הצביעות שבטקסי יום הזיכרון
כשחזרתי היום עם הבן שלי מת"א (היינו פעם ראשונה אצל רופא שיניים) לא יכולתי להתעלם מנחיל האנשים שעשו את דרכם לטקסי יום הזיכרון ברחבי העיר. כמעט כולם לבשו חולצות לבנות מה שנתן תחושה של ערב חג או ליתר דיוק תחושה של ערב יום הכיפורים. אני חייבת להודות שאני מעולם לא התחברתי לטקסי זיכרון: לא לטקס ביום השואה ולא לטקס ביום הזיכרון. הטקס עצמו מעולם לא ריגש אותי. תמיד היתה לי תחושה של דיקלום טקסט לא רלבנטי. הרבה יותר מרגש ומצמרר בעיני לראות או לשמוע עדות של ניצול שואה או סיפור על חייל שנפל. כלומר מאז שאני לא בתנועת נוער ולא תלמידה בבית-ספר (קרי ב- 17 שנים האחרונות) לא הייתי בטקס זיכרון ואין לי מושג למה אנשים שהם לא משפחות שכולות ושאין להם ילדים בבית ספר הולכים לטקסים הללו. האם הם זקוקים לטקס כדי להתרגש? כדי להתחבר? זה חיבור מזוייף - בעיני לפחות. משפחות שכולות (ואגב דוד של בעלי נפל במלחמת השיחרור - שנים ספורות אחרי שהשתחרר ממחנות הריכוז) אינן זקוקות לטקס יום הזיכרון. הן לא זקוקות ליום זיכרון בכלל. משפחות שכולות זוכרות כל דקה בכל יום בכל שנה. אם שכולה לא צריכה טקסט מרגש כדי שדמעות יחנקו את גרונה, מספיק שהיא תראה בסופרמרקט את העוגיות שהבן שלה הכי אהב, מספיק שהיא תראה סרט שהם ראו ביחד, מספיק שהיא תקרא ספר ולאחת הדמויות יקראו בשם של בנה. אז הטקסים הללו הם ללא ספק כדי לכבד את אותן משפחות שנתנו את היקר מכל וכדי לחנך לציונות ואהבת הארץ את הדור הצעיר (ולכן יש טקסים במסגרות חינוך). אז למה אני חושבת שהחיבור הזה (בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל) הוא מזוייף? כי גם אני לא צריכה את יום הזיכרון כדי להתחבר למציאות הישראלית (למרות שאני לא שייכת למשפחת השכול ואני מאד מקווה שלעולם לא אהיה). אני לא צריכה טקס ונרות ושירים עצובים כדי להרגיש חלק מההוויה הציונית. למה? פשוט מאד - בעלי עושה מילואים. כל שנה לפחות חודש. ובמציאות הישראלית הנוכחית אנחנו מיעוט שבמיעוט. אני לא צריכה טקס, אני לא צריכה שיזכירו לי. אני זוכרת. אני יודעת. וזה לא רק הפחד מהנורא מכל. אנחנו - המשפחות של המילואימניקים הפעילים - צריכות להתמודד עם מציאות שרק קומץ של משפחות בישראל (כיום) מתמודד איתה. מציאות שבה הופכים למשפחה חד-הורית חודש בשנה, שכל מבצע/מלחמה אין בעל ואבא בבית, מציאות שאנחנו צריכים ממש לממן את הצבא. מציאות שבה כולם מדברים על ערכים ועל איומים ועל "המצב הבטחוני" אבל רק קומץ של אנשים נושא בנטל. אז לכל האבות שהלכו היום יד ביד עם הילד לטקס. אם אתם באמת רוצים לחנך את הילד לערכים ולציונות - תתחילו מזה שתעשו מילואים.
כשחזרתי היום עם הבן שלי מת"א (היינו פעם ראשונה אצל רופא שיניים) לא יכולתי להתעלם מנחיל האנשים שעשו את דרכם לטקסי יום הזיכרון ברחבי העיר. כמעט כולם לבשו חולצות לבנות מה שנתן תחושה של ערב חג או ליתר דיוק תחושה של ערב יום הכיפורים. אני חייבת להודות שאני מעולם לא התחברתי לטקסי זיכרון: לא לטקס ביום השואה ולא לטקס ביום הזיכרון. הטקס עצמו מעולם לא ריגש אותי. תמיד היתה לי תחושה של דיקלום טקסט לא רלבנטי. הרבה יותר מרגש ומצמרר בעיני לראות או לשמוע עדות של ניצול שואה או סיפור על חייל שנפל. כלומר מאז שאני לא בתנועת נוער ולא תלמידה בבית-ספר (קרי ב- 17 שנים האחרונות) לא הייתי בטקס זיכרון ואין לי מושג למה אנשים שהם לא משפחות שכולות ושאין להם ילדים בבית ספר הולכים לטקסים הללו. האם הם זקוקים לטקס כדי להתרגש? כדי להתחבר? זה חיבור מזוייף - בעיני לפחות. משפחות שכולות (ואגב דוד של בעלי נפל במלחמת השיחרור - שנים ספורות אחרי שהשתחרר ממחנות הריכוז) אינן זקוקות לטקס יום הזיכרון. הן לא זקוקות ליום זיכרון בכלל. משפחות שכולות זוכרות כל דקה בכל יום בכל שנה. אם שכולה לא צריכה טקסט מרגש כדי שדמעות יחנקו את גרונה, מספיק שהיא תראה בסופרמרקט את העוגיות שהבן שלה הכי אהב, מספיק שהיא תראה סרט שהם ראו ביחד, מספיק שהיא תקרא ספר ולאחת הדמויות יקראו בשם של בנה. אז הטקסים הללו הם ללא ספק כדי לכבד את אותן משפחות שנתנו את היקר מכל וכדי לחנך לציונות ואהבת הארץ את הדור הצעיר (ולכן יש טקסים במסגרות חינוך). אז למה אני חושבת שהחיבור הזה (בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל) הוא מזוייף? כי גם אני לא צריכה את יום הזיכרון כדי להתחבר למציאות הישראלית (למרות שאני לא שייכת למשפחת השכול ואני מאד מקווה שלעולם לא אהיה). אני לא צריכה טקס ונרות ושירים עצובים כדי להרגיש חלק מההוויה הציונית. למה? פשוט מאד - בעלי עושה מילואים. כל שנה לפחות חודש. ובמציאות הישראלית הנוכחית אנחנו מיעוט שבמיעוט. אני לא צריכה טקס, אני לא צריכה שיזכירו לי. אני זוכרת. אני יודעת. וזה לא רק הפחד מהנורא מכל. אנחנו - המשפחות של המילואימניקים הפעילים - צריכות להתמודד עם מציאות שרק קומץ של משפחות בישראל (כיום) מתמודד איתה. מציאות שבה הופכים למשפחה חד-הורית חודש בשנה, שכל מבצע/מלחמה אין בעל ואבא בבית, מציאות שאנחנו צריכים ממש לממן את הצבא. מציאות שבה כולם מדברים על ערכים ועל איומים ועל "המצב הבטחוני" אבל רק קומץ של אנשים נושא בנטל. אז לכל האבות שהלכו היום יד ביד עם הילד לטקס. אם אתם באמת רוצים לחנך את הילד לערכים ולציונות - תתחילו מזה שתעשו מילואים.