כעובד מסור (אולי מסור מכורח הנסיבות) לעבודתי במפעל, ובשל שיקולים כלכליים, לקדם מטרותי המשפחתיים, לא תמיד ניצלתי את חופשתי השנתית - שבועיים ימים - לנוח בבית, או לצאת לבלות מחוץ לעיר. כאשר התבקשתי על ידי הממונים להישאר לעבוד במפעל בזמן החופשה, נשארתי לעבוד -
מפעל גדול יצרני- וכאחראי על התחבורה הפנימית במפעל, לשנע , תהליכי יצור מתחנה לתחנה בתוך המפעל, עד גמר המוצר הסופי.
אולם באחת החופשות השנתיות. החלטנו רעייתי ואני, לצאת לחופש לכמה ימים. ומאחר וגרנו בדרום, בחרנו לצאת לנתניה. עיר של ים.
הגענו לדירה ששכרנו לכמה ימים בנתניה, לא רחוק מהים.
למחרת בבוקר ירדנו לים להנות מזיוו, ומתחושת התנתקות משגרת היום, יום המתישה.
בילינו כמה שעות על שפת הים, וכשהשמש עמדה בצהריי היום קיפלנו את הציוד, סגרנו את השמשייה וחזרנו לדירה לנוח.
לקראת השעה ארבע, רעייתי הציעה שנרד שוב לים, אני סברתי מאחר שהיינו כל הבוקר בים, נצא לטייל בעיר, אך אשתי שכנעה אותי שכדאי לרדת עוד פעם לים, בטענה, שלא יודעים מתי יזדמן לנו שוב לנסוע לים. ירדנו.
אחרי מנוחה על החול החמים והנעים החלטתי להיכנס לטבול במים. שחיתי והתרחקתי מהמתרחצים בחוף, לעבר המים העמוקים. אז הפסקתי לחתור ושכבתי להנאתי על הגב, עצמתי עיני, מתמסר לתנועת הגלים המנענעים אותי כנענוע תינוק בעריסה.
למרות שאון הים המונוטוני, קלטתי קולות חנוקים. הרמתי ראשי מן המים וראיתי במרחק לא רב, שני ילדים, (מאוחר יותר התברר שהם אחים ). ילד קטן, אולי בן 7, רוכב על גב אחיו בן 10, בחיבוק חונק מאחור, שניהם בוכים מתאמצים בשארית כוחותיהם לצוף מעל המים, כשפחד נוראי נשקף מעיניהם.
מיהרתי לחתור לעבר הילדים, הגעתי אליהם כשחיוך גדול על פני, אך ליבי הולם בקצב מוגבר. שחררתי את אחיזתו של הילד הקטן מצוואר אחיו, במילות הרגעה, והבטחה שאנחנו יוצאים מזה. נטלתי את הילד הקטן על גבי, אחיו בן ה10 מעודד מגישתי השקטה, החברית, החל לשחות לצדי, שחיתי את המרחק כשהילד הקטן רכוב על גבי, עד שהגענו שלושתנו לחוף ויצאנו מן המים.
התברר שהילדים נקלעו למים העמוקים, אחרי שטיפסו יחד עם קבוצת ילדים, על שובר הגלים השוכן עמוק בתוך הים והתנתקו ממנו.
בסוף היום שמחתי ששמעתי בעצתה של אשתי, לרדת שוב, אחר צהריים לים.
מפעל גדול יצרני- וכאחראי על התחבורה הפנימית במפעל, לשנע , תהליכי יצור מתחנה לתחנה בתוך המפעל, עד גמר המוצר הסופי.
אולם באחת החופשות השנתיות. החלטנו רעייתי ואני, לצאת לחופש לכמה ימים. ומאחר וגרנו בדרום, בחרנו לצאת לנתניה. עיר של ים.
הגענו לדירה ששכרנו לכמה ימים בנתניה, לא רחוק מהים.
למחרת בבוקר ירדנו לים להנות מזיוו, ומתחושת התנתקות משגרת היום, יום המתישה.
בילינו כמה שעות על שפת הים, וכשהשמש עמדה בצהריי היום קיפלנו את הציוד, סגרנו את השמשייה וחזרנו לדירה לנוח.
לקראת השעה ארבע, רעייתי הציעה שנרד שוב לים, אני סברתי מאחר שהיינו כל הבוקר בים, נצא לטייל בעיר, אך אשתי שכנעה אותי שכדאי לרדת עוד פעם לים, בטענה, שלא יודעים מתי יזדמן לנו שוב לנסוע לים. ירדנו.
אחרי מנוחה על החול החמים והנעים החלטתי להיכנס לטבול במים. שחיתי והתרחקתי מהמתרחצים בחוף, לעבר המים העמוקים. אז הפסקתי לחתור ושכבתי להנאתי על הגב, עצמתי עיני, מתמסר לתנועת הגלים המנענעים אותי כנענוע תינוק בעריסה.
למרות שאון הים המונוטוני, קלטתי קולות חנוקים. הרמתי ראשי מן המים וראיתי במרחק לא רב, שני ילדים, (מאוחר יותר התברר שהם אחים ). ילד קטן, אולי בן 7, רוכב על גב אחיו בן 10, בחיבוק חונק מאחור, שניהם בוכים מתאמצים בשארית כוחותיהם לצוף מעל המים, כשפחד נוראי נשקף מעיניהם.
מיהרתי לחתור לעבר הילדים, הגעתי אליהם כשחיוך גדול על פני, אך ליבי הולם בקצב מוגבר. שחררתי את אחיזתו של הילד הקטן מצוואר אחיו, במילות הרגעה, והבטחה שאנחנו יוצאים מזה. נטלתי את הילד הקטן על גבי, אחיו בן ה10 מעודד מגישתי השקטה, החברית, החל לשחות לצדי, שחיתי את המרחק כשהילד הקטן רכוב על גבי, עד שהגענו שלושתנו לחוף ויצאנו מן המים.
התברר שהילדים נקלעו למים העמוקים, אחרי שטיפסו יחד עם קבוצת ילדים, על שובר הגלים השוכן עמוק בתוך הים והתנתקו ממנו.
בסוף היום שמחתי ששמעתי בעצתה של אשתי, לרדת שוב, אחר צהריים לים.
נערך לאחרונה ב: