הצעה לדיון נפיץ...

swguy

New member
הצעה לדיון נפיץ...

אולי זה מתכון לשרשור מרשים באורכו אבל אני רוצה להעלות קושיה. כעו"סים של פרטים ומשפחות אנחנו במספר רב של תחומים אמורים לאבחן, או עבור עצמנו בראשית הטיפול או עבור גורמים רשמיים, את המצב האישי והמשפחתי של אנשים. לאבחנה שלנו כוח רב מאוד - עד אפילו רמה של הוצאה מן הבית (זהירות, טרולים) או קביעה של זכאות לשירות חיוני. אני אישית חש טרוד שאין די בלימודים של שלוש שנים לשם כך, כשהשנה הראשונה היא רק מבוא שבמבוא למדעי ההתנהגות ובכלל. אינני מרגיש שיש לי די כלים לבצע אבחנות כ"כ הרות גורל על תפקודם האישי (הרגשי-פסיכולוגי) בין השאר של אנשים. בתחושה שלי בגלל קוצר הזמן מנסים בלימודים להעניק בעיקר את נקודות המפתח, ישר מן המוכן, ולא חושפים מספיק לחשיבה ולמערך הידע והשיקולים שעומד לפני אבחנה. כך גם בלמידה לא מעמיקה מספיק של תהליך הטיפול ("ההתערבות") עצמו. האם עוד מישהו חש כמוני שלאור כובד האחראיות של המקצוע היה ראוי שההכשרה תהיה ארוכה יותר ומקיפה יותר? מה לדעתכם עוד היה צריך להיכלל או איך היה צריך לעשות זאת אחרת?
 

SuperGirl 25

New member
דעתי...

אכן, יש לדוחות שלנו כוח רב. אני חושבת שאין לנו כלים כמו לפסיכולוגים (מבחני אישיות וכו') אולי בגלל שלא נועדנו לנתח את האישיות, אלא את הסביבה בה חי הפונה (ומכאן השם-דו"ח סוציאלי). לא סתם פנימיות טיפוליות מבקשות דו"ח פסיכולוגי, כי הוא זה שאמור לאבחן את האישיות והמצב הרגשי ולא הדו"ח הסוציאלי. מה שאני עושה בדוחות זה רושמת עובדות ומוסיפה את התרשמותי על סמך העובדות ורושמת בפירוש-ע"פ התרשמותי...או ע"פ דברי הפונה...). יכולה להגיד לך מניסיון, שהניסיון המקצועי הוא האפשרות הטובה ביותר ללמוד איך "לאבחן" טוב יותר. בתחילת עבודתי כעו"ס, היתי מתייעצת יותר עם המדריכה שלי ומעבירה לה כל דו"ח סוציאלי-לבדיקה, בנוסף, לקחתי דו"חות שרשומים טוב (ע"י עו"ס בכירה) ומהם למדתי המון-גם על הכתיבה וגם על האבחנה.
 

sholy1

New member
לא טרול-אך גם לא עו"ס

אני איני עו"ס אלה אחות מוסמכת שעבדה הרבה שנים בבריאות הציבור-סיעוד הילד והמשפחה והיום חיה בחו"ל (ארהב) . ולמען גילוי נאות אציין שילדי נפגעו אישית קשה מאוד מפקידיי סעד לסידרי דין. בעברי המקצוע הלא כל כך רחוק (עד לפני כשנה) ישבתי כנציגת לשכת הבריאות המחוזית בה עבדתי בוועדות החלטה של ילדים ונוער. לצערי הרב "איבחוניהם" של רוב הע"וסים בהם נתקלתי ב-5 השנים האחרונות היו מלאי רצון טוב אבל חסרים ביותר בידע מקצועי וביכולת איבחונית. לצערי פעמים רבות ראיתי פק"ס לסידרי דין וחוק נוער מפעילים סמכות "כי ככה" ללא שום הנמקה סבירה בגלל סימפטיה לאחד הצדדים המעורבים וללא בסיס עובדתי לעיתים הגישה היתה "אז מה עם אלו העובדות נסדר אותן כך שהעובדות לא יבלבלו אותנו.." ולעיתים היתה זו פק"ס עמוסה בצורה בילתי אפשרית שהילד וגורלו כלל לא עינינו אותה וכל רצונה היה "בואו ניסגור את התיק הזה ונתקדם הלאה.." אכן עוסים יקרים בדיני נפשות אתם עוסקים!! לשימחתי פגשתי גם יחידי סגולה עוסים נפלאים שטובת המטופל בילבד לנגד עינהם והם מוכנים לצאת למלחמת חורמה ובסיכון אישי ומקצועי רב לעיתים כאשר המערכת הרווחה הדורסנית ניסתה "ליסגור את התיק ולעזזל עם המטופל והעובדות.." לצערי יש מעטים מידי כאלו....
 

swguy

New member
נקודה חשובה שציינת...

העומס - עו"סית שמוצפת בעומס תיקים עצום כ"כ כנהוג בלא מעט שירותים לאורך זמן אינה יכולה לדעתי שלא להישחק ולהתחיל להסתכל על מקרים בעיניים של "נו, כמו אלף מקרים דומים" (ציטוט של עו"ס). שירותי הרווחה נוהגים שלא באחראיות ושוחקים את העובדים שלהם. לא ניתן לגייס אמפטיה והקשבה כמו רובוט, עשרות רבות של מקרים לחצאי משרות, ובשכר ותנאים מייאשים, ללא מספיק הזדמנויות "לטעון סוללות" מחדש...
 

גיורא7

New member
חוות דעת מקצועיות

עד כמה שידוע לי ברוב השירותים הציבוריים מלווה העו"ס ובבמיוחד הצעיר, בהדרכה מקצועית של עו"ס בכיר. בכל שיקול דעת שקובע גורלות כמו הוצאה מהבית יש וועדת החלטה בה יש מספר עו"סים בכירים, ובנוגע לעומס זו מחלת מקצוע הוא קיים כמעט בכל השירותים. הבעייה היא שעו"סים מאז ומתמיד הסכימו לעבוד כך, אנחנו טובים בעצות לאחרים....
 

swguy

New member
השאלה היא...

ידוע לי שלרוב עו"ס צעיר לא מחליט לבד. השאלה היא איזה גוף ידע יש לאותו עו"ס בכיר. ניסיון רב ו"חוכמת המעשה" ברור שיש לו. אבל ידע? אני לא בטוח כמה עו"סים טורחים להתעדכן במחקר ותיאוריה בתחום העיסוק שלהם (וזה אומר בין השאר לקרוא באנגלית בעיקר). אני לא בטוח כמה עוסים לומדים לעומק אבחון, הערכה וטיפול במידה שמאפשרת ללמוד לא רק דרך ההתנסות לאורך זמן (שחשובה בפני עצמה). מה אתה חושב?
 

ixmix

New member
אנ לא בטוח, אני מכיר את עצמי.

מאז סיום לימודי חלפו חמש שנים - לא הייתה שנה שבה לא השתלמתי, פעמיים נתקבלה במקום עבודתי תעודת הוקרה מראש העיר על עבודתי הישירה, לא היה חודש שבו לא קראתי מאמר או ספר מקצועי בנושא, אני נפגש לשיחות עם מדריכה בכל שבוע, עם הצוות שלי בכל שבוע, עם הבוסית שלי בכל שבוע לשיחה (ובכל יום מחליפים מידע), מתייעץ ומייעץ, נעזר בעמיתים ובאנשי מקצוע אחרים... קשה לי לאמר מה הנפוץ בתחום - צר עולני כעולם נמלה. בעולמי משתלמים.
 

ג שם

New member
פרובוקציה ? למה לא מודיעים לי?

אני חייבת ללמוד על הכל מהעיתונים? אני לא מאמינה באבחונים ובאבחנות. אני כן מאמינה בדוחות שנכתבים בצניעות מקצועית, ששם אותי- ככותבת הדו"ח, במקום של ההתבוננות, של ההתלבטות. לא הכל ברור לי ואני משתפת את הקורא במורכבות - ובהתלבטות. אני לא אוהבת לקרוא דוחות שמתארים "אם ילדותית ובלתי בשלה עם תפקוד גבולי". בפועל, רוב הדוח"ות נכתבים בצורה כזאת, אולי כי זה יותר "מקצועי" ואולי כי זה דורש פחות זמן בהשקעה: בהיכרות עם נשוא האבחון, עם הסיטואציה. אני רוצה לקרוא בדו"ח מה קורה בפועל, מה ה"צבע" שנכנס לתוך הסיטואציה: "...כשהוא מגיע הביתה מהמועדונית האם מגיבה אליו בחוסר סבלנות, מתוסכלת בקלות מחוסר ההענות שלו לפעילויות היומיות: מקלחת, שינה...". אני רוצה לקרוא בדו"ח יותר מה נשוא הכתיבה חושב על המצב/ סיטואציה. הדוחות ארוכים יותר, לוקח הרבה יותר זמן לכתוב אותם, צריך לחשוב יותר, צריך להזהר בכתיבה ובמסקנות. אני לא חושבת שתהליך ההכשרה צריך להיות ארוך יותר: ההכשרה נמשכת במהלך שנות העבודה. בהתחלה צריך יותר (ללמוד) בהמשך צריך יותר (להזהר מהמקצועיות שלנו). קריאת חומר מקצועי? תלוי, עובד טוב יקרא עוד חומר מקצועי כי הוא ירגיש בצורך. עובד לא טוב יכול לא לקרוא חומר מקצועי גם במהלך הלימודים. תמו הפרובוקציות. יש עוד משהו להאכיל אותי בו?
 

swguy

New member
פרובוקציות של עו"סים...

הכל בהסתייגות ובשפה עדינה (אני מקווה). פרובוקציות בלאי. גם אם יהיה פיצוץ בסוף נשב ונדבר על זה אז למה לטרוח. טריקות דלת וירטואליות לא יהיו:) אני, בהתנסות הקצרה שלי עד כה נתקלתי כבר כמה וכמה פעמים בהגדרות של "אם עם הפרעה גבולית" וכדו' (כמובן שמדובר באישה שלא ראתה פסיכיאטר מימיה ומעולם לא אובחנה, זו "אבחנה" של העו"סית כי האם "לא יציבה רגשית".)... זה עיצבן אותי ןגרם לי להמון סלידה ראשונית מהמקצוע, שכמובן התעדנה אח"כ (ונשבעתי לעצמי שבחיים לא אהיה כזה ולא אסכים לעבוד במקום שישחוק אותי כך שאתדרדר להיות כזה)...
 

ג שם

New member
אני שמחה.

כי איכשהו כשקראתי את ההודעה הראשונה שלך פיספסתי בהבנה. חשבתי שמה שאתה מחפש זה עוד כלים "אבחוניים" שמאפשרים להשתמש במילים "מקצועיות". חברה טובה שלי, צוציאלית לשעבר, אמרה לי פעם משפט שנחרט בזכרוני. היא אמרה שהעבודה הסוציאלית זה מקצוע של "להיות בני אדם". הידע המקצועי, המחקרים, הסטטיסטיקות והמושגים המקצועים- את כולם אני מנסה לשעבד לדבר הפשוט ההוא, של להיות בראש ובראשונה בנאדם, לדבר ולכתוב דוחות בשפה של בני אדם.
 

swguy

New member
העניין הוא...

אני מסכים עם רוח הדברים שלך, בהחלט, העניין הוא שגם "להיות אדם" זה מיומנות שצריך ללמוד, וצריך שיהיה ידע מקצועי-עיוני לסנטז לתוך ה"היות אדם". וכמובן צריך גם עבודה רגשית פנימית והתדיינות עם אחרים (גם מזה יש מעט מדי בע"ס, לטעמי חובה שתהיה קבוצה דינאמית קטנה לכל סטודנט לאורך כל שלוש השנים, שהלוואי ויהפכו לארבע לפחות). יש מן רוח כזו בע"ס שלא כ"כ נוח לי איתה שעבודה מול אנשים "בגובה העיניים" ומתוך אכפתיות וכבוד כביכול עומד למול איזו מקצועיות שיטתית וסטנדרטים גבוהים של הכשרה. למה זה לא יכול לדור בכפיפה אחת?
 

ג שם

New member
מסכימה איתך.

הפרשנות שלי אומרת שדווקא מתוך חוסר בטחון של המקצוע במה שהוא, הוא מנסה לאמץ כל מיני כלים שלכאורה נותנים לו את מעמדו. תשתמש במילים "גבוהות", בקודים מילוליים "מקצועיים" ומקצועיותך תוכח. קראתי לא מזמן דו"ח שהוגש לביהמ"ש ובו תואר ההורה כ"אב טוב דיו". זה "קוד" מקצועי שאומץ מויניקוט, ובא לתאר הורות מספקת. לא פאר היצירה אבל בהחלט לא משהו שבגללו צריך להוציא את הילד מחזקת הוריו. השופט שלא מכיר את ה"קוד" המקצועי התייחס לזה שעל פי האבחון ההורה אינו טוב מספיק. זאת הסכנה שיש בשימוש בקודים ואבחנות מבלי שניתן בדו"ח התאור, התהליך בו הכותב הגיע למסקנה. הקדמת אותי קצת בנושא של מה זה "גובה העיניים". בדיוק רציתי להכניס פרובוקציה אחרת- מה זה בדיוק ה"שותפות" הזאת שכולם מדברים עליה. מישהו יכול לעזור לי בזה?
 

swguy

New member
בעיקר נראה לי זה מונח של...

עבודה סוציאלית קהילתית. מן הסתם במישור הפרטני זה אומר שהחוזה הטיפולי וקבלת החלטות נעשית באופן שמכבד את הפונה ונותן תחושה ש"עושים ביחד".. אבל בפועל זה נראה רעיון יפה וקשה ליישום אולי...
 

ג שם

New member
אני בדיוק מדברת על הפער שהצבעת עליו

בין ה"נותן תחושה שעושים ביחד" לבין ה"בפועל". בעבודה קהילתית אתה אכן יכול ליצור שותפות עם התושבים, הרי באיזשהו מובן התפקיד של העו"ק הוא להיות "מארגן קהילתי". ובעבודה פרטנית? איך אפשר לתמרן בין העין "המפקחת" שבודקת שלילד שלום לבין העין שמנסה ליצור "שותפות" עם ההורה? כמה מההורים אכן רואים את העובדים הסוציאלים כ"שותפים"?
 
למעלה