הצעירים שעזבו את ישראל - ומצליחים במוסקווה:

[beatman]

הצעירים שעזבו את ישראל - ומצליחים במוסקווה:

"לחזור לארץ? בלתי אפשרי לקנות דירה - המחירים מטורפים"

כשלושה עשורים לאחר גל העלייה מבריה"מ לשעבר, צעירים רבים עדיין לא מצליחים להשתלב בחברה הישראלית ■ הם מספרים על יחס מפלה, חשדנות כלפי יהדותם, היעדר רשת תמיכה ויוקר המחיה - שדוחפים אותם לחזור למקורות ולחפש הזדמנויות כלכליות במוסקווה
שוקי שדה
10.01.2019 20:40 עודכן ב: 11.01.2019 09:21

בקור המוסקוואי אניסים בראודה משפשף את ידיו בחוזקה תוך שהוא מנסה להצית סיגריה. בחוץ מינוס 3 מעלות, טמפרטורה שלא אמורה להיות זרה לו, אבל הוא אומר ש–11 שנה של שהות בישראל שינו בו משהו. "כשהייתי בארץ סבלתי מחום באופן קשה. בגלל זה החלטתי לגור בירושלים, שם יש הקלה בערב גם אחרי היום הכי חם", הוא אומר. "בשנה האחרונה שלי בישראל פתאום התחלתי להתרגל, וחום נהפך בשבילי למשהו רגיל. עכשיו, כשחזרתי לפה, אין לי סיכוי להתרגל בחזרה לקור. כמו שסבלתי מהחום בישראל, עכשיו אני סובל מהקור ברוסיה".

את בראודה, 34, אני פוגש במבנה מקורה במרכז מוסקווה, שהיה שוק אוכל רגיל בתקופה הקומוניסטית ונהפך לשוק אוכל אופנתי בסגנון שניתן לראות בשרונה מרקט בתל אביב ובערים גדולות אחרות בעולם. אפשר למצוא כאן הכל, ובעושר מרהיב. בדוכן אחד נתחי בשר מכל הסוגים פרושים לעין כל, בדוכן אחר לחמים טריים ליד עוגות, ולא רחוק משם תור גדול למרק וייטנאמי מזין ומלא בכל טוב. בסמוך ניצב דוכן פירות ים ודגים, שאפשר להתרשם בו מאקווריום שבו שוחים סרטנים חיים. בתוך כל השפע הזה יש לבראודה דוכן עם אוכל מישראל: המאכל הפופולרי שמוגש על הבר הוא כמובן חומוס, אבל מלבד זאת אפשר למצוא גם סביח, קבב, פרגית, שקשוקה ופלאפל. אם מבקשים, יש גם קפה שחור. זה המקום הרביעי של בראודה במוסקווה, שאותו פתח לפני שנתיים, כשנפתח שוק האוכל. מעל לבר שלט ניאון ירוק מכריז על שם המקום: חומוס מוסקווה־ירושלים.

בראודה עלה לישראל ב–2001, כשהוא בן 17, ללא הוריו. הוא שירת ביחידה קרבית, השתחרר ולמד באוניברסיטה לימודי אסלאם ומזרח תיכון. במקביל, הוא עבד כמאבטח בעיר העתיקה בירושלים ליד מוסדות עטרת כהנים. בשלב מסוים נסע עם חברתו, כיום אשתו, בחזרה לרוסיה ובשש השנים האחרונות הם שם. המהלך הזה לא היה בדיוק מתוכנן. "כשגרתי בירושלים בא חבר שלי ממוסקווה לביקור בארץ", הוא מספר, "הכנתי לו חומוס בבית. הוא אמר לי, חצי בצחוק, למה שלא תבואו להכין חומוס במוסקווה. אבל אז זה התחיל להתגלגל ברצינות. הגעתי למוסקווה לאיזה אירוע שהוא אירגן — דוכני אוכל בפסטיבל מוזיקה, משהו קטן יחסית. הדוכן היה די מוצלח ואנשים התעניינו. כשחזרתי לארץ בדיוק סיימתי את התואר ולא כל כך ידעתי מה לעשות. חשבתי לנסוע לברלין או לאוסטרליה, אבל זה לא הסתדר. אמרתי לעצמי שאחתוך למוסקווה. אני ממוסקווה וגם אשתי, זו העיר שלנו בעצם. הגעתי לכאן עם 600 דולר, סכום שידעתי שאני יכול להשקיע ועדיין לא להישאר רעב. זה התחיל בקטע רומנטי ונהפך לעסק. לא חשבתי מראש שאהיה איש עסקים, שמתעסק במספרים ובתוכניות אסטרטגיות. פשוט קמתי והתחלתי לעשות משהו. היום אני מעסיק 30 עובדים".

ארץ האפשרויות החדשה
בניגוד לגל העלייה הגדול של שנות ה–90, אז מאות אלפי עולים הגיעו לישראל היישר ממדינה קומוניסטית, בראודה הגיע לישראל מרוסיה שהחלה להיפתח למערב ולהיות קפיטליסטית. לדבריו, הוא התוודע לציונות במועדון נוער של הסוכנות. "היינו חבורה גדולה של עשרות צעירים יהודים במוסקווה, ותוך כמה שנים, בין 2000 ל–2004, 80% עלו לישראל. רובם חזרו לרוסיה כעבור שנה־שנתיים־שלוש".

למה?
בראודה: "כיום מוסקווה היא כמו ארה"ב. זה מקום שאתה יכול לממש את עצמך, עם הרבה אפשרויות. אפשר להרוויח, להתקדם וללמוד. עם כל האהבה שיש לי לישראל, כאן במוסקווה דברים מתנהלים בצורה נוחה יותר. אם לא נולדת בארץ, ואין לך חברים מהילדות, ואתה כן בן אדם שרוצה להשתלב ולהתערות, אז התחושה היא שקשה לטפס בסולם החברתי, להתברג במערכות. במוסקווה אני מכיר את כולם, יש לי פה מערכת תמיכה בכל מיני תחומים. צריך גם לזכור שעד לפני חמש שנים בערך הכלכלה הרוסית פרחה והיו פה הזדמנויות. ולכן יש אנשים שהעדיפו לחזור".

לדברי בראודה, בישראל אפשר להצליח בעיקר בתחום אחד. "אם הייתי מתכנת, הייתי נשאר בארץ ומוצא את עצמי", הוא אומר, "כשאתה אדם של מדעי הרוח, זה יותר קשה, לפחות בגיל צעיר. אצל מתכנתים החברות באות אליך. אולי בזכות לימודי התואר הראשון שלי, יכולתי ללכת לעבוד במערכת הביטחון, אבל לי זה לא התאים. לכן, החלטתי בסופו של דבר שארד מהארץ ואנסה את עצמי במקומות אחרים. לא טעיתי. אני לא מצטער על שום דבר".

ניסית לפתוח חומוס בישראל?
"ברוסיה יש עיר בשם טולא שמייצרים בה את הסמובר. יש אמירה ברוסית שאומרת — אין טעם לבוא לטולה עם סמובר משלך. אותו דבר עם החומוס. כאן זה בקושי היה קיים. חומוס שהוא בינוני בישראל, נחשב כאן הטופ. אז ברור שכאן היה לי יתרון יחסי".

איך הישראלים ילידי הארץ מסתדרים?

"הם לא יכולים לחזור למוסקווה, אבל יש להם משפחות וחברים. חבר שעובד בבנק, חבר שעובד במקום אחר. יש להם מערכת תמיכה רחבה יותר שיכולה למשוך אותם לכל מיני מקומות. אתה מכיר מישהו פה, מישהו שם. ככה זה עובד. אני לא הצלחתי לייצר רשת תמיכה כזאת". לדברי בראודה, מה שתרם להחלטה להישאר במוסקווה היתה הידיעה שלו ולאשתו, שמגדלים כיום את בנם בן החמש, תהיה דירה ששייכת למשפחה בעיר. "ברגע שיש לך דירה, אתה יוצא מהמעגל הזה שכל ראשון בחודש יורד לך צ'ק של שכירות", הוא אומר, "תחבר את זה לעובדה שכיום מוסקווה התפתחה מאוד, וזו עיר מערבית עם סגנון חיים מערבי־אירופי. פתאום נפתחות לך כל מיני נישות, הזדמנויות, שווקים חדשים. אני מצאתי לי נישה קטנטנה משלי — של אוכל".

בין KFC למאוזוליאום של לנין
בראודה הוא אחד מ–100 אלף עולים מבריה"מ לשעבר שהגיעו לישראל מאז שנות ה–90 ועזבו לחו"ל. 45-40 אלף איש חזרו למדינות הנכללות בחבר המדינות (ארגון המאגד תשע מדינות דוברות רוסית) ואחרים היגרו לארה"ב, לקנדה, לגרמניה ולמדינות אחרות. אלה המספרים שמנפק המדען הראשי של משרד הקליטה, פרופ' זאב חנין. הערכות אחרות שפורסמו בעבר מדברות על כ–80 אלף שחזרו לחבר המדינות, ו–150–200 אלף מעולי בריה"מ לשעבר שעזבו את ישראל. חלק מהקושי להעריך נובע מכך שלא מעט אנשים חיים על הקו כאנשי עסקים, או שהם מבקרים באופן תכוף בישראל, גם אחרי שחזרו לגור ברוסיה או במקומות אחרים.

ב–2008 התבטל הצורך בהוצאת ויזה כדי להיכנס לרוסיה, מה שהגביר מאוד את זרם הטיסות והביקורים בין ישראל לרוסיה, כמו גם את הפעילות העסקית בין שתי המדינות. בין 2004 ל–2014, עד הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על רוסיה כתוצאה מהפלישה לחצי האי קרים, המדינה נהנתה מפריחה כלכלית. למרות הנסיגה של ארבע השנים האחרונות, הרי שמבקר מבחוץ שגדל על מוסקווה כבירת מסך הברזל והדיכוי, ומצד שני כמקום היחיד שבו באמת ניסו להגשים את חזון השוויון בין בני האדם, לא יכול שלא להתרשם מהעיר. במרחק של עשרות מטרים מגופתו החנוטה של ולדימיר לנין, הוגה המהפכה הקומוניסטית, ניצבים לא רק סניפי מקדונלד'ס KFC, אלא גם חנויות ענק בדומה לבתי הכלבו הגדולים של ניו יורק, פריז ולונדון, שאפשר למצוא בהם את מיטב המותגים המערביים. עצי האשוח, בצד משמרת החיילים הקבועה הקבועה לזכר החייל האלמוני בכיכר האדומה, מבטאים משהו רוסי אותנטי, אבל גם במוסקווה אווירת החג מנוצלת לטובת קידום הקניות ותרבות הצריכה. את התרבות הזאת אפשר למצוא לא רק במרכז העיר אלא גם בשכונות מרוחקות יותר, שם פזורים קניונים שנבנו לפי האב־טיפוס שהומצא במערב.

מוסקווה, דור אחד אחרי התמוטטות בריה"מ, היא עיר עולם לכל דבר, שהיתה בוודאי אטרקטיבית הרבה יותר תחת שלטון אחר מזה של פוטין. ובכל זאת, היא מציעה הזדמנויות לא רק לתאגידי ענק או לסטארט־אפים מצליחים כמו חברת שירות המוניות הישראלית גט שנוכחת בכל פינה בעיר (חלק ממייסדיה הם ישראלים־רוסים), אלא גם לאנשים שגדלו בציוויליזציה הרוסית ומחפשים להגשים את החלום הקטן שלהם בעיר הענק הזאת.

 

[beatman]

המשך

"איך אתם חיים עם המחירים האלה בישראל?"

נטליה ברוטה, 42, היא בעלת חנות שמלות כלה ושמלות ערב במרכז מוסקווה. גם בישראל היא היתה בעלת עסק שכולל מגע יום־יומי עם הקהל — לבעלה ולה היה בית קפה במתחם שינקין בתל אביב. "הכנתי שם בורשט, הישראלים מתו על זה", היא נזכרת, "אפילו גיא פינס הגיע לבקר והוא אמר שזה מאוד טעים, ולקח את המתכון". ברוטה עלתה לישראל מאוקראינה באמצע שנות ה–90 והתגוררה בישראל שמונה שנים. היא היתה נשואה לעולה חדש שעלה עם הוריו לישראל בתחילת שנות ה–90. נולדה להם ילדה, הם התגרשו ולאחר מכן היא התחתנה שוב וילדה בן נוסף. ב–2003 היא עזבה עם בעלה השני וילדם, כיום בן 14. ברוטה, בעיקר בזכות הבת הצעירה שמתגוררת כיום בישראל, מגיעה ארצה פעם או פעמיים בשנה ושומרת על קשר גם בזכות חברים שבאים לבקר במוסקווה, דבר שקורה לעתים די תכופות.

ברוטה החלה את דרכה בישראל כסטודנטית בחוג לימודי מזרח אסיה וצרפת באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל עבדה בעבודות מזדמנות. חוויית הקליטה עדיין חרוטה בזיכרונה. "השפה קשה כמובן", היא אומרת, "אני גם לא יהודייה אז היו לי הרבה מאוד בעיות ביורוקרטיות. בהתחלה גם סבלתי מהיחס. עבדתי שנה בסניף ה. שטרן בנתב"ג. היו שם שמונה נשים ישראליות, וכולן מקבלות שכר בהתאם לכמות המכירות שלהן, כך שיש תחרות ואני הייתי החדשה. פתאום, בשבוע הראשון שלי בתפקיד, ניגשת אלי אחת המוכרות ושואלת אותי: 'תגידי, למה כל הרוסיות זונות?'. ישר בפנים. לא ידעתי מה לעשות. בפעם אחרת התנדבתי לעזור לסטודנטית בחוג בשיעורי יפנית. היא באה אלי לדירה. התחלנו לדבר, והיא שאלה אותי אם אני מדליקה נרות. אמרתי לה שלא, כי אני לא יהודייה. היא שאלה מיד אם אני מתכוונת לעבור גיור. אמרתי לה שאני לא בטוחה, והיא פשוט קמה והלכה".

ההמשך היה יותר טוב. היא ובעלה השני היו זוג די מוכר בברנז'ה התל־אביבית. בעלה היה אחד מהמייסדים של מועדון הפטיש, שהיה פופולרי בתל אביב בסוף שנות ה–90 ותחילת ה–2000. "הפטיש היה מועדון מצוין. היה שם ערבוב בין קהל ישראלי ותיק לבין עולים רוסים. במשך שלוש שנים ממש חייתי בקרב ישראלים עם ראש פתוח, אחלה חבר'ה", היא אומרת. "אבל אחרי שסיימתי תואר ראשון גיליתי שאין הרבה מה לעשות עם תואר במדעי הרוח. לא רציתי להיות מוכרת בחנות, רציתי לעשות משהו. אז פתחנו בית קפה בשינקין שמאוד הצליח. אבל זו היתה תקופה של פיגועים וכשהיה הפיגוע בסי פוד מרקט בתל אביב, שנהרגו בו שלושה אנשים, החלטנו לסגור", היא מספרת. באותה תקופה שררה בישראל תחושת שפיפות, בעיקר בגלל המצב הביטחוני, ודווקא ברוסיה היתה תחושה של פריחה. "ברוסיה באותו הזמן אנשים הרוויחו כסף והיו הרבה אפשרויות. היה לנו חבר שגר שם והבטיח לעזור לנו עם עבודה או עסק, אז נסענו. האמת היא שזה היה נפלא. התחלתי לעבוד כמוכרת בחנות של שמלות ערב ושמלות כלה, וכעבור כמה שנים קניתי את החנות מבעל הבית".

במשך רוב הזמן היא נהנתה משגשוש וזרם של לקוחות מרוצות עם לא מעט כסף בכיס. ואולם בשנים האחרונות היא מרגישה שינוי. "מאז הפלישה לאוקראינה ב–2014 וצניחת הרובל, יש הרבה פחות לקוחות בחנות", היא אומרת. לדבריה, היא ובעלה שוקלים מדי פעם את האפשרות לחזור לגור בישראל, אבל כשהם בוחנים את הפרטים, הם מבינים שיהיה קשה. "אנחנו שואלים את עצמנו — איפה נגור? איך נרוויח? זאת בעיה, אין לנו דירה, ובלתי־אפשרי לקנות אחת. המחירים בתל אביב, המקום שאנחנו אוהבים לגור בו, מטורפים לגמרי. אם נרצה לחזור לישראל, ברור שנצטרך לעשות כאן במוסקווה איזה צעד כלכלי גדול שיכניס לנו כסף שיאפשר לנו לגור שם". לדבריה, "כשגרנו בישראל, לפני 15 שנה, חשבנו שהדיור יקר. אבל עכשיו אנחנו מבינים שזה מאוד־מאוד יקר. כשאנחנו מגיעים לארץ, לחודש־חודש וחצי ושוכרים דירה עם כל המשפחה — אני רואה איך המחירים משתנים. לא רק הדיור — אלא גם האוכל, הירקות והרבה דברים נוספים. אני לא יודעת איך אתם גרים שם במחירים האלה, הכל מאוד יקר. יוקר המחיה בהחלט מפריע להצלחה בישראל".

עלית מבריה"מ? יהדותך מוטלת בספק
העלייה מבריה"מ בראשית שנות ה–90 נחשבת לסיפור הצלחה, באופן יחסי. לפי מדד ההשתלבות החברתית של המכללה האקדמית רופין, שעוקב אחר השתלבות קבוצות שונות בחברה הישראלית ומבוסס על נתוני הלמ"ס, חל שיפור ניכר בקרב העולים בכל הנוגע למדדים של רמת חיים והשתלבות בשוק העבודה לעומת ראשית ימי העלייה. עם זאת, לפי אותו מדד, הקבוצה של המהגרים מבריה"מ לשעבר מביעה את חוסר שביעות הרצון הגבוה ביותר מהחיים בישראל (יחד עם האזרחים הערבים) לעומת קבוצות אחרות בחברה הישראלית.

ואכן, מחקרים שנערכו לאורך שנים בקרב עולים מבריה"מ, בעיקר בקרב הדור הצעיר, חושפים תחושות מעורבות לגבי חייהם בישראל. פרופ' לריסה רמניק מאוניברסיטת בר־אילן היא אחת החוקרות הבולטות של ציבור זה, ונחשבת למי שהביאה לישראל את המושג דור 1.5, המתייחס לאלה שעלו לישראל כילדים או בני נוער בתחילת שנות ה–90. באחרונה פירסמה רמניק, יחד עם עמיתתה ד"ר אנה פרשיצקי מהמכללה האקדמית גליל מערבי, מחקר מקיף בכתב העת "מודרן ג'ואיש סטאדיס", שבו נשאלו 650 מרואיינים מבני דור זה על חייהם בישראל. המרואיינים השתייכו למעמד הבינוני, רובם עבדו במקצועות חופשיים והיו בעלי הכנסה קבועה, שליש היו בעלי דירה ואלה שגרו בשכירות עשו זאת בשל הקושי הכללי בישראל, של בני דורם, להגיע לבעלות על דירה.

לפי המחקר, בני הדור הזה מוטרדים בין היתר מהשליטה של הרבנות בחייהם האישיים בסוגיות כמו נישואים וגירושים, היות ומחצית מהצעירים הרוסים הם ממוצא מעורב, ו–30% מהם לא מוכרים כיהודים על ידי הרבנות. הם גם מוטרדים מהיעדר הפנסיות של דור ההורים — שעבדו קשה כל חייהם בבריה"מ ושנאלצים בשנות הזהב שלהם לרדת בסולם החברתי, בזמן שישראלים ותיקים בגילם יכולים לסייע לילדיהם. לפי המחקר, חלק מהנשאלים היו מוטרדים גם ממה שהם תפשו כאפליה בשוק העבודה כלפי ציבור דובר רוסית, שלא יכול לפרוץ תקרת זכוכית מסוימת. 54% מהנשאלים במחקר תיארו חוויות של הדרה ובריונות בבתי הספר על רקע מוצאם הרוסי. חוויות אלה הצטמצמו ככל שהתבגרו — רק 25% מהנשאלים אמרו שחשו בידוד על רקע מוצאם הרוסי בצבא, באוניברסיטה או במקום העבודה. עם זאת, 46% מהנשאלים סברו שהיותם עולים מבריה"מ פגעה בהישגים ובהצלחה שלהם בישראל, ובמוביליות החברתית שלהם. 21% לא ידעו להשיב על השאלה ואילו 33% השיבו עליה בשלילה. ממצא נוסף במאמר הוא הנכונות הגבוהה של בני הדור הזה לשקול הגירה מישראל — 50% מהנשאלים אמרו שהם מוכנים לשקול הגירה למקום שיתגמל אותם בצורה טובה יותר על ההשכלה והכישורים שלהם. לפי החוקרות, שיעור זה גבוה יותר מאשר בקרב ילידי ישראל בני גילם, שרק כ–10%–15% מחזיקים בעמדה דומה, לפי הערכות.

פרופ' קרין אמית, ראש התוכנית להגירה ושילוב חברתי במכללה האקדמית רופין, פירסמה ב–2017 מחקר שבו בחנה נטיות לעזוב את ישראל (בניגוד לעזיבה בפועל) בקרב בני דור 1.5. היא מצאה שככל שהזהות היהודית חזקה יותר, כך יש פחות נטייה למחשבות על עזיבה. בימים אלה היא עורכת מחקר המשך שבמסגרתו היא מקיימת ראיונות עומק עם צעירים מבני הדור הזה. "המחקרים מראים ששיעור העוזבים מקרב הרוסים גבוה יותר מאשר בקרב הישראלים הוותיקים", אומרת אמית. לדבריה, "כמו אצל הישראלים הוותיקים, גם אצל הציבור הזה האלמנט הכלכלי הוא משמעותי — אנשים עוזבים כדי לשפר רמת חיים. אבל משיחות עומק שקיימתי התרשמתי שיש דבר נוסף שמתסכל אותם, וזו הסוגיה של החשדנות כלפי היהדות שלהם. אם זה לא קרה להם אישית, הם יספרו שזה קרה לשכן או לחבר. ואני לא מדברת על ה–300 אלף שמוכרים כלא־יהודים. מבחינת הרבנות, כל מי שהוא יוצא בריה"מ הוא בגדר חשוד. הם מתחילים להגיע עכשיו לגיל חתונה, וזה נהיה משמעותי עבורם. החיים בישראל מתסכלים עבורם מאוד מהבחינה הזאת. מבחינתם, כל הזמן יש מישהו שמזכיר להם שהם לא ישראלים עד הסוף".

 

[beatman]

המשך

חנין, שהוא גם חוקר ומרצה במכללת אריאל (בעבר בבר־אילן), מציג גישה אחרת. "אלה שעוזבים פשוט רוצים לשפר את רמת החיים שלהם", הוא אומר. "אם אתה טכנאי במפעל בקרית מלאכי, עם כל הכבוד לקרית מלאכי, ותקבל הצעה להיות מהנדס ראשי במפעל במוסקווה — בהחלט תשקול את זה. ואולם הרבה מהאנשים שעוברים לגור שם לא רואים את עצמם חוזרים לתמיד, אלא רק לתקופה של שלוש־ארבע שנים". ב–2012 פירסם חנין מחקר ספציפי על ישראלים־רוסים שעברו לגור בחבר המדינות, שהתבסס על שאלונים שנשלחו ל–170 עולים שעברו בהמשך למוסקווה וסנט פטרסבורג. בסיכום המחקר, שנערך בשיתוף אלק אפשטיין, נכתב שרק 12% חזרו לרוסיה מתוך תחושה שזו מולדתם. "50% הגיעו למקום שנראה להם מבטיח יותר מבחינת אפשרויות התעסוקתיות, והעניים שבהם מקווים להיכלל בין שורות המעמד הבינוני, ואילו אלה שהצליחו בישראל שואפים להגיע לעשירונים העליונים. אחרים עזבו את ישראל מסיבות אישיות־משפחתיות", כתבו החוקרים.

התורמים לבית הכנסת: אברמוביץ' ולבייב
סביר להניח שאת מארק פישקין החוקרים היו מתקשים לסווג. אנחנו פוגשים את פישקין במארינה רושיה, המרכז הקהילתי היהודי הגדול במוסקווה. זהו מקום מפגש מרכזי עבור קהילת היהודים והישראלים ברוסיה. בימי מסך הברזל שכן בסמוך בית הכנסת היהודי המרכזי, ששמר על הגחלת אצל יהודי העיר בתקופה שבה היה צריך לשמור על המסורת היהודית בהסתר. המקום מהווה גם את מרכז חב"ד בעיר, ובקומה השנייה, בכניסה לבית הכנסת הענק, ניצב לוח שיש מפאר את התורמים המזוהים עם הארגון, ובהם שמות מוכרים כמו רומן אברמוביץ' ולב לבייב. חלק מהבאים למקום מגיעים בזכות ארוחת הצהריים הכשרה שמוגשת, בעוד אחרים פשוט מחפשים לפגוש פרצוף מוכר.

פישקין, קונדיטור במקצועו, מכיר לא מעט מהאנשים שמסתובבים פה, גם משום שעבד במסעדות יהודיות באזור וגם משום שעבד הרבה עם אנשים בחב"ד או בקהילה החרדית בעברו בישראל. הוא הגיע לישראל עם משפחתו, כשהיה בן 16, וחי בארץ במשך 20 שנה. הוא התגורר בחולון, ושירת בצבא ביחידת נ"מ שהוצבה ליד קיבוץ מנרה. אחרי השחרור עבד בעבודה מועדפת, למד הנדסת חשמל אבל אז החליט לשנות כיוון ופנה ללימודי קונדיטוריה בתדמור. הוא גרוש ללא ילדים, והחליט לעבור לגור במוסקווה לפני שמונה שנים. הוא מבקר באופן תכוף בישראל, אבל לדבריו מרכז חייו הוא במוסקווה. "אני אוהב ערים גדולות", הוא מסביר, "בארץ חנוק. אפילו כל גוש דן לא מגיע לגודל של מוסקווה. כאן יש יותר אקשן, יותר תנועה. אין שבת שאתה תקוע במקום. החיים כאן הרבה יותר דינמיים. מוסקווה זו עיר שמדברת אלי, והסתובבתי בעולם, עבדתי בין היתר בבולגריה, בשווייץ ובלונדון".

העזיבה למוסקווה, לדבריו, היתה קשורה גם להצלחה כלכלית. "אני פרילנסר. לצערי, קשה כקונדיטור להצליח בישראל. זה מקצוע שלא מעריכים מספיק והוא גם לא מתגמל. אם אני משקלל את השכר במקצוע הזה ביחס ליוקר המחיה, אז ברור שבמוסקווה יותר קל וזול לחיות. אני גם בקשר עם חברים שנשארו בארץ, לא רק רוסים, אלא גם צברים, ואני שומע מהם כמה קשה. כמה מהם אמרו לי שישראל זה ארץ של זקנים וילדים, ואני די מסכים עם האמירה. לזקנים וילדים טוב שם, ולמי שבאמצע קשה. השכר הנמוך והמסים הגבוהים הופכים את הכל ליותר יקר". ואחרי כל זה, הוא טורח להדגיש: "לא באתי לפה בגלל הכסף, אני פה בגלל האווירה".

קבלת פנים ירושלמית
ילנה, שהעדיפה שנציין את שמה הפרטי בלבד, חזרה להתגורר במוסקווה לפני 11 שנה. היא עלתה לישראל ב–1990, כשהיתה בת 30, וחיה בישראל במשך 17 שנה. היא גרה כיום בדירה במרכז מוסקווה ונהנית מחיים נוחים למדי עם בעלה השני, פסיכיאטר במקצועו, דבר שמאפשר לה לא לעבוד. היא מגיעה לישראל פעם־פעמיים בשנה לבקר חברים וקרובי משפחה.

את קבלת הפנים שלה זכתה בישראל היא זוכרת עד היום. היא התגוררה עם בעלה הראשון באחד המקומות הכי אינטנסיביים בישראל — רחוב אגריפס בירושלים, מול שוק מחנה יהודה. "בימים הראשונים שלנו בארץ, לא הבנו מלה ממה שהשכנים אומרים", היא אומרת, "חשבתי כל הזמן שהם צועקים אחד על השני, אחרי זה התברר לי שהם אומרים בוקר טוב. לשכן בדירה ליד היו שני בנים — אחד נהג מונית, השני נרקומן. היתה לנו מרפסת משותפת אתם. באחד הימים שמעתי רעש של מים מלמעלה, ולא הבנתי מה זה, כי אמרו לנו בפירוש שבאוקטובר לא יורד גשם בישראל. אני יוצאת למרפסת ורואה בן אדם עירום משתין על האוטו שלו. זו היתה ההיכרות שלי עם ישראל".

ובכל זאת, ילנה מכנה את סיפור עלייתה "עלייה לייט". היא אחות במקצועה וקיבלה כבר אחרי חודש בישראל הצעות עבודה משלושה בתי חולים בירושלים — ביקור חולים, שערי צדק והדסה עין כרם. היא בחרה באחרון לאחר שמכרים אמרו לה שהוא הטוב מבין השלושה. אחרי ההלם הראשוני של מזג האוויר והשפה, היא ובעלה הראשון הצליחו לבנות את חייהם במרכז ירושלים בתוך חברה בוהמיינית של עיתונאים, ציירים ואמנים — שבזכות אחד מהם, שנסע לגור באירופה, הצליחו לקנות דירת 2.5 חדרים קטנה ברחביה בדמי מפתח. לאט־לאט, בעיקר בזכות מקום עבודתה, היא הגדילה את מעגל החברים שלה. "אני בהחלט מרגישה שמימשתי את עצמי בישראל וגם השתלבתי", היא אומרת, "הרבה אנשים שבאו לכאן ממדינות בריה"מ לשעבר עדיין חיים בתוך החברה הרוסית. כשגרתי בארץ התחברתי עם ישראלים ותיקים. היו תקופות שבהן בכלל לא דיברתי רוסית כשגרתי כאן. כשאני ובעלי הראשון גרנו ברחביה, היינו הרוסים היחידים. עד היום יש לי שני חברים ישראלים טובים מאוד".

היא עבדה בהדסה כאחות במשך רוב תקופתה בישראל, ויש לה רגשות מעורבים כלפי המוסד הגדול הזה. מצד אחד, יש לה מקום חם בלב למקום שבו עבדה קרוב ל–15 שנה. מצד שני, למרות הוותק שצברה, הקורסים וההשתלמויות, היא לא הצליחה להתקדם לתפקיד ניהולי. "בהדסה זה כמו בכל ישראל — זה מכיר את ההוא, ההיא אחות של הזה. ככה זה הולך, וככה מתקדמים. אני מניחה שזה ככה בעוד מקומות בעולם, אבל זה יותר בולט במדינה קטנה כמו ישראל. בהדסה גיליתי את הקושי בהבדלי התרבות. למשל, היה כלל — אסור למסור מידע על המטופל בטלפון, גם אם הוא עצמו מתקשר. אז התקשרו אנשים כדי לקבל תוצאות של ביופסיה, ואני מנסה להסביר שאי־אפשר למסור את התוצאות בטלפון, ומהעבר השני של הקו אני שומעת טענות כלפי 'הרוסייה הזאת'. החיים בהדסה לא היו פשוטים. בשבילי זה היה בית ספר לחיים. אחרי הדסה הרגשתי שאפשר להתמודד עם כל העולם". בשלב מסוים היא ניסתה לשנות כיוון, עברה לגור בתל אביב והחליטה לפתוח בית קפה. "אני מאוד אוהבת לבשל. זה חלק חזק שלי. לכן רציתי לפתוח בית קפה עם חברה ישראלית. בסוף זה לא הסתדר, היו המון קשיים עם ביורוקרטיה ובעיות אחרות. אז אחרי שנה שבה גם עשיתי כל מיני קורסים, החלטתי פשוט לחזור לירושלים. איכשהו יצא שלא הרבה זמן אחרי זה גם חזרתי לרוסיה".

כגרושה, הכירה את בעלה השני כשהגיע לישראל לבקר חברים. השניים התאהבו, התחתנו והיא חזרה בעקבותיו. "הגענו בסוף 2007, בדיוק כשהיה שגשוג כלכלי בעיר", היא אומרת. "בשנים האחרונות יש אמנם נסיגה, אבל החיים במוסקווה ממש טובים. זו עיר גדולה עם המון אפשרויות, והדברים מאוד מוכרים לי. בן אדם שגדל ברוסיה או בבריה"מ נושא את תחושת האימפריה בתוכו. זו תחושה שמקבלים כשגדלים במקום גדול מאוד. לא מדובר רק בגודל פיזי — אלא גם בעושר תרבותי. בישראל הכל מאוד קטן. כל פעם שאני באה לבקר, אני נוכחת בזה מחדש". היא לא פוסלת חזרה לישראל בעתיד, אבל מתארת יחס מורכב למקום שבו חיה חלק ניכר מחייה הבוגרים. "ישראל זו מדינה קשוחה מאוד, קשה להתקדם בה", היא אומרת, "בגלל שהמדינה קטנה, ההרגשה היא שהרבה מקומות תפוסים, אתה ממש נלחם כל יום כדי להשתלב ולהתקדם. המצב הביטחוני גם יוצר אווירה אגרסיבית. מצד שני, זה אולי מוזר קצת לשמוע, אבל לי באופן אישי זה לא כל כך הפריע. יש בישראל המון דברים רעים והמון דברים טובים. אני השתדלתי לקחת את הדברים בכיף".

--------------------------------------------------------------------------
https://www.themarker.com/markerweek/.premium-MAGAZINE-1.6788105

 

[shaulreznik]

מה שחסר לי בכל ההשתפכויות הללו...

זה מספרים יבשים. למשל, מצבה העגום של הכלכלה הרוסית או ממדי ההגירה מרוסיה החוצה
http://svpressa.ru/online/sptv/222338/

אז כן, שניים וחצי הרפתקנים חזרו למדינת העולם השלישי, שעוד כמה שנים תסגור את שעריה ותתחיל לחשוד באותם היורדים, כפי שסטאלין חשד במומחים מחו"ל שהתאזרחו בברית המועצות.

אין יותר מדי הבדל בין רוסיה של פוטין לבין ונצואלה של צ'אבס, ומי שחושב להרוויח בטווח הקצר, יפסיד בטווח הארוך.

 

[נמלה עוקצת]

הם צעירים ולכן מוסקבה יכולה להיות מקום עבורם

כי הרפואה זה לא משהוא שהם ממש זקוקים לו
אם חלילה יצטרכו ניתוח הם ירוצו חזרה לישראל . רפואה הרוסית טובה בדיאגנוסטיקה , לא בטיפולים פולשניים .
אני גם מפקפק בגובה ההכנסה שלהם .
גם נושא הפנסיה על הפנים אבל זה רחוק מהם כעת . הבעיה היא שיראלי יכול לקבל פנסיה רק אם מרכז החיים שלו בישראל , כך שכל 5 שנים הם חייבים להיות יותר מחצי שנה בישראל . גם בכדי לא לאבד תושבות ועקב כך גם את הביטוח הרפואי .