הצער והעונג הנשכח - מאיר בנאי במעבדה 2.4
כבר שבוע שאני מנסה למצוא את המילים. מאיפה בכלל להתחיל לתאר את ההופעה הזו. הגעתי עם המון משקעים על הלב. התקופה האחרונה הביאה איתה דאגות רבות לאנשים יקרים מסביבי, וגם לעצמי. הרבה בלאגן ויותר מדי הפתעות לרעה. רק רציתי לשכוח. נראה לי שהקול של מאיר הכי יפה בעולם. אין לי דרך לתאר את הניסים שהוא עושה. מרעיד כל חלק אפשרי בגוף, פורץ את כל המחסומים וחודר הישר אל הלב. האמת היא שלאחרונה יש בו הרבה סדקים, כך שזה לא כל כך קשה. יש סיכוי לא רע בכלל שההופעה הזו ריפאה כמה. הכוח השני של מאיר, אחרי הקול, אלו המילים. שוב ושוב נדהמתי לגלות עד כמה שירים שאפילו לא אהבתי במיוחד, שמעולם לא נגעו לי באמת – פתאום מתארים את החיים שלי אחד לאחד. מילים פשוטות מדויקות ונכונות, שמציירות תמונה ברורה של הכאב, וגם משרטטות את הדרך החוצה. הכוח השלישי הוא כמובן המוזיקה. מאיר מלווה בלהקה מצוינת, שמתפקדת כגוף הרמוני אחד למרות השינויים שחלו בהרכב האנשים בה לא מזמן. נשמע כאילו הם מנגנים ביחד מאז ומעולם. במיוחד הפליא לנגן דוד עדה הקלידן, שאולי לא במקרה הוא גם הותיק ביותר בלהקה. שמחתי לראות שמאיר לא קופא על שמריו, והעיבודים לא מפסיקים להשתנות ומפתיעים כל פעם מחדש. המוזיקה שהם חוללו שם העיפה אותי הישר לשמיים, בחיי, יכולתי להרגיש את הרוח. והכוח הרביעי, ואולי גם מקור הכוחות האחרים, הוא כוח התפילה. עזבו אותי עכשיו מחזרה בתשובה, כי כמו שמאיר בעצמו מדגיש שוב ושוב – הוא התפלל מאז ומתמיד. כמו שהוא אמר בראיון פעם, יש מישהו שלא מבקש "הלוואי ש..."? יש מישהו שלא מקווה לטוב יותר? בתוך כל הבלבול הזה, מאיר בנאי העניק לי שעתיים וקצת של תפילה מזוקקת. של חיפוש אחר הטוב. של תקווה. של אהבה. כי זה מה שההופעה הזו הוכיחה לי יותר מכל, שהאהבה היא הפיתרון. וזה עלה לא רק ממילות השירים, אלא גם מהעובדה שהאהבה הייתה כל כך נוכחת באולם, וכמה שזה היה בולט. הקהל לא הפסיק להראות את אהבתו למאיר, ומאיר נהנה מכל רגע ולא שכח להחזיר אהבה. אז הבנתי שכשאני חווה את הדבר הכי גרוע שאפשר לחוות בערך – לראות אנשים אהובים כל כך סובלים, כשאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להקל עליהם – בעצם יש מה לעשות. לאהוב ולהראות אהבה. לא לפחד להרגיש. אהבה מרפאת לבבות סדוקים. "ופשוט, רק לאהוב...", כך הוא שר ב"כמו אגם רוגע", שזכה לביצוע משקיט סערות. פשוט. הרגע הכי מרגש עבורי היה כשמאיר ניצב מול המיקרופון בידיים ריקות, ללא גיטרה, ושר את "ירושלים". זה שיר לא מוכר יחסית, כך שבניגוד לרוב השירים האחרים – אף אחד לא הצטרף בשירה. דממה מוחלטת בקהל. ליווי שקט שקט ומאיר שר על העיר הזו, שכל כך הרבה מילים ודמעות נשפכו עליה. קסם צרוף. "מי המעיין שהסתתרו בתוך גופך מתפרצים פתאום, אתה שוחה בתוכך..." כאמור, מילים פשוטות מדויקות ונכונות. הלב נפתח, המעיין התפרץ, החיוך נזכר לבקוע מבין הדמעות. בתוך כל הכאב והפחד – ערב אחד של אמת, ריפוי ואהבה. ולי לא נותר אלא לומר – תודה.
(ותודה רבה רבה גם למירי שבזכותה יכולתי להגיע להופעה הזו, לא הספקתי להודות לך בסוף ההופעה, וכל זה לא היה קורה בלעדייך...)
כבר שבוע שאני מנסה למצוא את המילים. מאיפה בכלל להתחיל לתאר את ההופעה הזו. הגעתי עם המון משקעים על הלב. התקופה האחרונה הביאה איתה דאגות רבות לאנשים יקרים מסביבי, וגם לעצמי. הרבה בלאגן ויותר מדי הפתעות לרעה. רק רציתי לשכוח. נראה לי שהקול של מאיר הכי יפה בעולם. אין לי דרך לתאר את הניסים שהוא עושה. מרעיד כל חלק אפשרי בגוף, פורץ את כל המחסומים וחודר הישר אל הלב. האמת היא שלאחרונה יש בו הרבה סדקים, כך שזה לא כל כך קשה. יש סיכוי לא רע בכלל שההופעה הזו ריפאה כמה. הכוח השני של מאיר, אחרי הקול, אלו המילים. שוב ושוב נדהמתי לגלות עד כמה שירים שאפילו לא אהבתי במיוחד, שמעולם לא נגעו לי באמת – פתאום מתארים את החיים שלי אחד לאחד. מילים פשוטות מדויקות ונכונות, שמציירות תמונה ברורה של הכאב, וגם משרטטות את הדרך החוצה. הכוח השלישי הוא כמובן המוזיקה. מאיר מלווה בלהקה מצוינת, שמתפקדת כגוף הרמוני אחד למרות השינויים שחלו בהרכב האנשים בה לא מזמן. נשמע כאילו הם מנגנים ביחד מאז ומעולם. במיוחד הפליא לנגן דוד עדה הקלידן, שאולי לא במקרה הוא גם הותיק ביותר בלהקה. שמחתי לראות שמאיר לא קופא על שמריו, והעיבודים לא מפסיקים להשתנות ומפתיעים כל פעם מחדש. המוזיקה שהם חוללו שם העיפה אותי הישר לשמיים, בחיי, יכולתי להרגיש את הרוח. והכוח הרביעי, ואולי גם מקור הכוחות האחרים, הוא כוח התפילה. עזבו אותי עכשיו מחזרה בתשובה, כי כמו שמאיר בעצמו מדגיש שוב ושוב – הוא התפלל מאז ומתמיד. כמו שהוא אמר בראיון פעם, יש מישהו שלא מבקש "הלוואי ש..."? יש מישהו שלא מקווה לטוב יותר? בתוך כל הבלבול הזה, מאיר בנאי העניק לי שעתיים וקצת של תפילה מזוקקת. של חיפוש אחר הטוב. של תקווה. של אהבה. כי זה מה שההופעה הזו הוכיחה לי יותר מכל, שהאהבה היא הפיתרון. וזה עלה לא רק ממילות השירים, אלא גם מהעובדה שהאהבה הייתה כל כך נוכחת באולם, וכמה שזה היה בולט. הקהל לא הפסיק להראות את אהבתו למאיר, ומאיר נהנה מכל רגע ולא שכח להחזיר אהבה. אז הבנתי שכשאני חווה את הדבר הכי גרוע שאפשר לחוות בערך – לראות אנשים אהובים כל כך סובלים, כשאני לא יכולה לעשות שום דבר כדי להקל עליהם – בעצם יש מה לעשות. לאהוב ולהראות אהבה. לא לפחד להרגיש. אהבה מרפאת לבבות סדוקים. "ופשוט, רק לאהוב...", כך הוא שר ב"כמו אגם רוגע", שזכה לביצוע משקיט סערות. פשוט. הרגע הכי מרגש עבורי היה כשמאיר ניצב מול המיקרופון בידיים ריקות, ללא גיטרה, ושר את "ירושלים". זה שיר לא מוכר יחסית, כך שבניגוד לרוב השירים האחרים – אף אחד לא הצטרף בשירה. דממה מוחלטת בקהל. ליווי שקט שקט ומאיר שר על העיר הזו, שכל כך הרבה מילים ודמעות נשפכו עליה. קסם צרוף. "מי המעיין שהסתתרו בתוך גופך מתפרצים פתאום, אתה שוחה בתוכך..." כאמור, מילים פשוטות מדויקות ונכונות. הלב נפתח, המעיין התפרץ, החיוך נזכר לבקוע מבין הדמעות. בתוך כל הכאב והפחד – ערב אחד של אמת, ריפוי ואהבה. ולי לא נותר אלא לומר – תודה.
