אני מודד הצלחה אך ורק ביחס ליעדים האישיים שלי
כל השאר לא מעניין אותי. לא מעניין אותי כמה אנשים אחרים מצליחים, כי אני לא עושה איתם תחרות. וחוץ מזה, למי אני אמור להשוות את עצמי? הרי הצלחה זה תמיד עניין יחסי. תמיד אפשר למצוא מישהו עם הישגים טובים יותר (אלא אם אתה במקרה אלוף העולם במשהו) ותמיד אפשר למצוא מישהו עם הישגים גרועים יותר, אז כל ניסיון להשוות את עצמך לאנשים אחרים יהיה משוחד ומוטה בכל מקרה. לכן אני לא מבזבז את זמני בלהשוות את עצמי לאנשים אחרים. אני משווה את עצמי אך ורק ליעדים שהצבתי לעצמי, ולהישגי העבר שלי. בכל פעם שאני מסמן
על יעד, זו הצלחה מבחינתי. ובכל פעם שאני מתקדם במשהו, זו הצלחה. ובכל פעם שאני נכשל בהשגת יעד כזה או אחר, זהו כשלון. למשל, בשנה שעברה היה לי יעד, לרוץ חצי-מרתון בפחות משעתיים ועשר דקות. בפועל, הזמן שלי היה 2:09:42. עמדתי ביעד, ולכן זו הצלחה. אילו הזמן שלי היה קצת יותר איטי (נגיד 2:11:00) זה היה כשלון. הדבר המעניין פה הוא, שמבחינת השוואת ההישג לאנשים אחרים, אין שום הבדל מהותי בין 2:09 ל-2:11. זה משהו כמו ההבדל בין להגיע במקום 905 להגיע במקום 910... לא זה העניין. העניין הוא, שאני ידעתי שאני שווה תוצאה של 2:10. אני התאמנתי בשביל להשיג תוצאה של 2:10. זה היה היעד האישי שלי, ומה שאנשים אחרים עושים או לא עושים הוא חסר חשיבות לחלוטין. עכשיו תארו לעצמכם שהייתי צריך לשפוט את ההישג הזה לפי הישגיהם של אנשים אחרים. למי הייתי אמור להשוות את עצמי? לאותם 900 רצים שחצו את קו הסיום לפניי? או לאדם הממוצע ברחוב, שחושב שריצה של 21 קילומטר זה דבר מופרך ואף לא-שפוי? ואולי, בכלל, אני מסתכל על כל העסק לא נכון? מי אמר שלרוץ מהר יותר פירושו להיות מצליח יותר? אולי עצם הרדיפה הזאת שלי אחרי זמנים יותר ויותר מהירים, יש בה מין הטירוף? אולי המנצח האמיתי הוא הבחור שיוצא לריצה נינוחה ביער, בלי שעון ובלי לחץ, וסתם נהנה מהאווירה הפסטורלית? הייתי יכול להמשיך ולהתפלפל פה עד אין קץ, אבל אני מניח שהרעיון הכללי הובן. להצלחה יש משמעות רק כשהיא נמדדת ביחס לסטנדרטים האישיים (והסובייקטיבים למדי) שלנו. כל ניסיון למדוד את ההישגים שלנו לפי מדדים של אנשים אחרים הוא בזבוז זמן מוחלט.
