הצמצם חלק א
הצמצם צילום בכלל וקולנוע בפרט הינם משחק באור. היופי והכיעור, המענין והמשעמם, נוצרים מאור וחושך המשמשים בערבוביה, עצם קיום התמונה הינו האור. הצמצם הינו הכלי הראשוני של הצלם למשחק באור. טכנית, הצמצם הינו: ווסת כמות אור. אם כן בפשטות, סגירת צמצם תקטין את כמות האור ותביא להחשכת המסך, ואילו פתיחת הצמצם תגדיל את כמות האור ותביא להארת המסך. אך בשביל להבין לעומק את פעולת הצמצם צריך קודם כל להבין כיצד אנו רואים וכיצד המצלמה רואה. במצלמות וידאו ישנות מחד ומקצועיות מאידך וכן במצלמות סטילס, הצמצם הינו אלמנט מכאני הנפתח ונסגר וכך מאפשר לכמויות אור שונות להכנס לתוך המצלמה, בעיקרון אין זה שונה מברז במטבח שאנו פותחים וסוגרים, ולפי גודל החור עוברים פחות או יותר מים. במצלמות וידאו ביתיות וחצי מיקצועיות הצמצם הינו אלקטרוני, רגישות המצלמה משתנה כאשר אנו משחקים בצמצם, לכן במצלמות הללו לעיתים לא ניתן להגיע לסגירה מוחלטת של הצמצם, ואילו בפתיחת הצמצם המצלמה עוברת באופן אוטומטי למצב של gain up. קודם כל ההבנה הבסיסית היא שאם אין אור יש חושך, כלומר החושך הינו העדר אור.ממילא כדי לראות אנו זקוקים לאור. כדי שיהיה אור אנו זקוקים למקור אור. האור יוצא ממקור האור ופוגע בעצם אותו אנו רואים, מאותו העצם האור מוחזר ומגיע לעין או למצלמה. אם אנו רואים שולחן, אנו בעצם רואים אור היוצא מן המנורה, פוגע בשולחן, ומשם מגיע לעין שלנו. האור המגיע לעין שלנו נכנס דרך האישון (שזהו בעצם חור שקוף) לתוך העין אל הקנים והמדוכים שהם התאים האחראים על הראיה. הקנים והמדוכים הם הקולטים את האור ומעבירים את המידע אל עצבי הראיה ומשם למוח. כל אחד מאיתנו שניסה פעם להסתכל אל השמש יודע שזה גורם כאב עיניים, מדוע? מכיוון שעצבי הראיה שנחשפים לגרוי חזק מדי שולחים אותות כאב. זה דומה להבדל שבין ליטוף העור לשפשוף העור, אם אלטף את עירוי המגע הוא נעים וטוב, מכיוון שכמות הגירוי לעור היא אופטימלית, לעומת זאת אם אשפשף את עורי חזק, התחושה תהיה תחושת כאב, וזאת בגלל שהגירוי הוא חזק מדי. בדומה לכך גם בעין, גירוי במידה הראויה מאפשר ראיה טובה, גירוי חזק מדי יכאב, וגירוי חלש מדי פירושו שאין ראיה. כלומר בחושך שאין אור אין גירוי של עצבי הראיה וממילא אנו לא רואים. מהי אותה כמות אופטימלית של אור? מהי הכמות הנכונה שבה אני אראה טוב מחד ולא יכאב לי מאידך? ואם יש כמות אחת מסויימת כזו כיצד זה שאנו רואים גם לאור נירות וגם ביום שמש מלא? לצורך כך יש לנו בעין מתקן מווסת אור, האישון שלנו נפתח ונסגר כדי לווסת את כמות האור הנכנסת לעין ולאפשר רק לכמות האופטימלית להכנס. ניסוי פשוט יגלה לנו את העיניין 1. לוקחים פנס ומאירים למישהו לתוך העין, מיד נראה כיצד האישון שלו מתכווץ כדי להגן על העין מפני האור החזק מדי, מדוע האישון מתכווץ - מכיוון שכאשר האיש סגר את עיניו כמות האור שנכנסה לעין היתה קטנה יותר ולכן האישון התרחב כדי להגדיל את כמות אור המכנסת לעין וכשהאיש פתח את העין נכנסה כמות גדולה מדי ומיד האישון התכווץ כדי להגן על העין מפני עודף האור. בצורה דומה פועלת המצלמה. המצלמה "רואה" בעזרת רכיב אלקטרוני הנקרא ccd. רכיב זה הופך את האור לאותות אלקטרוניים שאותם מקליטים על הקלטת או מקרינים במוניטור. גם ל ccd, כמו לעין, ישנה כמות אור מסויימת שבה הוא "רואה" תמונה טובה [רמת video level של 1], יותר מזה התמונה רוויה מדי ומתחילה "להשרף" פחות מזה התמונה עמומה ואין בה פרטים. בראיה שלנו כמו בצילום אנו צריכים להתאים את עצמינו לאור הקיים, לאור הנוצר על ידי מקור האור, בין אם מקור האור הינו שמש צהרים חזקה המיצרת הרבה אור לבין אם מדובר בחדר חשוך בשעת ערב. הכלי הראשון שלנו לווסת את כמות האור הנכנסת למצלמה היא באמצעות הצמצם. כמו בעין הצמצם הינו מנגנון הקובע את גודל החור דרכו נכנס האור למצלמה. חור גדול מאפשר מעבר הרבה אור ואילו חור קטן מאפשר מיעוט אור, כך אנו מווסתים את כמות האור הנכנסת למצלמה כך שה CCD יקבל את כמות האור המיטבית. בכל המצלמות היום קיים צמצם אוטומטי. הצמצם האוטומטי חש את האור הקיים במקום ומווסת לבדו את הצמצם לקבלת תמונה מיטבית אולם, כמו שהסברנו לעיל על הפוקוס, בכל אוטומציה יש טוב אך יש גם רע. מהם מגבלות הצמצם האוטומטי על כך בחלק ב'.
הצמצם צילום בכלל וקולנוע בפרט הינם משחק באור. היופי והכיעור, המענין והמשעמם, נוצרים מאור וחושך המשמשים בערבוביה, עצם קיום התמונה הינו האור. הצמצם הינו הכלי הראשוני של הצלם למשחק באור. טכנית, הצמצם הינו: ווסת כמות אור. אם כן בפשטות, סגירת צמצם תקטין את כמות האור ותביא להחשכת המסך, ואילו פתיחת הצמצם תגדיל את כמות האור ותביא להארת המסך. אך בשביל להבין לעומק את פעולת הצמצם צריך קודם כל להבין כיצד אנו רואים וכיצד המצלמה רואה. במצלמות וידאו ישנות מחד ומקצועיות מאידך וכן במצלמות סטילס, הצמצם הינו אלמנט מכאני הנפתח ונסגר וכך מאפשר לכמויות אור שונות להכנס לתוך המצלמה, בעיקרון אין זה שונה מברז במטבח שאנו פותחים וסוגרים, ולפי גודל החור עוברים פחות או יותר מים. במצלמות וידאו ביתיות וחצי מיקצועיות הצמצם הינו אלקטרוני, רגישות המצלמה משתנה כאשר אנו משחקים בצמצם, לכן במצלמות הללו לעיתים לא ניתן להגיע לסגירה מוחלטת של הצמצם, ואילו בפתיחת הצמצם המצלמה עוברת באופן אוטומטי למצב של gain up. קודם כל ההבנה הבסיסית היא שאם אין אור יש חושך, כלומר החושך הינו העדר אור.ממילא כדי לראות אנו זקוקים לאור. כדי שיהיה אור אנו זקוקים למקור אור. האור יוצא ממקור האור ופוגע בעצם אותו אנו רואים, מאותו העצם האור מוחזר ומגיע לעין או למצלמה. אם אנו רואים שולחן, אנו בעצם רואים אור היוצא מן המנורה, פוגע בשולחן, ומשם מגיע לעין שלנו. האור המגיע לעין שלנו נכנס דרך האישון (שזהו בעצם חור שקוף) לתוך העין אל הקנים והמדוכים שהם התאים האחראים על הראיה. הקנים והמדוכים הם הקולטים את האור ומעבירים את המידע אל עצבי הראיה ומשם למוח. כל אחד מאיתנו שניסה פעם להסתכל אל השמש יודע שזה גורם כאב עיניים, מדוע? מכיוון שעצבי הראיה שנחשפים לגרוי חזק מדי שולחים אותות כאב. זה דומה להבדל שבין ליטוף העור לשפשוף העור, אם אלטף את עירוי המגע הוא נעים וטוב, מכיוון שכמות הגירוי לעור היא אופטימלית, לעומת זאת אם אשפשף את עורי חזק, התחושה תהיה תחושת כאב, וזאת בגלל שהגירוי הוא חזק מדי. בדומה לכך גם בעין, גירוי במידה הראויה מאפשר ראיה טובה, גירוי חזק מדי יכאב, וגירוי חלש מדי פירושו שאין ראיה. כלומר בחושך שאין אור אין גירוי של עצבי הראיה וממילא אנו לא רואים. מהי אותה כמות אופטימלית של אור? מהי הכמות הנכונה שבה אני אראה טוב מחד ולא יכאב לי מאידך? ואם יש כמות אחת מסויימת כזו כיצד זה שאנו רואים גם לאור נירות וגם ביום שמש מלא? לצורך כך יש לנו בעין מתקן מווסת אור, האישון שלנו נפתח ונסגר כדי לווסת את כמות האור הנכנסת לעין ולאפשר רק לכמות האופטימלית להכנס. ניסוי פשוט יגלה לנו את העיניין 1. לוקחים פנס ומאירים למישהו לתוך העין, מיד נראה כיצד האישון שלו מתכווץ כדי להגן על העין מפני האור החזק מדי, מדוע האישון מתכווץ - מכיוון שכאשר האיש סגר את עיניו כמות האור שנכנסה לעין היתה קטנה יותר ולכן האישון התרחב כדי להגדיל את כמות אור המכנסת לעין וכשהאיש פתח את העין נכנסה כמות גדולה מדי ומיד האישון התכווץ כדי להגן על העין מפני עודף האור. בצורה דומה פועלת המצלמה. המצלמה "רואה" בעזרת רכיב אלקטרוני הנקרא ccd. רכיב זה הופך את האור לאותות אלקטרוניים שאותם מקליטים על הקלטת או מקרינים במוניטור. גם ל ccd, כמו לעין, ישנה כמות אור מסויימת שבה הוא "רואה" תמונה טובה [רמת video level של 1], יותר מזה התמונה רוויה מדי ומתחילה "להשרף" פחות מזה התמונה עמומה ואין בה פרטים. בראיה שלנו כמו בצילום אנו צריכים להתאים את עצמינו לאור הקיים, לאור הנוצר על ידי מקור האור, בין אם מקור האור הינו שמש צהרים חזקה המיצרת הרבה אור לבין אם מדובר בחדר חשוך בשעת ערב. הכלי הראשון שלנו לווסת את כמות האור הנכנסת למצלמה היא באמצעות הצמצם. כמו בעין הצמצם הינו מנגנון הקובע את גודל החור דרכו נכנס האור למצלמה. חור גדול מאפשר מעבר הרבה אור ואילו חור קטן מאפשר מיעוט אור, כך אנו מווסתים את כמות האור הנכנסת למצלמה כך שה CCD יקבל את כמות האור המיטבית. בכל המצלמות היום קיים צמצם אוטומטי. הצמצם האוטומטי חש את האור הקיים במקום ומווסת לבדו את הצמצם לקבלת תמונה מיטבית אולם, כמו שהסברנו לעיל על הפוקוס, בכל אוטומציה יש טוב אך יש גם רע. מהם מגבלות הצמצם האוטומטי על כך בחלק ב'.