הצ'יפ שהרס/הציל לי את החיים
*סורי אם זה ארוך - הייתי צריכה לפרוק
היי לכולן,
לפני שבועיים נפלו עלי השמיים כאשר על צג הטלפון הופיע פרופ' שוחט. "יש בעיה עם הצ'יפ הגנטי. אני רוצה להפגש אתכם בהקדם".
זה היה כמה ימים לאחר שאסותא התקשרו לבשר בשמחה ש"תוצאות מי שפיר תקינות". איזה כיף לי, נשאר רק לקבל את תוצאות הצ'יפ, אבל הוא בטוח תקין חשבתי לי באופטימיות.
כל הדרך לפארק המדע ברחובות לפגוש את פרופ' שוחט אנחנו מנסים להרגיע את עצמנו שבטוח התוצאות הן בתחום האפור, ושלא נעשה עם זה כלום, תמיד יש טעויות ושהפלה בכלל לא על הפרק (כי אני בכל זאת בשבוע 21, ואין מצב שאני אעבור את הזוועה הזו שנקראת הפלה).
נכנסנו אליו מצפים לשמוע את מה שאנחנו רוצים לשמוע: תחום אפור! מצאנו משהו שאנחנו לא יודעים מה זה... אבל ציפייה לחוד ומציאות לחוד.
שוחט התחיל לדבר בזהירות והסביר על עודף וחוסר בכרומוזומים. ואז הוא אמר:
"מצאנו אצלכם חוסר בכרומוזום במקטע מסויים. זה משהו שא נ ח נ ו מ כ י ר י ם!"
אוי לאאאא!! פה כבר נשברתי ופרצתי בבכי. אם הם מכירים אז זה לא תקין בוודאות. זה לא אפור. זה שחור משחור! העובר עלול לסבול מפיגור שכלי קשה.
"אם את לא רוצה לידה שקטה אז תפני לאסף הרופא. הם היחידים שעושים גרידות מאוחרות". רציתי למות. כבר עברתי חצי הריון. מה הפלה עכשיו???כבר באותו היום בלי יותר מדי זמן לחשוב, קבעתי תור למחרת לועדה באסף הרופא. אין מצב ללידה שקטה. אני לא אעמוד בזה נפשית ופיזית.
למחרת הגענו לאסף הרופא ליום מתיש נפשית. עשינו אולטרה סאונד לקביעת גודל העובר ואני חייבת לציין לשבח את אסנת יערי האחות המדהימה והרגישה שליוותה ביום השחור הזה.
השלב הבא בתהליך האינסופי הזה: זריקת הפטיסייד שנקבעה ליום ראשון, שאני קוראת לו: SUNDAY BLOODY SUNDAY.
אז גם ביום הזה אסנת המדהימה היתה איתנו. לבעל אסור להכנס לזריקה וכ"כ קינאתי בו באותו רגע. רציתי להשאיר את עצמי בחוץ ושיעשו מה שיעשו.
אסנת נכנסה איתי והסיחה את דעתי. (הרופא היה קר כקרח. הזריק, יצא וצחק עם שאר הרופאים בחוץ. נו טוב, זו העבודה שלו, לא מצפה שיבכה איתי אבל טיפת רגישות לא תזיק)
אז הזריקה לא כאבה. הלב כאב. רציתי רק לברוח מהכסא. פתאום הכסא אצל רופא השיניים נראה לי כמו גן עדן.
התהליך היה קצר ויצאתי החוצה לעכל את ה"הוצאה להורג" שהיתה עכשיו. זהו. אין דופק. אין תנועות. נשברתי.
לאחר חצי שעה נכנסים לאולטרסאונד "לוידוא הריגה" (מצטערת על הנוסח אבל ככה זה הרגיש). זה היה היום הכי קשה נפשית.
השלב הבא - יום רביעי - למינריות ארורות שמוכנסות לצוואר הרחם יום לפני הגרידה. כמו שרשמו הרבה לפני זה מאוד לא נעים ופחדתי פחד מוות (יש כאלו שלא כואב להן, זה משתנה מאחת לאחת, אבל ידעתי שיכאב לי כי בלידה שלי בפתיחה 1 רציתי למות). אני לא יודעת כמה הכניסו לי מרוב שלא הייתי בפוקוס, רק יודעת שזה היה מעל 10 וזה כאב. לפני התהליך החתימו אותי על מיליון טפסים ופתאום הרופאה ציינה שבית החולים יטפל בקבורה אלא אם אנחנו נרצה. מה קבורה?? קוברים??? תאמינו לי שהייתי מעדיפה לא לדעת בכלל מה קורה בהמשך. בטח שלא ידברו איתי על קבורה.
אז חתמתי שבית החולים יטפל בזה ושוב הבכי עלה.
חזרתי הביתה עם כאבי בטן חזקים שפחתו בלילה (יבורך הנורופן) והצלחתי לישון.
למחרת הגענו לגרידה ב- 7 בבוקר. עליתי על מדי בית חולים וחיכיתי במחלקה לתורי בשרשרת הגרידות. למזלי הייתי ראשונה (כנראה הייתי בשבוע הכי מתקדם, 22). הובילו אותי לחדר ניתוח. פרופסור שניידר נכנס והתחיל לדבר איתי. שמחתי שזה הוא כי זכרתי שקראתי עליו שהוא אחד המומחים בתחום. פתחו וריד, שמו מסיכה ותוך כמה שניות הייתי בעולם טוב יותר.
כעבור פחות משעה התעוררתי בחדר התאוששות. לא כאב לי כלום, רק הגרון כי התברר שהכניסו לי צינור לקנה הנשימה.
לידי בנות שעברו קיסרי ואחיות שמברכות אותן "מזל טוב". שוב חוסר הרגישות של המקום צף, אבל הבנתי שאין כזה דבר חדר התאוששות להפלות וחדר התאוששות ללידות. הכל מעורבב שם.
גם במחלקה היו בנות שעברו לידות, אין מה לעשות...
אז היתה קצת הקלה שסיימתי עם כל החלק הפיזי, כי אלו היו שבועיים מהגיהינום בשבילנו. שבועיים שהרגישו כמו חצי שנה.
החלק שהכי הרג אותי היה במחלקה לפני שהשתחרנו הביתה.
נכנסה פקידה ואמרה לנו שבגלל שהפלה היתה בשבוע 22 אז יש לנו את כל התנאים מביטוח לאומי בדיוק כמו אישה שעברה לידה. היא הביאה לי אישור לעבודה שבו כתוב: "נולד/ה ילד/ה למשפחת____" ובאותה נשימה היא החתימה אותנו על הסדרי הקבורה. רציתי שהיא רק תעוף לי מהעיניים.
אז לגבי הצוות באסף הרופא - חוץ מ - 2 אחיות מקסימות וחביבות שביניהן אסנת והשניה שהיתה במחלקה ביום הגרידה שאני לא זוכרת את שמה - לא הרגשתי רגישות כלשהי כמו שכתבו פה בעבר, ואני לא מאלה שצריכות שילטפו להן את הראש במקרים כאלו. אולי נפלתי על צוות קצת קר, אבל העיקר שאני אחרי זה, ועכשיו יושבים ומעכלים את כל התקופה השחורה הזו.
לא מפסיקה לשמוע כמה "הכל לטובה","מזל שעשית את הצ'יפ" "היו נהרסים לך החיים אם היית ממשיכה את ההריון". בתוך תוכי אני יודעת שזה נכון אבל יקח זמן להבין את זה.
מתנחמת בזה שיש לי בת 3 מדהימה בבית מה שטיפה הקל על המצב. רק טיפה.
ומפחדת פחד מוות מההריון הבא שכנראה ילווה בלחץ וחששות כבדים ושוב אצפה לנורא מכל.
הלוואי ואני האחרונה שאצטרף לפורום הזה.
שנדע רק בשורות טובות - אמן!
*סורי אם זה ארוך - הייתי צריכה לפרוק
היי לכולן,
לפני שבועיים נפלו עלי השמיים כאשר על צג הטלפון הופיע פרופ' שוחט. "יש בעיה עם הצ'יפ הגנטי. אני רוצה להפגש אתכם בהקדם".
זה היה כמה ימים לאחר שאסותא התקשרו לבשר בשמחה ש"תוצאות מי שפיר תקינות". איזה כיף לי, נשאר רק לקבל את תוצאות הצ'יפ, אבל הוא בטוח תקין חשבתי לי באופטימיות.
כל הדרך לפארק המדע ברחובות לפגוש את פרופ' שוחט אנחנו מנסים להרגיע את עצמנו שבטוח התוצאות הן בתחום האפור, ושלא נעשה עם זה כלום, תמיד יש טעויות ושהפלה בכלל לא על הפרק (כי אני בכל זאת בשבוע 21, ואין מצב שאני אעבור את הזוועה הזו שנקראת הפלה).
נכנסנו אליו מצפים לשמוע את מה שאנחנו רוצים לשמוע: תחום אפור! מצאנו משהו שאנחנו לא יודעים מה זה... אבל ציפייה לחוד ומציאות לחוד.
שוחט התחיל לדבר בזהירות והסביר על עודף וחוסר בכרומוזומים. ואז הוא אמר:
"מצאנו אצלכם חוסר בכרומוזום במקטע מסויים. זה משהו שא נ ח נ ו מ כ י ר י ם!"
אוי לאאאא!! פה כבר נשברתי ופרצתי בבכי. אם הם מכירים אז זה לא תקין בוודאות. זה לא אפור. זה שחור משחור! העובר עלול לסבול מפיגור שכלי קשה.
"אם את לא רוצה לידה שקטה אז תפני לאסף הרופא. הם היחידים שעושים גרידות מאוחרות". רציתי למות. כבר עברתי חצי הריון. מה הפלה עכשיו???כבר באותו היום בלי יותר מדי זמן לחשוב, קבעתי תור למחרת לועדה באסף הרופא. אין מצב ללידה שקטה. אני לא אעמוד בזה נפשית ופיזית.
למחרת הגענו לאסף הרופא ליום מתיש נפשית. עשינו אולטרה סאונד לקביעת גודל העובר ואני חייבת לציין לשבח את אסנת יערי האחות המדהימה והרגישה שליוותה ביום השחור הזה.
השלב הבא בתהליך האינסופי הזה: זריקת הפטיסייד שנקבעה ליום ראשון, שאני קוראת לו: SUNDAY BLOODY SUNDAY.
אז גם ביום הזה אסנת המדהימה היתה איתנו. לבעל אסור להכנס לזריקה וכ"כ קינאתי בו באותו רגע. רציתי להשאיר את עצמי בחוץ ושיעשו מה שיעשו.
אסנת נכנסה איתי והסיחה את דעתי. (הרופא היה קר כקרח. הזריק, יצא וצחק עם שאר הרופאים בחוץ. נו טוב, זו העבודה שלו, לא מצפה שיבכה איתי אבל טיפת רגישות לא תזיק)
אז הזריקה לא כאבה. הלב כאב. רציתי רק לברוח מהכסא. פתאום הכסא אצל רופא השיניים נראה לי כמו גן עדן.
התהליך היה קצר ויצאתי החוצה לעכל את ה"הוצאה להורג" שהיתה עכשיו. זהו. אין דופק. אין תנועות. נשברתי.
לאחר חצי שעה נכנסים לאולטרסאונד "לוידוא הריגה" (מצטערת על הנוסח אבל ככה זה הרגיש). זה היה היום הכי קשה נפשית.
השלב הבא - יום רביעי - למינריות ארורות שמוכנסות לצוואר הרחם יום לפני הגרידה. כמו שרשמו הרבה לפני זה מאוד לא נעים ופחדתי פחד מוות (יש כאלו שלא כואב להן, זה משתנה מאחת לאחת, אבל ידעתי שיכאב לי כי בלידה שלי בפתיחה 1 רציתי למות). אני לא יודעת כמה הכניסו לי מרוב שלא הייתי בפוקוס, רק יודעת שזה היה מעל 10 וזה כאב. לפני התהליך החתימו אותי על מיליון טפסים ופתאום הרופאה ציינה שבית החולים יטפל בקבורה אלא אם אנחנו נרצה. מה קבורה?? קוברים??? תאמינו לי שהייתי מעדיפה לא לדעת בכלל מה קורה בהמשך. בטח שלא ידברו איתי על קבורה.
אז חתמתי שבית החולים יטפל בזה ושוב הבכי עלה.
חזרתי הביתה עם כאבי בטן חזקים שפחתו בלילה (יבורך הנורופן) והצלחתי לישון.
למחרת הגענו לגרידה ב- 7 בבוקר. עליתי על מדי בית חולים וחיכיתי במחלקה לתורי בשרשרת הגרידות. למזלי הייתי ראשונה (כנראה הייתי בשבוע הכי מתקדם, 22). הובילו אותי לחדר ניתוח. פרופסור שניידר נכנס והתחיל לדבר איתי. שמחתי שזה הוא כי זכרתי שקראתי עליו שהוא אחד המומחים בתחום. פתחו וריד, שמו מסיכה ותוך כמה שניות הייתי בעולם טוב יותר.
כעבור פחות משעה התעוררתי בחדר התאוששות. לא כאב לי כלום, רק הגרון כי התברר שהכניסו לי צינור לקנה הנשימה.
לידי בנות שעברו קיסרי ואחיות שמברכות אותן "מזל טוב". שוב חוסר הרגישות של המקום צף, אבל הבנתי שאין כזה דבר חדר התאוששות להפלות וחדר התאוששות ללידות. הכל מעורבב שם.
גם במחלקה היו בנות שעברו לידות, אין מה לעשות...
אז היתה קצת הקלה שסיימתי עם כל החלק הפיזי, כי אלו היו שבועיים מהגיהינום בשבילנו. שבועיים שהרגישו כמו חצי שנה.
החלק שהכי הרג אותי היה במחלקה לפני שהשתחרנו הביתה.
נכנסה פקידה ואמרה לנו שבגלל שהפלה היתה בשבוע 22 אז יש לנו את כל התנאים מביטוח לאומי בדיוק כמו אישה שעברה לידה. היא הביאה לי אישור לעבודה שבו כתוב: "נולד/ה ילד/ה למשפחת____" ובאותה נשימה היא החתימה אותנו על הסדרי הקבורה. רציתי שהיא רק תעוף לי מהעיניים.
אז לגבי הצוות באסף הרופא - חוץ מ - 2 אחיות מקסימות וחביבות שביניהן אסנת והשניה שהיתה במחלקה ביום הגרידה שאני לא זוכרת את שמה - לא הרגשתי רגישות כלשהי כמו שכתבו פה בעבר, ואני לא מאלה שצריכות שילטפו להן את הראש במקרים כאלו. אולי נפלתי על צוות קצת קר, אבל העיקר שאני אחרי זה, ועכשיו יושבים ומעכלים את כל התקופה השחורה הזו.
לא מפסיקה לשמוע כמה "הכל לטובה","מזל שעשית את הצ'יפ" "היו נהרסים לך החיים אם היית ממשיכה את ההריון". בתוך תוכי אני יודעת שזה נכון אבל יקח זמן להבין את זה.
מתנחמת בזה שיש לי בת 3 מדהימה בבית מה שטיפה הקל על המצב. רק טיפה.
ומפחדת פחד מוות מההריון הבא שכנראה ילווה בלחץ וחששות כבדים ושוב אצפה לנורא מכל.
הלוואי ואני האחרונה שאצטרף לפורום הזה.
שנדע רק בשורות טובות - אמן!
