כל כך הרבה Lampshade Hanging...
אחד הדברים שהרגיזו אותי כשהייתי בחיים, היו סרטים על בלשים. הם היו כל כך קלישאתיים. למשל, כל סרט שני היה מתחיל באותה הסצנה: הבלש שוכב בביוב עם הפנים כלפי מטה, ואומר לצופים בקול בריטון, "אתם בוודאי תוהים איך הגעתי לכאן," מבעד לקיר הרביעי. אם כן, תארו לעצמכם את מידת אי שביעות הרצון שחשתי כאשר מצאתי את עצמי, עם גרון משוסף, קליע תקוע בתוך המוח, חרב סמוראים בבטן, וחץ קטן בישבן, שוכב בביוב עם הפנים כלפי מטה. אי שביעות הרצון כלל לא פחתה לאור ההסחה, אם כבר, להיפך.
ובכן, איך באמת הגעתי לכאן? הזכרון הברור האחרון שלי הוא המסיבה אצל גברת אמסלם. הייתי שם מטעמי עבודה. מקרה חריג במיוחד. כלי הרצח: קלמנטינה. הנרצח: שמומסיפו, חתול התצוגה האצילי של גברת אמסלם. לחתול הייתה שושלת מפוארת בת מאתיים שנה, שכללה אבות מפורסמים באוזניהם הסימטריות והילוכם החינני.
ביום שלפני המקרה המצער המתואר לעיל, ישבתי במשרדי, צופה בקלטות וידאו ובהן החתול המדובר. גברת אמסלם התעקשה שביום הרצח, שמומסיפו לא היה כתמול שלשום. הוא סירב לשחק עם נקודת הלייזר האהובה עליו, ואף שכח לגרוף את החול בארגז. שמומסיפו היה חתול מאוד נקי, סיפרה לי גברת אמסלם. הוא לעולם לא היה שוכח את צרכיו חשופים כך סתם לעיני כל. לא. שמומסיפו ידע שמשהו לא בסדר.
במסיבה נכחו ידידיה של גברת אמסלם, חובבי חתולים ומגדלי חתולים מקצועיים. הגעתי בזהות בדויה, כמובן, התחפשתי לחתול. אתם בוודאי תוהים מאחורי הקיר הרביעי, כיצד גבר נאה במשקל שישים קילוגרמים יכול להתחפש לחתול, כיוון שאף החתולים השבעים ביותר קטנים בהרבה. לא רבים ממכריי יודעים זאת, אך בצעירותי הייתי שחקן חובב, והיכולת שלי ללבוש כל תחפושת אשר לה התאוויתי הייתה כמעט קסומה. נטשתי את אהבתי למשחק כיוון שלא הייתי מסוגל להתחבר לכאב העמוק שבתוכי.
בכל אופן, ערב המסיבה, גברת אמסלם הייתה זוהרת בשמלתה הזהובה, והאיפור המרוח מדמעות היה מובן, לאור הנסיבות, ואף שיווה לה קסם חינני. ישבתי בשלווה על עץ החתולים שלי והאזנתי לאורחים משוחחים ביניהם. חתול! התחפושת המושלמת עבור בלש! הרי חתולים נוהגים לבהות ולהאזין בבני אדם כל הזמן, ואיש אינו מייחס לכך חשיבות.
