הצל ברקע

[עוצמת רגשות]

הצל ברקע

שלום. האסון שלנו קרה לפני 8 חודשים בערך וזו התקופה הקשה בחיי. לפעמים אני מצליחה לא לשקוע במחשבות על מה שקרה ובעצב, אבל כמעט תמיד ההרגשה הטובה לא נמשכת יותר מדי...אחרי זמן קצר מאוד המחשבות חוזרות ואני אפילו כועסת על עצמי שהעזתי לשכוח. אני מרגישה שיש מין צל ברקע שמלווה את חיי ולא מרפה. אני רוצה ולא רוצה להרפות , רוצה לחזור לחיים שהיו לפני...ולא מצליחה... כל חיוך מלווה בתחושת אשם ובתחושת מחנק....

 

[יעל של אודי]

כמה שזה נכון

מזדהה עם כל מילה. אצלנו עברו רק חודשיים, כמעט, והצל הזה שאת מדברת עליו הוא עוד לא ממש צל אלא ענן שחור שמסרב להתבהר. מעטים מאד הם הרגעים שאני מצליחה שלא להיות תחת הענו הזה. כאילו הוא רודף אותי לאן שאני לא מביטה, לאן שאני לא הולכת הוא שם. מאיים , מכאיב, לא מרפה. אומרים שבמוקדם או במאוחר הוא יתרומם קצת, אולי אחרי שמספיק גשם ירד, הוא יפנה מעט מקום לקרן שמש קטנה. אני מייחלת לרגע ומקוה שגם צילך יקטן ולו במעט כדי לאפשר לנו להרים את השברים ןלהמשיך לחיות. חיבוק חם יעל

 

[sivanori]

הצל שלי ואני ...

כל כך הרבה זמן הסתובבתי עם שוליים שחורים לחיים שלי. כמעט שנתיים. סיימתי תואר, נסעתי לחו"ל, יש לי בית יפה ובעל נהדר והחיים היו בגוון שחור עד שחור מאד. כל ערב הלכתי לשון עם הילד שאיננו וכל בוקר התעוררתי איתו. והסיוטים בלילה. הייתי ישנה פעם בארבעה ימים, כשהייתי מספיק מותשת. זה עדיין קורה לי. וההריון השני ... חבל על הזמן. כמה בכי, אומללות, דכאון, ועל החרדות אני בכלל לא רוצה לדבר. אבל אתם יודעים, ה-

הבקיעה. כנולד בני השני, השוליים השחורים דהו. אמנם הימים שלי לפעמים מתקדרים (למשל ביום ראשון לפני יומיים) אבל בגדול, הצל הולך. לא שוכחים אף פעם, אבל האושר של ילד חדש ובריא הוא התרופה האמיתית לענין הזה. החוכמה היא לשרוד את תקופת הביניים, כדי להגיע לזריחה של יום חדש. אני יודעת שזה נשמע נורא מפוצץ, וגם בנאלי, אבל ככה זה עבד אצלי.