הצילו

[ליידי באבא3]

הצילו

כהרגלי אני שופכת, בלי יותר מדי פילטרים (וסליחה אם אני מעיקה יום אחרי יום):

אני פסיכוטית. אני מוצפת. אני טוחנת את השכל לאמא שלי בשחזורים של השפלות מלפני כמה וכמה שנים. בסופו של דבר או שיאשפזו אותי או שיאשפזו אותה. אני הורסת את החיים של ההורים שלי. חבל שהם עשו אותי בכלל - היו להם 3 בנות נחמדות, אז למה הם עשו אותי?! אני על קוצים ואני אהיה על קוצים כל החודש המקסים הזה - החודש לפני החגים. אני מבזבזת את כל הזמן שלי על פנטזיות - בעיקר פנטזיות נקם ועל פנטזיות בסגנון "מה היה קורה אם..". אני תובענית וטובענית, מוצפת ומציפה. אני מנסה לקחת את עצמי בידיים אבל זה קשה. אני פשוט משתגעת בתוך הבית הזה עם ההורים האלה. כידוע לאלו שעוקבות אחרי אני נמצאת ב"תקופת המתנה" בלתי נגמרת. אתמול הזזתי את עצמי לסיבוב קצר ברגל בחוץ אבל זה לא באמת עוזר כשאת כלואה בבית עם הורים שכ"כ לא נעים לך מהם. אני מנסה לסדר קצת את הברדק בחדר שלי (תא הכלא) אבל זה גם לא ממש עוזר. הכל איכס פיכס.

 

[אלומת האור]

אבל את לא פסיכוטית ט'

אמרת שאבחנו אותך שאת לא פסיכוטית...
הלוואי שתצאי משם כבר ושתוכלי לשקם את החיים שלך.
בצער רק וביגון קודר אני אומרת שאילו ההורים שלי היו בחיים היום, נראה שאני לא הייתי. המצב עם אימא שלי ואתי היה כל כך גרוע, כל כך מלא בהשפלות, התנצחויות, צרחות, קללות, התנהגות מטורפת, שהרגשתי שאני על סף אובדנות. ואז הכול התהפך ואימא שלי חלתה ונפטרה תוך זמן קצר, ובמשך הזמן הקצר הזה היא הפכה נזקקת ותלותית בי, ובפעם הראשונה בחיי ניגשה אליי לבקש חיבוק. מעולם היא לא עשתה את זה ביוזמתה, לא לתת ולא לקבל, עם כמה שהתחננתי. היא נהגה בילדותי לחבק את אחותי מולי ולהגיד לה בלעג "תראי את זאתי איך היא מקנאה" וידעה כמה נזקקתי לחיבוק. והיא ואחותי שמחו ללעוג לי.

התקופה שלפני החגים לא קלה לרבים מאתנו. ליתומים, לאלו שמעדיפים להיות יתומים, לבעלי המשפחות המציקות, כמעט לכולם. כולם מקנאים בכולם וכולם חושבים שהדשא של השכן ירוק ומטופח יותר. בולשיט. כמו שאמרתי למילקי - אין מה להשוות.

אצלי התקופה הזו קשה במיוחד, כי היא כוללת בתוכה תאריכים מפלצתיים: יום הולדת לאימא, מיד אחר כך יום הולדת לי, מיד אחר כך מועד פטירתה של אמי, ומיד לאחר מכן מתחילים החגים. לא רוצה להיות בחיים בתקופת החגים, זה כל כך קשה לי.

אני חושבת שאת צריכה לקפוץ על כל הזדמנות לצאת משם, אפילו קצת, אפילו לכמה שעות. להתרחק פיזית ממש. למצוא לך עיסוקים שלא קשורים אליהם. ולקדם כמה שאת יכולה את עניין המגורים.

מחבקת אותך.

 

[ליידי באבא3]

תודה אלומה

אמנם רשמית אני לא פסיכוטית, אבל אם תשאלי אותי ואת אמא שלי - אני כן. וגם לי היו שנים כאלה שהיחסים שלי עם ההורים היו כמו שאת מתארת את יחסייך עם אמך -רק שאצלי זה היה באשמתי, ומגיע

להורים שלי שהם סבלו אותי וממשיכים לסבול אותי כ"כ הרבה שנים.

מה שאת כותבת באמת נורא. אני לא תיארתי ולא שיערתי שזה היה עד כדי כך נורא.

המשפחה שלי לא "מציקה" במובן הפולני הקלסי, אבל אני ה"פיל" במרכז החדר, ופירטתי למה קשה לי עם האחיינים המתבגרים שלי.

כנראה ביום ב' אלך למועדון של אנוש - ותסלחי לי, אבל זה שיא הפתטיות (אם מותר לי להיות כנה...)

 

[אלומת האור]

זה אפילו לא קצה הקרחון, מה שכתבתי

אני לא יודעת מה עשית להורים שלך שהיה כל כך גרוע, אבל אנשים משתנים. ויחסים משתנים. ואולי תזכי לעשות איתם איזה שהוא תיקון עוד בגלגול הזה, מה שאני לא ממש זכיתי לו (אולי עם אימא קצת). גם אני הייתי, לדבריהם של הוריי, ילדה קשה ופרובלמטית. כמה שניסיתי להיות טובה (והייתי!), להצטיין בלימודים, להביא להם נחת, הם הקניטו אותי, לעגו לי, ובעיקר שאלו אותי את השאלה המטומטמת 'מתי כבר תהיי בן אדם'. עד היום אני לא יודעת למה הם התכוונו ומה זה להיות בן אדם. למה מה הייתי? כשצחקתי לעגו לי שזה לא מצחיק ומה אני צוחקת לעצמי כמו משוגעת והצחוק שלי דומה לצחוק של בן דוד שאני לא סובלת אותו. וכשבכיתי אז 'מה האוניות שלך טבעו, אפשר לחשוב מה קרה' וחיקו את הבכי שלי. או שאמרו שאני משוגעת. אולי הם צדקו.

אני לא חושבת שמועדון אנוש זה שיא הפתטיות. הייתי בקבוצות חברתיות של פגועי נפש, ואני רוצה להגיד לך שמאוד נהניתי. יש שם אנשים מאוד אינטיליגנטיים, אנשי רוח וספר, אינטלקטואלים (ברור שלא כולם) ואנשי שיחה. אל תלכי עם דעות קדומות, תלכי בראש פתוח, מקסימום תתאכזבי ולא תחזרי. אם יש שם אנשים כמוך (סביר שיש) את תמצאי אתם שפה משותפת. אין טעם ללכת עם סטיגמות מראש.

ותצאי, תתאווררי מהבית המעיק הזה. את לא פיל ואת לא אנטילופה, יאללה.

 

[קופיפה טובעת]

את לא מעיקה

ופה את לא צריכה פילטרים.
אני מבינה שזו לא תקופה קלה ואני מאמינה שהיא תהיה קשה גם בשבילי בהמשך כשהחגים יתקרבו.
אל תכעסי על עצמך. כל אחד לוקח לכיוון שלו את ההתמודדות עם הקשיים.
יכול להיות שאת צודקת ואת גורמת להורייך לקשיים גם כן, אבל את הבת שלהם והם שם, בדרך כלשהי.
וזה בסדר, מותר לך לחפוץ בעזרה ובתשומת לב. מגיע לך!
חיבוק

 

[ליידי באבא3]