הצבא ואני

[פלוני אלמוני 26]

הצבא ואני

אני לא יודע כל כך מאיפה להתחיל. אז אני פשוט אתחיל לכתוב בתקווה שתבינו. התגייסתי לצבא בגיל 18, בן בכור במשפחה, לא הכינו אותי לצבא, לא ידעתי מה זה, ידעתי שכולם עושים אז חשבתי "אם חייבים - חייבים" אני בוגר מגמת אלקטרוניקה ומחשבים וכשהגעתי לבקו"מ אמרו לי "תחתום שנה או שתהיה נהג" ואני מה אני מבין, הרי אף אחד לא אמר לי מה זה צבא, חתמתי מראש לשנה קבע. בשבוע הראשון בכיתי כמו שלא בכיתי כל החיים כולל התקופה שהייתי תינוק, פשוט לא הבנתי מה רוצים ממני, מה פתאום הם צועקים עלי ככה, מה הולך פה ולמה זה מגיע לי. סיימתי טירונות והתחיל הקורס המקצועי שלי. הייתי כל כך בהלם שנסגרתי, לא דברתי עם אף אחד ולא הגבתי לסביבה, מה שאמרו לי עשיתי, לא הגבתי לכלום והחברה בקורס פשוט גילו שיש על מי להוציא תסכולים והתעללו בי, מה זה התעללו ? השתינו לי בתוך התיק, על המיטה, כל דבר שהיה לי מהבית הלך לאיבוד, מכות בלילה (מה שמכונה "שמיכה" – מכסים אותך שלא תראה כלום ומכניסים לך מכות כדי לפרוק עצבים), שוברים לך את המשקפיים כדי לראות מה תעשה, ותאמינו לי אתם אפילו לא מתחילים לקלוט את התמונה... סיימתי קורס מקצועי ארוך כחניך מצטיין אבל רק בטעות, כי היה לי ממוצע של 98 במבחנים, מבחינת התאמה לצבא – שום התאמה, כמובן שקיבלתי רב"ט בתור מצטיין קורס, מה אתם חושבים ? החברה ניצלו את זה לעשות לי זובור ששאריות אוכל היו המרכיב הטוב שבו, היה שם גם אבנים, אבנים ? סלעים ! קבלתי כזו אבן בפנים שעד היום אני יכול להרגיש את העצם של הלחי כואבת שאני מדמיין את זה. שאר השרות לא היה מלבב גם הוא, אני ממשיך לאכול את כל הזבל מכל החברים לצוות אבל המפקדים לא יודעים כלום, וככה אני מוצא את עצמי משום מה נחשב לחייל הטוב מבין המחזור שלי, מקצועית היה בזה משהו אבל מבפנים הייתי רקוב לגמרי. כשכל החברה שלי שחתמו שנה השתחררו אותי השאירו את השנה קבע, אז כבר התסכול הגיע לרמות שחשבתי בשביל מה לחיות, אין סוף להתעללות של הצבא, אז למה לעזזל, למה ????? ביקשתי להשתחרר, התחננתי, בכיתי, אבל אמרו לי "חתמת, תישאר". ואני, יש לי פגם במוח, באמת פגם, מה שאומרים לי לעשות אני עושה, גם אם זה הכי לא מוצא חן בעיני אני קודם משלים את המשימה ואחרי זה מתלונן. סיימתי שנה קבע ויצאתי לאזרחות שבר כלי, מיואש מהחיים, כבוי לגמרי. התקבלתי לעבוד בחברה גדולה על סמך קורות חיים יפים שכתבתי לעצמי, פתאום שואלים אותי מה אני רוצה, איך נראה לי, מה אני חושב, אבל הבום הגדול היה שקיבלו את מה שאמרתי, קבלו הצעות שלי, קבלו התנגדויות שלי, התייחסו אלי כבן אדם. כשהיו לי תוכניות ואמרתי שאני יוצא מוקדם, אמרו לי "תהנה". אם היה פקק בבוקר כי איזה נהג התהפך עם המשאית שלו לא עשו לי פרצופים על איחור של חצי שעה. מצאתי את עצמי נשאר שעתיים אחרי יום עבודה רק כי אני מרגיש שמישהו מעריך את זה. התחלתי להבין שיש אחרת, שיש סיבה לחיות, התחלתי ליהנות מהחיים. מהר מאוד קראו לי למילואים, איך שראיתי את המעטפה התעלפתי ! כן כן פיזית התעלפתי ! בדיוק ניסיתי לשפר בגרויות ופסיכומטרי והמילואים יצאו לפני המבחנים, שמניות עשיתי ולא דחו לי את המילואים, מהר מאוד נפלתי שוב לדיכאון. למזלי הצלחתי לצאת מהמילואים האלה בדרכים לא דרכים. היום אני סטודנט למדעי המחשב בת"א. קבלתי צו מילואים ועכשיו אני לא יודע מה לעשות, אני לא מאמין לא בצבא ולא במדינה. אני לא מאמין בצבא בגלל מה שעברתי בו, אני לא מוכן למות בשטחים שאני לא מבין מה אנחנו עושים שם ולמה אנחנו נלחמים עליהם, אני לא מוכן שאיזה קצין מטומטם יצעק עלי או ינסה לחנך אותי, אני בן 26, יש לי דעה על איך אני רוצה לחיות ואני לא מוכן שאף אחד, אבל אף אחד יגיד לי מה לעשות, אני אדון לעצמי, עשיתי 4 שנים צבא, תעזבו אותי בשקט כבר !!! מי זה אותו רב סרן שישפוט אותי למאסר כי אני לא מוכן ללכת לאיפה שהוא רוצה ? מה הרקע המשפטי שלו ? האם זה שהוא חושב שצריך להיות בשטחים אומר שהוא צריך לשלוח אותי למות שם ? שילך למות שם ושיעזוב אותי בשקט. אני לא אוהב את המדינה שלי, כלום לא עובד פה, כולם רק עצבניים אחד על השני ורוצים מלחמה. אני לא אוהב את הממשלה של העם ולא את הנשיא של העם . אני לא מתאים לצבא ואני לא מוכן ללכת לכלא שוב ושוב ושוב כדי להוכיח לו את זה, אני סטודנט ואני רוצה ללמוד בשקט ! , תורתי אמונתי !!! ותורתי היא מדעי המחשב !!! אני לא מבקש מימון לימודים כי אין לי זמן לעבוד ולא רוצה להיות נטל על אף אחד, אני בסך הכל רוצה שיעזבו אותי בשקט. אני מבטיח לצבא שביום שאני מסיים את התואר אני אורז מזוודה וטס מפה, לא רוצה להיות פה, לא רוצה להיות במדינה שגורמת לך כל כך הרבה סבל נפשי. אני חושב שאם אני אגיע לצבא הפעם אני או יורה בעצמי או מרוקן מחסנית באוויר, העניין הוא שגם אז אני אלך לכלא, ויותר גרוע פתאום אני אסומן פרופיל 21 נפשית, משום מה כשיש לך 97 זה פיזית בלבד, כזה יורד פתאום מעניין אותם מה יש בתוך הראש ??? האם אין דרך להתפטר מהצבא הזה לעזזל ? איך יש כאלה שמוציאים "אי התאמה" ??? יש מספיק אנשים שלא עשו יום אחד צבא, אם הם רק היו תורמים שלוש שנים, לא ארבע, שלוש, לא הייתי צריך לעשות מילואים. אני לא מוכן לסבול יותר, לפני שהתגייסתי הייתי צעיר, שמח, אופטימי. 4 שנים בצבא הוציאו ממני כמעט כל צלם אנוש ולקח לי שלוש שנים להתחיל לחיות מחדש, אני לא מוכן שבגלל מישהו אחד אני אמצא את עצמי יורה בילד בן 8 או מבוצע בי לינץ. אני לא מוכן לשמוע שלצבא יש תוכנית מלחמה שכבר בה כתוב "הנזק לצה"ל – כמה מאות חיילים הרוגים" ולחשוב שזה כתוב שחור על גבי לבן ושאני אחד מבין אלה שהתוכנית הזו מתייחסת עליהם. נמאסתם !!! אני מעדיף למות מלחיות במדינה שלא נותנת לך להיות אדון לעצמך (ועוד בצורה סלקטיבית: אתה שייך לנו, הוא לא מעניין אותנו....)!!! אם הצבא רוצה אותי הוא יקבל את הגוויה שלי !!! אני הפסקתי קודם לעשות ואחרי זה לשאול. נגמר עידן התמימות. אם תשמעו על חייל מילואים שהתאבד בכלא תדעו שזה אני.

 

[סהר-תמיכה]

פלוני אלמוני יקר

אתה מספר סיפור עגום על שירות צבאי קשה ומאמלל. לאור זאת, לא פלא שיש לך כאלו עמדות שליליות כלפי הצבא ושאתה לא רוצה לשרת במילואים. אבל מה, פלוני, זה לא פשוט. הרי אי-אפשר סתם לומר שאתה מסרב וישחררו אותך... הרי יש חוק ויש אכיפה וכל זה... כואב לשמוע שאתה מעלה את עניין ההתאבדות כ"פתרון". הרי יש פתרונות אחרים, חיוביים ולגיטימיים יותר, כמו שחרור משירות מילואים בכלל (או בתפקיד מסויים) עקב בעיה נפשית, כמובן עם אישורים מתאימים. אגב, יש חיילים לא מעטים שיש להם מרירות וכעס כלפי הצבא, מסיבות שונות, ובכל זאת מעבירים את שירות המילואים שלהם איכשהו, ולו כדי שלא להסתבך... האמנם שווה לך להסתבך בפלילים, להרוס את חייך, בשביל תקופת שירות קצרה, אפילו עם סבל? האם אין דברים מוצלחים בחיים ששווה לחיות למענם? האם אתה מוכן להקריב משפחה, קרייירה, חברויות, הנאות רק בגלל שירות מילואים שאתה סולד ממנו וצבא שאתה שונא? יש כאן הרבה שאלות, הרבה כיוונים... אנא, אל תחפז לבחור בדרך שנראית קלה ופשוטה אך היא, למעשה, הגרועה מכולן.

 

[agness_666]

פלוני אלמוני יקר ../images/Emo20.gif

ברוך הבא לפורום

כאב לי הלב לשמוע מה שסיפרת. עברת דברים מאוד קשים בצבא, ואני שמחה ששרדת. צריך בשביל זה כוחות נפש עצומים. לעומת זאת, אתה מסתדר מצויין באזרחות ואני שמחה בשבילך, זה מראה שיש פירות להשקעה, למרות שאני ממש לא חושבת שכך השירות הצבאי שלך היה צריך להראות. לדעתי כדאי לך להתייעץ עם אנשי מקצוע (סהר??....) ולחשוב על הפתרון הטוב ביותר בשבילך. עם דגש על בשבילך. האם המילואים יהיו עם אותם המנייקים מהסדיר? שאלה לבנים: האם פרופיל 21 הוא כל כך נורא? (אני בת, לגבינו היחס שונה). מכירה כמה אנשים עם פרופיל 21, לא נראה לי שזה מפריע להם בחיים, אבל איך אפשר לדעת? מקוה שתחזיק מעמד ושתמצא פתרון, ואל תשכח שאתה ניצחת, אתה יצאת לאזרחות עם מקצוע, עם עבודה מצויינת, עם אנשים שמעריכים אותך, ועם עתיד מזהיר. שווה לשמור על זה. וזה רק בזכותך. באהבה, אגנס.

 

[פלוני אלמוני 26]

א. תודה על התשובות

לא היה לי כוח לכתוב יותר ממה שכתבתי, ויש לי הרגשה שגם ככה זה ארוך ואין לאנשים כוח לקרוא אז תמצטתי את הסבל שעברתי, תאמינו לי שעל 4 שנים אפשר לכתוב קצת יותר מ 1000 מילים. ב. אני מנסה לבנות לי חיים, וכל פעם הצבא מגיע ולוקח אותם, אני מנסה להכנס לאוניברסיטה והצבא בא ואומר לי "NO WAY, אז מה אם אתה לפני בחינות שיקבעו לך את העתיד, אנחנו צריכים אותך" והורס לי קורסים ב 12 אלף שקל. אני באוניברסיטה, לומד מדעי המחשב, מקצוע לא קל בכלל, אני לא עובד כדי שאני אוכל ללמוד בשקט ושוב הצבא בא ואומר "NO WAY, אז מה אם אתה לפני בחינות שיקבעו לך את העתיד, אנחנו צריכים אותך" והורס לי סימסטר שלם (נראה מישהו שמצליח לעבור סמסטר כשחסר לו חודש שלם של לימודים). מה ביקשתי לעזזל ??? ללמוד בשקט ? הרי יש כאלה שעושים את זה יום יום ולא רואים את הצבא ממטר, רק שהם לבושים שחור וזקן והם חיים על קצבה מהמדינה, אני עשיתי צבא, לא שלוש - ארבע שנים ארבע, 1450 יום, 365 יום יותר מרוב המשרתים בסדיר, ולא כי רציתי זה שווה ליותר מ 15 שנה מילואים ! ( שלוש שבועות בכל שנה) הייתי חייל 4 שנים, כולל שמירות ושבתות (סה"כ עשיתי בצבא מעל 100 שבתות, גם בקבע) ובשנת קבע קיבלתי פחות משכר מינימיום, אם כבר מזי$#% אותך אז עד הסוף. למה אני צריך שאיזה מטומטם יחליט שהוא מחנך אותי ? אני לא רוצה להיות בצבא נקודה. או שאני מתאבד ואז הצבא יקבל את הגופה או שאני מוצא פתרון אחר אני לא מוכן להיות יום נוסף על מדים מעבר למה שתרמתי. ותרמתי 4 שנים שהיו הקשות בחיים שלי, מעדיף למות ולא מוכן לחזור ליום אחד מהן וזה מתסכל, כל פעם שאתה חושב שיש לך חיים מגיעה המעטפה הירוקה הזו ואתה נופל לדיכאון מחדש, אז למה זה טוב ??? בסוף כולנו נמות, אז שיהיה עכשיו וזהו. אם אני לא נהנה לחיות אז אף אחד לא יהנה ממני. לגבי 21, איך שהוא למקומות עבודה יש גישה למאגרי מידע, ופתאום אני אמצא את עצמי לא מתקבל לעבודה, אי חידוש רשיון נהיגה, ועוד ועוד. בקיצור אין שום מוצא מלבד להקדים את מה שממילא יקרה, ובסוף כולם מתים, אז למה לסבול עוד יום נוסף ?

 

[agness_666]

וואו

אתה צודק 100% בתלונות שיש לך נגד הצבא. אבל... למה שאתה תדפוק את עצמך? למה שתזיק לעצמך? בגלל שהם דפוקים? יש מליון שיטות להתחמק ממילואים, ויש מליון אנשים שיכולים לתת לך רעיונות, והשיטות האלו לא יפגעו בך. מה אם תלך לפסיכולוג פרטי (דגש על פרטי), או לפסיכיאטר ותספר לו מה שסיפרת פה? האם אתה יכול להוריד פרופיל מסיבות בריאותיות? הייתי ברדקיסטית לא קטנה בצבא, שנאתי כל רגע, ולא הסכמתי שיגידו לי מה לעשות. אבל השיטות שאני מכירה לא בהכרח יעבדו בשביל גברים, כי נשים פחות נחוצות להם. כמעט שחררו אותי מהצבא. לכן אני לא מפרטת פה, כי אולי אם אתה תנהג כמוני - תאכל אותה.

 

[פלוני אלמוני 26]

אני שמח לקרוא את התגובות שלך

כתבתי את זה גם בעוד פורומים, בחלקם ענו לי במילים לא ממש יפות שאני פרזיט, המעניין שאף אחד מהם לא ציין כמה אם בכלל צבא הוא עושה. הפורום הזה נראה לי הכי מעודד. תודה. העניין בלדפוק את עצמי זה העניין, אם אני ממילא סובל אז למה לחיות ? אולי אם אני אזיק לעצמי סוף סוף מישהו יבין שהם לא משחקים עם בובות אלה עם אנשים שיש להם חיים ושהם הורגים אותם (פיזית) אם אני לא נהנה לחיות אז למה שמישהו אחר יהנה על חשבוני ?

 

[סהר-תמיכה]

אבל פלוני

אתה יוצא מהנחה שאם לחיות זה סבל, אז למה לחיות? אבל ההנחה לא חייבת להיות נכונה! אפשר גם לעשות את החיים אחרת, ללא סבל (או לפחות עם פחות סבל) וגם לחפש בהם הנאה, הישגים, אושר. החיים שלך לא נועדו לשרת אף אחד אלא את עצמך. מילואים זו אפיזודה חולפת, וחבל שהם יקבעו עבורך מה שיהיה עם החיים שלך... אתה נותן לצבא בזה הרבה יותר משקל ממה שהוא שווה... למה שלא תשנה פרופורציות? למה שלא תשים את עצמך והאושר שלך מעל לכל? למה שלא תקטין את צה"ל ושירות המילואים לאפיזודה הראויה להם? למה שתוותר?

 

[פלוני אלמוני 26]

אז זהו שלא

זה לא אפיזודה חולפת, 4 שנים זה מה שהיה לי בראש, שזה יעבור, אבל אני רואה שזה לא עובר, זה פשוט שולט לי על החיים, ברור שאני רוצה לסבול פחות, מי לא ? והסבל שלי יקטן פלאים אם רק הצבא הזה סוף סוף יקלוט שאנחנו לא חושבים באותו אופן ושאני כבר לא מוכן להיות שם. כל פעם שאני מנסה לעשות משהו שהוא יותר ארוך מחודש הצבא מפתיע אותי והורס לי את התוכניות, כמה אפשר להתעלל בבן אדם ? מה זה חולף ? לחכות לגיל 45 כדי להתחיל לחיות ? כמה אפשר ??? תאמין לי, עם כל התודה שלי לעזרה שלך שאתה עדין לא קולט (אולי כי כתבתי פשוט מעט מידי, ואני אכתוב כמה שצריך) כמה אני סובל מהצבא, זה מגיע לסימני פיזים כמו כאבי בטן ושלשולים, סחרחורות, אי שינה בלילה, אני מסתובב עצבני ולא מגיב לאף אחד, וזה רק חלק. בכל מקרה המון תודה לכולם על העזרה. חג אהבה שמח.

 

[רחל-נשמה]

אולי אתה לא קולט?

מה שמנסים להעיר את עיניך כי אתה כל כך שקוע בזה שהעולם חרה ואני סובל, והסבל לא נגמר, ואני אחנך את העולם בזה שאני אתאבד? אתה יודע איך שקראתי את הודעתך ישר נזכרתי באחד הספרים שקראתי השבוע, כי אתה אומר: ". כל פעם שאני מנסה לעשות משהו שהוא יותר ארוך מחודש הצבא מפתיע אותי והורס לי את התוכניות, כמה אפשר להתעלל בבן אדם ? מה זה חולף ? לחכות לגיל 45 כדי להתחיל לחיות ? כמה אפשר ???" (גם אני הרגשתי ככה להבדיל בגלל המערכת המשפטית, וחוקרים ועורכי דין, ומצב רפואי דפוק) אתה עוד אומר אני אולי אגמור עם הסבל רק בגיל 45, ובוא תחשוב איתי יחד על מישהו שסובל, "התעללות" כאבים אבל בגלל מחלה קשה, מחלה סופנית, אצלו בכלל אין ידיעה אם הסבל בכלל יגמר, יותר סביר שהמוות יגיע קודם, אז מה בכל זאת מחזיק אותו בחיים? למה לא כל חולה סופני, שלכאורה הסבל הפיזי והנפשי שלו לא יגמר, לא מתאבד? אספר לך משל -ותנסה להבין אותו לבד. היה פילוסוף צרפתי בשם סארטר, נחשב לאחד מאבות זרם חשוב בפילוסופיה של המאה העשרים, זרם הנקרא אקזיסטנציאליזם. אחת מהנחות היסוד של זרם זה היא הטענה, שלכל אדם , בכל רגע ורגע בחייו, יש יכולת בחירה. מספרים, שאחד מתלמידי סארטר שאל אותו:"איך יתכן לטעון שלכל אדם בכל רגע מחייו יש יכולת בחירה? מה קורה לאסיר בתקופת מלחמת העולם השניה, העומד מול כיתת ירי גרמנית, כשידיו קשורות לאחור ועיניו מכוסות.החיילים סופרים מאחת עד שלוש ויורים בו. מה יכול האסיר לעשות? איזו בחירה יש לו?" סארטר השיב לתלמידו:"אתה לא הבנת את הרעיון העיקרי שבתאוריה. לא טענתי שלכל אדם בכל מצב יש יכולת בחירה בין כל האפשרויות. ישנם מצבים רבים בהם חלק גדול מאפשרויות ההתנהגות חסומות בשל גורמים שאין לנו שליטה עליהם, אך כל אדם בכל מצב תמיד יכול לבחור בין שתי אופציות שונות. האסיר, לדוגמא, יכול לבחור בין האפשרות של למות בראש זקוף תוך הבעת בוז לאויב, או למות תוך השפלה עצמית ואיבוד צלם אנוש." פלוני , שתבין את הנמשל, אשמח אם תשתף אותנו בבחירה שלך. המון אהבה לך אח יקר

מרחל-נשמה

 

[פלוני אלמוני 26]

אני נשבע שיכולתי לראות את זה בא

ברור שתמיד יהיו אנשים שיסבלו יותר ממני, ואם מחר אני הולך ללימודים ומטען מתפוצץ באוטובוס שלי ואני נהיה צמח ? או נכה ? או בלי גפיים ? הסיכוי לצאת מזה תוך שלושה שבועות הוא אפס. אבל, וזה האבל, אני כרגע בריא ורוצה להישאר בריא, אני לא רוצה לקבל אולקוס (ותאמינו לי שאני קרוב, אתם לא יודעים כמה קרוב) בגלל מעטפה ירוקה, אני רוצה להישאר בריא, רוצה לחיות רוצה ליהנות ורוצה לעשות את זה כשאני בן 26 ולא 46 . נ-מ-א-ס לי מהצבא הזה, אין שום משטר נאור בעולם שמתעלל ככה באזרחים שלו, אין ! וזה לא ששלושה שבועות במילואים ואני חוזר להיות אזרח, ממש לא, מה עם זמן פציעות ? את חושבת שבאותו יום שאני מסיים מילואים הכל נגמר ? מדיכאון לא יוצאים ביום שבו מקבלים פרוזק, זה תהליך ארוך שלא נגמר, ואם כל פעם מזכירים לי כמה חרא אני אוכל, וכמה זה מגוחך שאני אנסה לחשוב שאני אצליח לצאת מזה כי אני לא אצא מה רק בעוד 20 שנה אז למה זה שווה לקחת פרוזק ? (ואני מקווה שהנמשל ברור) הפרסומים על הקלות לסטודנטים זה הצהרות לעיתונים, רק אלה שלא נמצאים בשטח מאמינים לשטויות האלה, זה לא עובד במציאות, לא בשבילי (וניסיתי יותר מפעם אחת) חוץ מזה שאני מדבר על אפשרות ממשית וריאלית של למות בשטח, וכמו שאמרת לכל אדם יש את הבחירה שלו, אז אני רוצה למות שניה לפני שהצבא שולח אותי למות וזה אומר שברגע שאני על מדים א-נ-י ולא אף אחד אחר יחליט לסיים את החיים שלי. שיהיה ברור הבחירה שלי סופי והחלטית, אני לא עולה על מדים, נ-ק-ו-ד-ה אני מעדיף להתאבד מללבוש ירוק עוד פעם אחת בחיים שלי ואני כבר הגעתי להבנה שאני כנראה אצטרך לעשות את זה. אגנס 666 , אני נמצא אם אותם אנשים במילואים, חלקם השתחררו וחוזרים למילואים כדי לפקד עלי, בחוץ הם אפסים, אף אחד לא יורק עליהם, ובצבא, פתאום יש להם כוח והם מסנוורים ממנו כל כך שפתאום יש להם שליטה על חיים של מישהו אחר שהם יותר גרועים מקצינים בסדיר (או בעצם לא, הם ברמה שלהם, כי אין יותר גרוע ממג"ד בסדיר שלא היה ולו יום אחד מחוץ לצבא) לכלבים שלי אני מתייחס הרבה הרבה הרבה יותר בכבוד ממה שמתייחסים אלי בצבא. רחל נשמה, צרת רבים נחמת טיפשים (בבקשה על תעלבי, זה רק הכותרת) אם יש לי פתרון, למה לא לממש אותו ? למה לחכות כל פעם בצד למכה הבאה ? יש יותר מידי אנשים שלא תרמו יום אחד לצבא והצבא ממשיך להתעלם מהם למרות שהם שווי זכויות בדיוק כמוני במדינה הזו, יש אנשים שעשו 3 שנים צבא ולא יראו אותו יותר יום אחד נוסף, ויש אותי (ואני מודה אני לא לבד אבל אני במיעוט) אוכלוסייה שמה שהם לא יעשו הצבא לא יפסיק לטרטר אותם, לשגע אותם, להציק להם, והפתרון היחיד הוא למות, לפעמים עדיף למות בכבוד מאשר מלחיות בסבל, וכן אני מרגיש כמו חולה סופני שכל רגע המצב שלו הולך להתדרדר, אני חי בפחד מתמיד, את יודעת מה זה לחיות בפחד ? (אני ממש מקווה שלא) לדעת שאי שם בפינה יש מישהו שבהינף יד שולל לך את החופש, את העתיד שבנית לשלוש שנים הקרובות , את השנה שטחנת בלימודים וזורק אותם הצידה רק כדי שתלך לשמור על איזה כפר ערבי מסריח , (לא הכפר מסריח, מה שהמדינה שלנו עושה שם מסריח !!!) , ואחרי זה תצטרך להתחיל את כל השנה מהתחלה, וזה קרה לי פעמיים כבר כמו שכבר כתבתי. ומילא הייתי מאמין בזה אבל אני אפילו לא מסכים לשימוש של נשק כלפי אף אחד בעולם !!!! (ולויכוח הפוליטי של המצב אני לא, אבל ממש לא הולך להיכנס כי זה לא העיקר) אני לא חושב שאתם קולטים, לי אישית טוב באזרחות, אני די מצליח, אני לא צריך את המילואים כדי לפגוש את החברה, כדי להשוויץ בבגידות ושיהיה לי זמן לברוח מהבית כדי לקבל שקט מהילדים זה מאיים לי על החיים ואני חי בחשש מתמיד מתי תבוא המכה הבאה, אני לא יכול ליהנות כשכל הזמן בראש רק נמצאים לי זיכרונות של התעללות, דיכוי, מכות, השפלות, ותאמינו לי שאיבדתי צלם אנוש בצבא, לא הייתי אוכל שבוע ולא שותה יומיים כדי להתייבש בכוונה ולצאת למרפאה כי שם היה לי שקט של 5 שעות, הייתי גורם לעצמי דלקות עיניים כדי לצאת הביתה סוף סוף, הייתי צריך להעמיד פנים שהתעלפתי כדי שיפסיקו להרביץ לי, אני נושא צלקת ענקית שלא תעלם לכל ימי חיי, אני נרדם בלילה וקם מזיע בבהלה כאילו השניה באו להרביץ לי. אני רק חושב על הצבא ונכנס לדיכאון (אני חושב שלא להגיב לסביבה ולא לדבר עם אף אחד במשך כמה שעות גם כשפונים עליך יכול להיחשב לדיכאון, לא ?) בכל מקרה תודה לכם על כל התשובות אז שאלה למי שיודע, אם אני הולך לקב"נ ואומר לו בדיוק את כל מה שסיפרתי לכם, ואפילו יותר בפרוט, מה האופציות שלו ? מה הוא יעשה לא יעשה ? האם זו הדרך ? האם הוא זה שיוכל לעזור לי ? מה קורה אם אני אומר למפקד שלי שאני מתאבד אם אני לובש מדים ? מה הוא יכול לעשות? , מה הוא צריך לעשות ? אני באמת רוצה למצוא דרך להמשיך לחיות, אם לא היה ברור אני כן אוהב את מה שהשגתי אבל אני לא יכול יותר עם כל מכה כזו שנופלת עלי, די נשברתי, אני מעדיף למות מאשר לחיות בפחד אבל רוצה לחיות כאדם חופשי ולכן אני פה, מחפש מוצא. תודה.

 

[agness_666]

כשאני אמרתי את הדברים האלו לקב"ן

יותר נכון, לא אמרתי, זרקתי כיסאות על מפקד הבסיס (בלי לפגוע!!) וצרחתי, נתנו לי שבוע גימלים, שלאחריו הייתי אמורה להופיע בפני ועדת שחרור מהצבא על פרופיל 21. היתה לי מפקדת ערסית שהתעללה בי, (בעצם לא רק בי, פקידה קודמת נצלה ברגע האחרון מהתאבדות). ואני שהייתי בחורה שקטה וצייתנית יחסית לא יכולתי לסבול את ההתנהגות שלה. זה הגיע למצב שהיא הבטיחה לי חגיגית שמהיום על כל צעד ושעל שאעשה היא כבר תמצא סיבה למה לדפוק לי תלונה ולשלוח אותי למשפט. אחרי שני משפטים כאלה, וריתוק, ואחרי אינספור הבטחות שקריות של מפקד הבסיס להעביר אותי משרד, ואחרי שתפסו אותי בתור פראיירית ושלחו אותי לשלושה שבועות לגשר אלנבי, פשוט נשברתי. מה גם שהייתי החיילת היחידה שהחזיקה אצלה כל כך הרבה זמן - חצי שנה רצוף (וזה רק דוגמא לכמה שהיא נחמדה.. וכמה שהייתי פראיירית). בקיצור עליתי למשרד של מפקד הבסיס, שהודיע לי שהוא מצטער אבל... והתחלתי להשתולל. נכנסתי להיסטריה של בכי, התחלתי להפוך לו דברים על השולחן, לזרוק עליו כסאות, ולאיים שאני הולכת להתאבד. ואז גם ברחתי, כי הוא רצה להשאיר אותי במשרד ולקחת אותי לכלא. בסופו של דבר הגעתי לקב"ן, והסוף ידוע. למזלי למפקדת הזו היו תלונות נגדה, וכמה דברים אל יפים בתיק. העניין טוייח, אין רשומות למקרה (הם "אבדו" את התיק שלי..) וקבלתי מה שרציתי - הועברתי למשרד חדש. לא שאני גאה בזה, ומזל שהיה לי מספיק שכל לא להתאבד. בטח לא בשביל פוסטמה כמוה, והאמת - אף אחד לא שווה את זה. יש משפט שאני דוגלת בו: "כול כאלב ביג´י יומו". (סליחה מראש מכל הכלבים בעולם - זה בערבית). לפי מה שתארת, זה בדיוק האפסים שהתעללו בך - החיים שלהם בזבל. ככה זה, מי שעושה רע לאחרים, איכשהו החיים מתנקמים בו. ולעניינינו, יש בצבא מה שנקרא וועדות גריעה, שאתה יכול לבקש מסיבות שונות העברה ליחידה אחרת. לא זוכרת את הנוהל, אבל זה יכול לעכב לך את שירות המילואים להרבה זמן, עד שיגרעו אותך, ועד שישבצו אותך מחדש ביחידה אחרת וכו´. חוצמזה, לפי מה שתארת, אתה לא כשיר לשרות צבאי. ואני מציעה לך ללכת לפסיכולוג/פסיכיאטר, קודם כל פרטי, כדי שיאבחן אותך, וייעץ לך מה להצהיר בפני הצבא, ואח"כ לקב"ן. יכול להיות שהפתרון שהם יציעו לך הוא פטור לתמיד, אבל יכול גם להיות שהם יציעו לך פטור זמני, פרופיל 24 למשל, למשך תקופה מסויימת, ואחרי שנה למשל תצטרך לעבור שוב אבחון, למרות שהבירוקרטיה הצבאית היא דבר מופלא, אני מכירה מישהו ששכחו אותו. יתכן שהפתרון שלהם יהיה ועדת גריעה, וגם זה יעזור לך להרוויח זמן. בנוסף, לפי מה שהבנתי מדבריך אתה פציפיסט, ואינך מוכן להחזיק נשק. גם אני הייתי ככה פעם, וכשדיווחתי על זה, אמרו לי לאסוף את חפציי, לחתום על מסמך ולהשתחרר מהצבא מיידית. ככה עושים לבנות, צריך לברר את הפרוצדורה לגבי בנים. בבקשה, אל תעניש את עצמך על טפשותם ורשעותם של אחרים. זהו, מקוה שעזרתי, אשמח לדעת מה אתה חושב. באהבה, אגנס.

 

[פלוני אלמוני 26]

המון המון תודה על מה שכתבת

עודדת אותי קצת, (רק קצת אבל זה המון כרגע) אין לך מושג כמה אני מבין לליבך, ואני בטוח שאת יודעת להעריך את זה שהצלחתי להחזיק 4 שנים בתנאים שאולי לא היו גרועים כמו שלך (אבל רק אולי)אבל נמשכו הררררררבה יותר זמן, אני לא הייתי פציפיסט תמיד, הייתי שמאל, אבל בשנה האחרונה לאור מה שקרה אני החלטטי שאני נשק לא מרים יותר. אני חושב שגם זו נקודה לברר מה יקרה אם אני אומר להם שאני מתנגד לשימוש בנשק ושאני לא מוכן לגעת בדבר הזה. וברור שהמקרה שלי לא היחד, אני פשוט בין אלה שנשברו..... וכואב לי שאני שבור, ואם תמיד אוהב להיות זה שמקבל את ההחלטות ולא אף אחד אחר יגיד לי מתי לחיות ומתי למות מקווה לטוב תמיד ! תודה לכולכם

 

[סהר-תמיכה]

פלוני...

מקווים שנעזרת בדברים הרבים שנכתבו לך כאן. אין ספק שעברת דברים קשים, שאתה כואב, אתה מתלבט וחש בקושי. בכל מקרה, אנו מקווים שתפעל תמיד בדרך של הגיון, בשיקול-דעת, באחריות, ולא מתוך תחושה של רגע שעלול להיות לה מחיר יקר מאד.

 

[agness_666]

אהמ...

"אולי אם אני אזיק לעצמי סוף סוף מישהו יבין שהם לא משחקים עם בובות אלה עם אנשים שיש להם חיים ושהם הורגים אותם (פיזית)" אז זהו שלא. תבין, עשו לך דברים איומים, אבל הם נעשו מחוסר מודעות ע"י אנשים עם אינטיליגנציה של יתוש. הם נעשו מתוך חוסר מודעות ע"י אנשים פרימיטיביים. זה לא מוריד מחומרת העבירה, אני הייתי מכניסה אותם לכלא, אבל ברוך השם שרדת, השגת הרבה מאוד מאז, ו.....השרות הזה של 4 שנים לא יחזור!!!! הדרך הכי טובה היא להמשיך בחייך ולהצליח כפי שאתה עושה כיום. זה הנצחון שלך. יש הבדל עצום בין שרות סדיר לשירות מילואים - מה לעשות, למילואימניק לא אומרים מה לעשות, יתכן מאוד שלא תהיה בכלל עם אותם אנשים, ו..כפי שראית בעצמך במקום העבודה שלך, לא כל האנשים שבעולם הם חארות. ומה שאני מנסה להגיד זה, תשמע, הכל זמני, זה רק 3 שבועות ואח"כ תמשיך הלאה. לא הכל שחור, יש לך את הלימודים שלך והעתיד שלך, דברים שבנית במאמץ. יצאה תקנה שיש להקל על סטודנטים שמשרתים במילואים. כדאי אולי לברר איך זה מתבטא באוניברסיטה שלך. חוצמזה, ולת"מ, ניסית? אולי אפשר לדחות את המילואים לקיץ הבא? או להקדים לפני תחילת הסמסטר? כתבת פה שאתה ממש נהיה חולה פיזית רק מהמחשבה. אולי פשוט תוכל לנצל את זה כדי להוציא גימלים ולהתחמק מהצו הנוכחי? לפחות כך תרוויח זמן כדי לחשוב מה לעשות הלאה? עוד דבר חשוב אחרון: אתה לא פרזיט!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! והצבא לא שולט בך ולא בחיים שלך. לילה טוב נשמה, תחזיק מעמד. אגנס.

 

[רחל-נשמה]

אתה מתיחס אל הצבא כמו מחלה קשה

שאתה נאבקת בה ארבע שנים, וציפית זהו לצאת לחיים הרגילים לבנות את חייך "להבריא" לגמרי מהמחלה-הצבא, ולשים אותה-את השירות מאחור, וזה לא הולך. אבל מה לעשות "המחלה-הצבא", מידי פעם בשנה יש לה "התקפים-מילואים", וזה אפילו בא בלי הודעה מראש, ולא בזמנים מתאימים, ונמאס לי להלחם "בהתקפים- לשרת במילואים", אבל אתה יודע מה ההבדל בינך לבין חולה במחלה הקשה? שאתה יודע שבגיל 45 היא תיגמר, כלומר יהיה סוף ל"התקפים-שירותי המילואים" האלה, ואולי לבנתיים כמו שאדם חולה בונה את חייו, קרירה , משפחה, לימודים עם המחלה , ככה אתה תלמד לבנות את חייך "עם ההתקפים-מילואים", ותבנה משפחה , תעשה קרירה וכו. זה אפשרי , אם תחליט להסתכל על המילואים כמו התקף שאתה נאבק בו, ומחסל אותו תוך שלושה שבועות,( מה שלאדם חולה לא מובטח שלשוה שבועות בשנה יספיקו לנצח אותו, לפעמים נדרש חודשיים שלושה) כי אתה גיבור לוחם. מה אתה אומר? לפחות ככה אני חיה את חיי, רואה בכל התקף כמלחמה, ומנצחת אותו מרגישה גיבורה , עד ההתקף הבא. תהיה חזק רחל-נשמה

 

[נושקה]

יש לי עצה

אני ממש מבינה לליבך, ויש לי חברה שהיא קצינה בנקח"ל ( נציב קבילות חיילים) ועזרה כבר לאנשים שרצו לגייס אותם למילואים בזמנים חשובים בחייהם ואני אשאל אותה לגבייך. טוב אז רק שתדע שאתה לא לבד הצבא דופק הרבה אזרחים שהם גם חיילים ומדכה ומשפיל אותם עד אפר. הצבא הבטיח לי דברים ולא עמד - או יותר נכון - לא רצה לעמוד בהבטחותיו. גם אני לא מאמינה בצבא. אבל אין מה לעשות - הצבא זה הגוף היחיד שמגן עלינו מהשמדה מיידית. בזכות הצבא - וכמובן האל ששומר עלינו אנחנו פה. אבל אתה סבלת מספיק ולדעתי אם לא תצליח בדרכים עקלקלות להשתחרר שוב מהמילואים - תעזוב את הארץ. כן - כן, עכשיו תארוז חפצים ותתחיל מחדש במקום אחר עד שתנקה קצת את הראש ממה שעברת. עוד כמה שנים - אם תרצה עדיין לחזור ארצה - ואני בספק - אל תודיע לשלטונות וכמו שדוד שלי עשה לא יקראו לך למילואים. ואם אתה מעדיף למות מאשר לעזוב עכשיו את הלימודים - פשוט תוריד פרופיל. אז תעבוד בחברות היי טק ולא במשרדים ממשלתיים, מי ישמע. וחוץ מזה יש לך עבר של שירות ארוך בצבא ואני בספק אם זה יעלם מקורות החיים, כך שאני גם בספק אם פרופיל על שירות מילואים ישפיע כ"כ. אבל תמיד תזכור שאף אחד לא שווה את זה שתמות בגללו או בשבילו, ולפני שאתה מחליט לבצע, נתתי לך כמה דוגמאות ממה שאתה יכול לעשות חוץ מאשר בריחה מהמציאות העגומה מאחלת לך המון הצלחה!!! מהחיילת שמתה להשתחרר!