הצגה אחרונה - סיפור
נתבקשתי לפרסם משהו מעט פחות עצוב. בחרתי ב"הצגה אחרונה בהחלט" משום שהוא סיומת משמחת שהייתי מקווה להשיג לקשר שהיה בעברי. גם הוא פורסם פה בעבר, מקווה שתהנו. הצגה אחרונה בהחלט נקישה בדלת. ''דנה?'' שוב נקישה בדלת. ''דנה, את עונה?'' חיכיתי כמה שניות. ''דנה אני באמצע משהו, יש מישהו בדלת'' קראתי לעבר חלל הבית אך לא נשמעה תגובה. עזבתי את המשתלה הקטנה שהתחלתי לבנות לנו במרפסת. נגשתי לדלת כשידי בוציות מאדמה. ''את יכולה לפתוח את הדלת? עדיין ניסיתי, אך דנה לא ענתה. בעזרת המרפק פתחתי את הדלת כשגבי אליה מנסה עדיין להבין מדוע דנה לא עונה. ניסיתי שוב. ''דנה את ש...'' לפתע נחו עיני על הדמות שחיכתה בפתח ביתנו. ''עמית?'' בקושי הוצאתי את שמה מהפה. ''נטע, הייתי תקועה באמבטיה, עוד פעם הדלת לא נפתחה מה רצית?'' דנה נגשה אלי לכיוון הדלת. ''שלום'' פנתה אל עמית, כשראתה שאיני מגיבה. ''שלום'' השיבה. ''את השכנה החדשה?'' ''לא''. ''באת להתרים אותנו למשהו?'' ''לא, לא''. ''אז...'' ''דנה. זאת עמית.'' אמרתי כמעט בלחש. ראיתי את מוחה של דנה נובר אחר שמות מוכרים בספר דמיוני שבזיכרונה, תר אחר השם הלא נודע 'עמית' ונוחת ישר בפרק 'אקסיות מיתולוגיות' ופרצופה שעיבד את המידע החמיץ והפנה עיניים לא אוהדות אל עמית, הבחורה שפרנסה בכבוד הרבה פסיכולוגים בחמשת השנים האחרונות. הראשונה שהתעשתה מהסיטואציה המביכה הייתה דווקא עמית. ''אפשר להיכנס?'' אני עדיין נשארתי לעמוד עם ידיים למעלה ופרצוף למטה. ''מה את עושה פה?'' הצלחתי לבסוף להגיב. ''אפשר לדבר בפנים, קצת לא נוח לי כאן בפתח הדלת.'' לא נוח? לא נוח? צעקתי בתוכי. לאיש במסכת הברזל לא נוח. אולי היא סוף סוף תרגיש קמצוץ ממה שהרגשתי כשעזבה אותי ונעלמה. ''נטע אני רק רוצה לדבר.'' ''לא פה, במקום אחר.'' ראיתי את דנה מעקמת פרצוף. ''תני לי רק לשטוף ידיים.'' נגשתי לאמבטיה ודנה אחרי. ''למה את מדברת איתה?'' ''אני מבינה שאת כועסת, אבל אני חייבת את זה לעצמי.'' ''חייבת מה? מה אכפת לך ממנה?'' ''אני צריכה לדעת.'' ''נטע, עברו חמש שנים. חמש שנים היא אפילו לא חשבה להרים טלפון אחד ולומר שהיא בחיים, אז בבקשה, אל תבלבלי במוח שאת חייבת, תגידי שאת רוצה.'' ''או.קיי. אני רוצה.'' הרמתי את ראשי מהכיור. ''למה את נותנת לה לשחק את המשחק בכללים שלה. נטע, הבטחת שהיא כבר לא תשפיע עליך'' ''גם הפסיכולוגית שלי הבטיחה לי. אז מה? היא פה ואני לא יכולה להתעלם, אני רוצה תשובות.'' ''טוב אז תישארו פה.'' ''אני לא מכניסה אותה לבית שלנו, אני לא רוצה שהתסבוכת הזאת תאכל איתנו צהרים, תעשה איתנו סקס, תקום איתנו בבוקר. אני לא רוצה אותה בחיים שלנו.'' ''אז תגידי לה ללכת.'' דנה כמעט התחננה. ''דנה אני אוהבת אותך, אבל אני חייבת ללכת איתה.'' ניגבתי את ידיי וניגשתי אל הדלת. עמית עדיין עמדה שם. פתאום הסתכלתי אליה, היא איבדה הרבה משקל ושינתה סגנון לבוש אבל העיניים שלה נשארו אותן העיניים. ''אל תחייכי'' יריתי לעברה. התיישבנו בבית קפה בקרבת מקום. כל הדרך שתקנו. אני הכנתי אין ספור מונולוגים. כתבתי תסריטים, ביימתי, שיחקתי, הייתי הקהל וגם חבר השופטים. אף סרט לא זכה בתחרות. הדיאלוגים היו שטחיים, המהלכים היו צפויים, הדמות הראשית הייתה משוחקת מדי, כנועה מדי והסוף, אכזבה מרה. כתבתי לעצמי הערה 'יש צורך להחליף את הדמות המשנית וצריך סוף אחר'. ''אני מפריעה לך?'' ''מפריעה?'' ''נראה שאת שקועה בעצמך. עוד פעם תסריטים?'' לעזאזל איתה, היא עדיין מכירה אותי כל-כך טוב. ''עמית, למה באת?'' ''רציתי לראות אותך.'' בסרט שלי היא הייתה יותר משכנעת. ''ובכל זאת למה באת?'' ''טוב, רציתי לראות אותך אבל גם רציתי עזרה.'' יש לנו בינגו! גם אני עדיין מכירה אותה, היא לא השתנתה, עדיין נצלנית. איך אהבתי אותה כל-כך. מה מצאתי בה, בטח לא נשמה טובה. ''מה את צריכה?'' ''ידעתי שאת חברה טובה, ידעתי'' ''עמית לפני שאני בכלל מתחילה לשמוע את כל הבקשות שלך, יש לי כמה שאלות מאוד חשובות אליך.'' ''כן. אני יודעת, שאני חייבת לך.'' ''למה נעלמת?'' ''נטע, זה לא כל-כך פשוט. נלחצתי מהקשר שלנו. הרגשתי חנוקה, הייתי חייבת לברוח.'' ''היה לך כל-כך רע שלא יכולת לעזוב כמו אנשים נורמלים. את יודעת, אומרים שלום, אורזים מזוודה והולכים. לא בורחים באישון הלילה ומרוקנים חצי בית ולא מרימים טלפון חמש שנים. חמש שנים. יש לך מושג איך זה לקום בבוקר למיטה ריקה שרק לפני כמה שעות היית שם איתי? לשוטט בבית ולראות שמחציתו נעלמה? בלי פתק, בלי שלום, רק הריקנות ואי הוודאות. יש לך מושג מה זה לחשוב במשך חמש שנים שאולי את צריכה עזרה, שאולי את מתה. יש לך מושג מה זה ללכת ברחוב ולראות אותך בכל אישה שנייה שעוברת, לחלום עליך בלילות, לבלות שעות אצל פסיכולוגים, לנסות לשכוח אותך. יש לך מושג? אני לא חושבת.'' ''נטע, אני...'' ''שום תירוץ לא מתקבל, המסך עולה, יש משהו שאת רוצה לומר לפני שההצגה מתחילה.'' ''תפסיקי לברוח לדימויים האלה שלך, אנחנו לא בסרט וגם לא בהצגה.'' ''סליחה שלא שמתי לב.'' ''אני מבינה שאת מרירה.'' אני מרירה? תרופה נגד שיעול היא מרירה. ''עמית, את ידעת שהיית כל עולמי. למה נעלמת בצורה כזאת?'' ''כי לא יכולתי להיות כל עולמך, זה הפחיד אותי, התלות שלך בקשר שלנו, בי.'' ''לא ענית לי, למה להעלם בלי עקבות?'' ''זה מה שהרגשתי נכון.'' ''ועכשיו?'' ''אני יודעת שטעיתי.'' מי היה מאמין שהשחקן המשני יגנוב את ההצגה. הבמאי מחייך הוא מזהה את הפוטנציאל. אומנם ישנה עוד הרבה עבודה אבל זאת התחלה. ''עמית, אני לא חושבת שאני יכולה לעזור לך.'' ''עוד לא שמעת.'' ''הרכבת כבר יצאה, אני חושבת שגם אם תרוצי לא תספיקי.'' המסך ירד, הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים. זאת הייתה ההצגה האחרונה, אחרי חמש שנים מתישות סוף סוף הגיעה לקיצה.
נתבקשתי לפרסם משהו מעט פחות עצוב. בחרתי ב"הצגה אחרונה בהחלט" משום שהוא סיומת משמחת שהייתי מקווה להשיג לקשר שהיה בעברי. גם הוא פורסם פה בעבר, מקווה שתהנו. הצגה אחרונה בהחלט נקישה בדלת. ''דנה?'' שוב נקישה בדלת. ''דנה, את עונה?'' חיכיתי כמה שניות. ''דנה אני באמצע משהו, יש מישהו בדלת'' קראתי לעבר חלל הבית אך לא נשמעה תגובה. עזבתי את המשתלה הקטנה שהתחלתי לבנות לנו במרפסת. נגשתי לדלת כשידי בוציות מאדמה. ''את יכולה לפתוח את הדלת? עדיין ניסיתי, אך דנה לא ענתה. בעזרת המרפק פתחתי את הדלת כשגבי אליה מנסה עדיין להבין מדוע דנה לא עונה. ניסיתי שוב. ''דנה את ש...'' לפתע נחו עיני על הדמות שחיכתה בפתח ביתנו. ''עמית?'' בקושי הוצאתי את שמה מהפה. ''נטע, הייתי תקועה באמבטיה, עוד פעם הדלת לא נפתחה מה רצית?'' דנה נגשה אלי לכיוון הדלת. ''שלום'' פנתה אל עמית, כשראתה שאיני מגיבה. ''שלום'' השיבה. ''את השכנה החדשה?'' ''לא''. ''באת להתרים אותנו למשהו?'' ''לא, לא''. ''אז...'' ''דנה. זאת עמית.'' אמרתי כמעט בלחש. ראיתי את מוחה של דנה נובר אחר שמות מוכרים בספר דמיוני שבזיכרונה, תר אחר השם הלא נודע 'עמית' ונוחת ישר בפרק 'אקסיות מיתולוגיות' ופרצופה שעיבד את המידע החמיץ והפנה עיניים לא אוהדות אל עמית, הבחורה שפרנסה בכבוד הרבה פסיכולוגים בחמשת השנים האחרונות. הראשונה שהתעשתה מהסיטואציה המביכה הייתה דווקא עמית. ''אפשר להיכנס?'' אני עדיין נשארתי לעמוד עם ידיים למעלה ופרצוף למטה. ''מה את עושה פה?'' הצלחתי לבסוף להגיב. ''אפשר לדבר בפנים, קצת לא נוח לי כאן בפתח הדלת.'' לא נוח? לא נוח? צעקתי בתוכי. לאיש במסכת הברזל לא נוח. אולי היא סוף סוף תרגיש קמצוץ ממה שהרגשתי כשעזבה אותי ונעלמה. ''נטע אני רק רוצה לדבר.'' ''לא פה, במקום אחר.'' ראיתי את דנה מעקמת פרצוף. ''תני לי רק לשטוף ידיים.'' נגשתי לאמבטיה ודנה אחרי. ''למה את מדברת איתה?'' ''אני מבינה שאת כועסת, אבל אני חייבת את זה לעצמי.'' ''חייבת מה? מה אכפת לך ממנה?'' ''אני צריכה לדעת.'' ''נטע, עברו חמש שנים. חמש שנים היא אפילו לא חשבה להרים טלפון אחד ולומר שהיא בחיים, אז בבקשה, אל תבלבלי במוח שאת חייבת, תגידי שאת רוצה.'' ''או.קיי. אני רוצה.'' הרמתי את ראשי מהכיור. ''למה את נותנת לה לשחק את המשחק בכללים שלה. נטע, הבטחת שהיא כבר לא תשפיע עליך'' ''גם הפסיכולוגית שלי הבטיחה לי. אז מה? היא פה ואני לא יכולה להתעלם, אני רוצה תשובות.'' ''טוב אז תישארו פה.'' ''אני לא מכניסה אותה לבית שלנו, אני לא רוצה שהתסבוכת הזאת תאכל איתנו צהרים, תעשה איתנו סקס, תקום איתנו בבוקר. אני לא רוצה אותה בחיים שלנו.'' ''אז תגידי לה ללכת.'' דנה כמעט התחננה. ''דנה אני אוהבת אותך, אבל אני חייבת ללכת איתה.'' ניגבתי את ידיי וניגשתי אל הדלת. עמית עדיין עמדה שם. פתאום הסתכלתי אליה, היא איבדה הרבה משקל ושינתה סגנון לבוש אבל העיניים שלה נשארו אותן העיניים. ''אל תחייכי'' יריתי לעברה. התיישבנו בבית קפה בקרבת מקום. כל הדרך שתקנו. אני הכנתי אין ספור מונולוגים. כתבתי תסריטים, ביימתי, שיחקתי, הייתי הקהל וגם חבר השופטים. אף סרט לא זכה בתחרות. הדיאלוגים היו שטחיים, המהלכים היו צפויים, הדמות הראשית הייתה משוחקת מדי, כנועה מדי והסוף, אכזבה מרה. כתבתי לעצמי הערה 'יש צורך להחליף את הדמות המשנית וצריך סוף אחר'. ''אני מפריעה לך?'' ''מפריעה?'' ''נראה שאת שקועה בעצמך. עוד פעם תסריטים?'' לעזאזל איתה, היא עדיין מכירה אותי כל-כך טוב. ''עמית, למה באת?'' ''רציתי לראות אותך.'' בסרט שלי היא הייתה יותר משכנעת. ''ובכל זאת למה באת?'' ''טוב, רציתי לראות אותך אבל גם רציתי עזרה.'' יש לנו בינגו! גם אני עדיין מכירה אותה, היא לא השתנתה, עדיין נצלנית. איך אהבתי אותה כל-כך. מה מצאתי בה, בטח לא נשמה טובה. ''מה את צריכה?'' ''ידעתי שאת חברה טובה, ידעתי'' ''עמית לפני שאני בכלל מתחילה לשמוע את כל הבקשות שלך, יש לי כמה שאלות מאוד חשובות אליך.'' ''כן. אני יודעת, שאני חייבת לך.'' ''למה נעלמת?'' ''נטע, זה לא כל-כך פשוט. נלחצתי מהקשר שלנו. הרגשתי חנוקה, הייתי חייבת לברוח.'' ''היה לך כל-כך רע שלא יכולת לעזוב כמו אנשים נורמלים. את יודעת, אומרים שלום, אורזים מזוודה והולכים. לא בורחים באישון הלילה ומרוקנים חצי בית ולא מרימים טלפון חמש שנים. חמש שנים. יש לך מושג איך זה לקום בבוקר למיטה ריקה שרק לפני כמה שעות היית שם איתי? לשוטט בבית ולראות שמחציתו נעלמה? בלי פתק, בלי שלום, רק הריקנות ואי הוודאות. יש לך מושג מה זה לחשוב במשך חמש שנים שאולי את צריכה עזרה, שאולי את מתה. יש לך מושג מה זה ללכת ברחוב ולראות אותך בכל אישה שנייה שעוברת, לחלום עליך בלילות, לבלות שעות אצל פסיכולוגים, לנסות לשכוח אותך. יש לך מושג? אני לא חושבת.'' ''נטע, אני...'' ''שום תירוץ לא מתקבל, המסך עולה, יש משהו שאת רוצה לומר לפני שההצגה מתחילה.'' ''תפסיקי לברוח לדימויים האלה שלך, אנחנו לא בסרט וגם לא בהצגה.'' ''סליחה שלא שמתי לב.'' ''אני מבינה שאת מרירה.'' אני מרירה? תרופה נגד שיעול היא מרירה. ''עמית, את ידעת שהיית כל עולמי. למה נעלמת בצורה כזאת?'' ''כי לא יכולתי להיות כל עולמך, זה הפחיד אותי, התלות שלך בקשר שלנו, בי.'' ''לא ענית לי, למה להעלם בלי עקבות?'' ''זה מה שהרגשתי נכון.'' ''ועכשיו?'' ''אני יודעת שטעיתי.'' מי היה מאמין שהשחקן המשני יגנוב את ההצגה. הבמאי מחייך הוא מזהה את הפוטנציאל. אומנם ישנה עוד הרבה עבודה אבל זאת התחלה. ''עמית, אני לא חושבת שאני יכולה לעזור לך.'' ''עוד לא שמעת.'' ''הרכבת כבר יצאה, אני חושבת שגם אם תרוצי לא תספיקי.'' המסך ירד, הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים. זאת הייתה ההצגה האחרונה, אחרי חמש שנים מתישות סוף סוף הגיעה לקיצה.