבסורד שהמלצתו יצרה. לא יעלה על הדעת שכל פתיחה של תיק הוצל”פ תגרור בעקבותיה גם פתיחת תיק פלילי.
המחקק אימץ כסומא בארובה את המלצות ביהמ"ש העליון, והסייג שהיה קיים בסעיף 143 לפח"פ בוטל.
נותרנו אם כך עם חיקוק, לא הוגן לא מידתי ולא חוקתי. כיוון שהתיקון בוצע לפני כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, לא נראה שניתן לבטלו בכלים המשפטיים הקיימים.
מן הראוי שהכנסת תבטל את "התיקון" ותחזיר את הנוסח המקורי.