הצעה לכתיבה

[להבה ירוקה]

הצעה לכתיבה

בעקבות ההצעה של ניב בשירשור אחר, אני פונה אליכם ורוצה לעניין אתכם בכתיבה של ההתמודדות שלכם בחיים. זה יכול להיות אירוע מסויים - שהתגברתם עליו. או למשל דפוס התנהגותי שחוזר על עצמו ופיתחתם אליו מודעות. מסלול דרך שעברתם. כל מכתב כזה יקבל את השם: ההתמודדות שלי/XXX (כינוי השולח) ויוכנס אל מאמרי הפורום. אתם יכולים לפרסם את המכתבים כאן - ואני אשלח אותם לאן שצריך.

 

[s h i r k u s h]

ההתמודדות שלי ../images/Emo11.gif

בחרתי להתמקד בהודעה/מאמר על נושא שמאוד הטריד אותי מאז היותי קטנה ואני מאוד מודעת אליו וזה קנאה לאחותי הגדולה. אז אני אתן רקע בקצרה: יש לי אחות ואח שגדולים ממני, תמיד מאז שזוכרת את עצמי אחותי בשל היותה הבכורה קיבלה יחס מועדף, תמיד פירגנו לה, תמיד מה שהיא רצתה היא קיבלה, תמיד השוו את כולנו אליה לטובתה, ותמיד הרגשתי שאני במירוץ מטורף אחריה וזה הלחיץ אותי, זה גרם לי להיכשל במבחנים כי נלחצתי בהם, זה גרם לי להרגיש כישלון בעצמי, לחשוב שאני מפגרת, מכוערת ומה לא. ההורים שלי טוענים שאני טועה, ושזה לא נכון אבל אני יודעת שהיא הבת המועדפת עליהם, אני ממש לא מאמינה שהורים אוהבים במידה שווה את הילדים שלהם, והוכחה לכך היא שגם אחי מרגיש ככה הרבה פעמים. אני חושבת שאחד מהדברים שהכי מפריעים לי בעניין זה שכל נושאי השיחה בבית זה אחותי, תמיד X ככה, X פה וכו' ושוכחים אותי ואת אחי. מתי נזכרים בי? כשצריכים עזרה ממני- אם זה במחשב, אם זה בלארגן שולחן וכו', ואני גם בתפקיד הפסיכולוגית של אמא שלי= אז בכלל הכל נפלא. בקיצור... אפילו הייתי בטיפוס פסיכולוגי קצר בעניין הזה, אבל תמיד אני ארגיש ככה את הקנאה הזאת.

 

[להבה ירוקה]

../images/Emo45.gif כל הכבוד.

אם תלכי למאמרי הפורום, לקטגוריית: ההתמודדות שלי - תמצאי ...אותך!!!

 

[s h i r k u s h]

../images/Emo51.gif../images/Emo24.gif

 

[N0osha]

התמודדות [אני חושבת] שלי

טוב, גם לי יש שתי אחיות גדולות ואני הקטנה בבית. הגדולה ביותר תמיד הייתה המוצלחת- מחוננת, קפצה כיתה, 5 יחידות במתמטיקה, מה לא? היא עברה ללמוד באונברסיטה וגם שם היא מצטיינת, לא במיוחד, אבל ציונים מרשימים. אחותי השניה? אמממ קצת בעייתית. פסיכומטרי לא היה לא כל כך טוב, היא נורא רגזנית, לוקחת לי דברים בלי רשות [אחר כך מתלוננת עליי...] והיום היא בבית ולא יודעת מה ללמוד, למרות שפחות או יותר יש לה כיוון. היא כבר נראה לי שנתיים בבית אחרי שסיימה צבא, אולי שנה, מי סופר, ואני תמיד מרגישה השפחה שלה. כל דבר מבקשים ממני לעשות, וכסוף כל סוף מבקשיםם ממנה, ואני השליחה שתגיד לה את זה, היא מטילה את זה עליי. היא מתנהגת כמו בת 5, אם היא רוצה את המחשב כשאני משתמשת בו, היא תפקוד עליי לעזוב אותו ואם לא היא אומרת שהיא תכבה לי אותו. ותמיד מתלוננים שאני כל כך מבולגנת או לא עוזרת בבית, בעוד היא לא מזיזה אצבע אפילו לסדר את המיטה שלה! אני תמיד מרגישה כאילו אני כאן כדי לחפות על ההתנהגות שלה. אני מנסה להתעלם, להפסיק להשוות את עצמי אליה. וגם בכל הנוגע לציונים מטרידים אותי הרבה דברים, אבל אחותי הגדולה יותר איתה אני נוטה לדבר יותר, הבהירה לי שלפעמים להפסיד שיעור זה בסדר, וציון אחד לא קובע. אבל אמא שלי דואגת לגרום לי להרגיש רע על כל ציון גרוע. וזה הכל בעצם, לא משהו גדול. צרות של מתבגרת גם כן =]

 

[להבה ירוקה]

../images/Emo45.gif

מצרפת אותך אל אותה קטגורייה

כל אחד וההתמודדות שלו. אין מה לזלזל ב"צרות של מתבגרת".

 

[נשר המדבר22]

התמודדויות

לפני שנישאתי התמודדתי עם זוג הורים שהיחסים בניהם היו קשים מה שהעיב כמובן גם עלינו הילדים. תמיד ניחמתי את עצמי שחוץ מהקושי הזה הרי כולם סביבי בריאים וסה"כ יש הרבה יופי בחיים.לאחר שנישאתי השתדלתי תמיד לרצות הן את בעלי והן את חמותי אך למרות הכל זכיתי להתמודד עם חמה אישה קשה ומרירה שלא פסקה מלרדת לחיי. מכיון שגרנו במרחק ממנה נהגה לבקר אותנו לעיתים קרובות ופרקי זמן ארוכים שהתה בביתנו. אבל תמיד הסתכלתי על הימים הטובים שבהם היא בביתה ואני בביתי ואיני סובלת את הצקותיה.ואז מכאשר החיים מתנהלים יחסית על מי מנוחות ילדתי ילדה הסובלת מקשיים שונים ומשונים אנחנו מטפלים, מאבחנים ומתמודדים כי סבה"כ יש גם הרבה רגעי אושר עם הילדה המקסימה הזו. ואז כרעם ביום בהיר אמא שלי אישה צעירה יחסית מלאת שמחת חיים, יפה פעילה ונמרצת ביותר לוקה בסרטן מהסוג האלים ביותר ללא שום סיכוי להרפא. הרופאים נותנים לה סיכוי לחיות עד שנה, היום עברו כבר ארבע שנים. היא במוסד גריאטרי מוזנת באמצעים מלאכותיים. משותקת על כיסא גלגלים, לא מדברת. ואני לא יודעת איך בכל זאת אני עוד מצליחה לחייך. אני נקרעת בתוכי כשאני רואה אותה נאבקת עם עצמי כשאני אצלה ליבי עם הבית. כששאני בבית מחשבותי איתה. תמיד קיימת הרגשה של אי נוחות ומצפון שסובל מרגשי אשמה. אבל למרות שהיו רגעים ולא מעטים של כעס כלפי בורא עולם הרי בכל זאת למדתי לקבל הכל באהבה.

 

[Neora Barak]

נשר יקרה מאוד מאוד ../images/Emo140.gif

בתור נערה בת 23 עברת עד כה המון כאב בחיים, חמה שמציקה, ילדה אהובה שדורשת טיפול, אם שאת חסרת אונים מול סבלותיה, ובכ"ז את משתדלת כל הזמן לשמור על דיגניטי ולחייך, ולהראות שהכל תחת שליטה ובסיידר, עם זאת, כמי שתומכת בכולם, אני שומעת את הזעקה שלך - "היי חבר'ה, גם אני פה, גם אני זקוקה לחיבוק, והבנה, גם אני, במיוחד אני, זקוקה לתמיכה", את סלע איתן נשר, שהחיים אילצו אותה כבר 4 שנים להתמודד בדברים קשים מנשא, אך גם סלע איתן נשחק תחת העול, זה אנושי גם בתוך כל החיוכים לומר שקשה, שכבר נמאס, שאין כח יותר, ושאת רק !!! בת אדם צעירה שגם לה מגיע. ומגיע לך נשר. מגיע לך לדאות לרקיע תכול שיש בו הכלה, וסימפטייה, והקשבה, קחי לך את הרקיע הזה, נסי לצ'פר את עצמך ביום יום בדברים שיאשירו אותך כאדם, ויתנו לך יותר חשק לקום בבוקר, את כותבת שיש לך תחושת החמצה, ושאת רוחנית מאוד, בואי תעבירי את התחושה למעשה, בני לך חיים מעניינים של לימוד משהוא רוחני, צאי לך מדי פעם להצגה או סרט, פרגני ופנקי את עצמך באמבט מבושם, דאגי לעצמך נשר בנטו, כדי שיהיה לך יותר כח להמשיך, ובמקביל שתפי את הסביבה בעזרה לך, קחי אם צריך בייבי סיטר, דברי יותר על כמה קשה לך, קטרי, הביעי יותר ב"חוץ" תסכולים, והיי את. את מאוד אנושית נשר, מעניקה ודואגת לכולם, דאגי מעכשיו לאדם הכי חשוב לבעלך, לביתך, ולאמך- לך !!! מחבקת אותך המון נאורה

 

[נשר המדבר22]

חן חן על המילים החמות - נאורה

תרשי לי רק לתן כל זה קרה לי במשך 46 שנות חיים. 23 הוא הגיל של בני הבכור שהוא נשר הברזל. ותהיי בטוחה שאני דואגת גם "לקטר" ולהוציא. אבל יש לי הרגשה שהסביבה לא ממש נהנית מאנשים סובלים ומקטרים. סרט והצגה זה ממש אחלה רק שבעלי לא ממש משתף פעולה בנושא. דרך אגב לא ציינתי שאמא שלי היתה בשבילי הרבה יותר חברה מאמא. בעלי ששונא לצאת תמיד שלח אותי לבלות איתה כי היא היתה הבן-אדם שהיה הכי כיף לבלות איתו. וגם יש חסר מזה שקשה יותר למצוא פרטנר לזה. ותמיד קיים החשש שרק לא יהיה יותר גרוע אבל אני מקווה שמכאן יכול להיות רק יותר טוב.

 

[Neora Barak]

נשר יקרה, גם אדם בן 46, שסביבו

סבל של אהובים, וצריך לתפקד ולתמוך באחרים, הוא רק- אדם, יצור אנוש, נחמד שאת מתחשבת בסביבה ומשתדלת פחות לבטא את קשייך, אבל זה שוחק, שוחק ל"שחק אותה" כל הזמן גיבורה גדולה, אני בטוחה שאם תמצאי חברה או פרטנר שיחליף את בעלך בהליכה לסרט טוב או הצגה, ע"י כניסה לפורומים יעודיים, או תמצי עצמך בתחומים שמעניינים אותך, תרגישי "מוחמצת" פחות, ותוכלי לקבל אנרגיות חדשות להמשיך הלאה, את כותבת שרק לא יהיה יותר גרוע, כתבי לעצמך שאת מחליטה שמעכשיו- יהיה יותר טוב, - ופעלי בעניין.

 

[להבה ירוקה]

"איך בכל זאת אני עוד מצליחה לחייך"

אז אני שואלת אותך באמת, איך? אני חושבת שזה נפלא, ועוד יותר חשוב הוא - שאת שמה לב לכך, למשמעותו של החיוך בחייך. את כותבת הרבה על רגשי אדם ואי נוחות, ומצד שני על היכולת לקבל הכל באהבה. אני שואלת (את עצמי) אם אפשר לקחת מן הקבלה והאהבה הזו, אל הזמנים בהם את חשה רגשי אשם ולתת לעצמך לחיות את ההווה, את הרגע, בלי המצפון המציק. בכל פעם שעולה רגש אשמה לא הגיוני כזה, להגיד לעצמך: אני עושה כמיטב יכולתי.