הפתעה
אני לא יודעת מי פה זוכרת אותי. הסיפור שלי קצת עצוב ומייאש. אני אוטוטו בת 38, מנסה להרות מגיל 33... בשנים הראשונות היו לי שלושה הריונות ספונטניים שהסתיימו בשבועות מוקדמים בגלל הפסקת דופק או היעדרו, ללא כל סיבה מאובחנת, ואחרי הגרידה השלישית פשוט לא הצלחנו שוב, ולכן פנינו לפני כשנה לטיפולי פוריות.
ארבע החזרות ראשונות הניבו רק כשלונות והריון כימי, וזה למרות שסטטיסטית לגילי זה כבר היה אמור להצליח, במיוחד לאור העובדה שהיו עוברים טובים שהגיעו ליום 5. התייאשתי בלבי.
ההחזרה החמישית הייתה ב-19.5.17. החזרה כפולה של שני עוברים טריים בני שלושה וחמישה ימים, ובאופן מפתיע היא הסתיימה בבדיקה ביתית חיובית. אני כותבת שזה היה מפתיע, מפני שבניגוד לשלושת ההריונות הקודמים - ממש לא הרגשתי כלום, לא כאבי גב תחתון, לא כאבי ראש, לא דפיקות לב מוגברות. בגלל שאני אחרי שאיבה, את הפרוגסטרון אני מקבלת בזריקה בטוסיק, ואת האסטרוגן - בכדורים, אז את הרגישות בציצי ייחסתי לזה.
למחרת הבדיקה הביתית עשיתי, כמובן, בדיקת בטא. יצא 144. סבבה. כעבור יומיים בדקתי בחשש רב הכפלה. בחשש, מפני שבהריונות העבר הכושלים היו הכפלות לא תקינות. אבל הפעם הפתעה: הכפלה תקינה - 291. אחלה. אני מתעודדת ומקווה לטוב.
כעבור שבוע מפסיק לכאוב הציצי, ואני קצת פחות עייפה (שני התסמינים היחידים שכן הרגשתי). מודאגת, עושה בדיקת בטא. חשכו עיניי - 853. ממש לא תקין בשביל שבע יממות.
אני מתקשרת לרופא ומבקשת להפסיק תמיכה הורמונלית - לפחות שתתפרק הרירית ואחסוך את הגרידה. הוא מסכים איתי, מפסיקים תמיכה, וממשיכים לעקוב אחרי הבטא. כעבור שלושה ימים בטא 1100, עדיין לא תקין, אבל כעבור ארבעה ימים היא פתאום עולה ל-4000. מפתיע. כמו כן, הכאבים בציצים והעייפות חוזרים, וכל הזמן הזה בדיקות הדם מראות שההורמונים שלי בשמיים - אסטרוגן כ-8000, ופרוגסטרון מעל 127. מוזר, כי הפסקתי תמיכה לפני יותר משבוע. הרופא שומע את זה ואומר ״בואי להיבדק, כבר היו דברים מעולם״.
אז אתמול בתשע בערב נסענו עד למרפאה שלו בבית שמש כמו נידונים למוות. יצאנו שבורים מבדיקות דופק כבר שלוש פעמים, ואנחנו יודעים היטב לקראת מה אנחנו הולכים. כל הדרך מתל אביב אנחנו לא מדברים על שום דבר שקשור להריון. למודי ניסיון כבר אמרתי?
מגיעים לרופא, מתיישבת על הכסא, ולהפתעתנו תוך שנייה נצפה עובר עם דופק נורמלי שמתאים בגודלו בול לשבוע ההריון. אנחנו בהלם, הרופא החמוד שלנו מתרגש.
מעולם לא קרה שמיד ראינו עובר ברור בשבוע 6, תמיד היו חיפושים ממושכים עם המתמר, וכמובן בסוף שתיקה ובשורה רעה. אני שומרת על אופטימיות זהירה, כי בכל זאת היו הכפלות לא תקינות, אבל מי יודע, אולי הפעם זה יצליח.
בין ההכפלה הלא-תקינה הראשונה ועד אתמול הספקתי לשתות אלכוהול, לעשן סמים, לרכוב על הקטנוע, לסחוב 30(!) פלטות עץ שמיועדות להובלת מטענים (אנחנו בדיוק עוברים דירה ותיכננתי לבנות במו ידיי זולה בחצר), לצבוע מטבח ולהפסיק עם הקלקסן, האספירין והחומצה הפולית.
בקיצור, אשמח אם תחזיקו לי אצבעות
.
אני לא יודעת מי פה זוכרת אותי. הסיפור שלי קצת עצוב ומייאש. אני אוטוטו בת 38, מנסה להרות מגיל 33... בשנים הראשונות היו לי שלושה הריונות ספונטניים שהסתיימו בשבועות מוקדמים בגלל הפסקת דופק או היעדרו, ללא כל סיבה מאובחנת, ואחרי הגרידה השלישית פשוט לא הצלחנו שוב, ולכן פנינו לפני כשנה לטיפולי פוריות.
ארבע החזרות ראשונות הניבו רק כשלונות והריון כימי, וזה למרות שסטטיסטית לגילי זה כבר היה אמור להצליח, במיוחד לאור העובדה שהיו עוברים טובים שהגיעו ליום 5. התייאשתי בלבי.
ההחזרה החמישית הייתה ב-19.5.17. החזרה כפולה של שני עוברים טריים בני שלושה וחמישה ימים, ובאופן מפתיע היא הסתיימה בבדיקה ביתית חיובית. אני כותבת שזה היה מפתיע, מפני שבניגוד לשלושת ההריונות הקודמים - ממש לא הרגשתי כלום, לא כאבי גב תחתון, לא כאבי ראש, לא דפיקות לב מוגברות. בגלל שאני אחרי שאיבה, את הפרוגסטרון אני מקבלת בזריקה בטוסיק, ואת האסטרוגן - בכדורים, אז את הרגישות בציצי ייחסתי לזה.
למחרת הבדיקה הביתית עשיתי, כמובן, בדיקת בטא. יצא 144. סבבה. כעבור יומיים בדקתי בחשש רב הכפלה. בחשש, מפני שבהריונות העבר הכושלים היו הכפלות לא תקינות. אבל הפעם הפתעה: הכפלה תקינה - 291. אחלה. אני מתעודדת ומקווה לטוב.
כעבור שבוע מפסיק לכאוב הציצי, ואני קצת פחות עייפה (שני התסמינים היחידים שכן הרגשתי). מודאגת, עושה בדיקת בטא. חשכו עיניי - 853. ממש לא תקין בשביל שבע יממות.
אני מתקשרת לרופא ומבקשת להפסיק תמיכה הורמונלית - לפחות שתתפרק הרירית ואחסוך את הגרידה. הוא מסכים איתי, מפסיקים תמיכה, וממשיכים לעקוב אחרי הבטא. כעבור שלושה ימים בטא 1100, עדיין לא תקין, אבל כעבור ארבעה ימים היא פתאום עולה ל-4000. מפתיע. כמו כן, הכאבים בציצים והעייפות חוזרים, וכל הזמן הזה בדיקות הדם מראות שההורמונים שלי בשמיים - אסטרוגן כ-8000, ופרוגסטרון מעל 127. מוזר, כי הפסקתי תמיכה לפני יותר משבוע. הרופא שומע את זה ואומר ״בואי להיבדק, כבר היו דברים מעולם״.
אז אתמול בתשע בערב נסענו עד למרפאה שלו בבית שמש כמו נידונים למוות. יצאנו שבורים מבדיקות דופק כבר שלוש פעמים, ואנחנו יודעים היטב לקראת מה אנחנו הולכים. כל הדרך מתל אביב אנחנו לא מדברים על שום דבר שקשור להריון. למודי ניסיון כבר אמרתי?
מגיעים לרופא, מתיישבת על הכסא, ולהפתעתנו תוך שנייה נצפה עובר עם דופק נורמלי שמתאים בגודלו בול לשבוע ההריון. אנחנו בהלם, הרופא החמוד שלנו מתרגש.
מעולם לא קרה שמיד ראינו עובר ברור בשבוע 6, תמיד היו חיפושים ממושכים עם המתמר, וכמובן בסוף שתיקה ובשורה רעה. אני שומרת על אופטימיות זהירה, כי בכל זאת היו הכפלות לא תקינות, אבל מי יודע, אולי הפעם זה יצליח.
בין ההכפלה הלא-תקינה הראשונה ועד אתמול הספקתי לשתות אלכוהול, לעשן סמים, לרכוב על הקטנוע, לסחוב 30(!) פלטות עץ שמיועדות להובלת מטענים (אנחנו בדיוק עוברים דירה ותיכננתי לבנות במו ידיי זולה בחצר), לצבוע מטבח ולהפסיק עם הקלקסן, האספירין והחומצה הפולית.
בקיצור, אשמח אם תחזיקו לי אצבעות
