s h o o s h a
New member
הצעת חוק: מניעת התאבדויות
השנה 2007 מסתבר שרק עכשיו הבחינו קברניטי המדינה כי אחוזי המתאבדים בקרב האוכלוסיה הולכת וגדלה משנה לשנה. ממחקר שנערך נמצא שבשנת 2003 20% בני הנוער עברו נסיונות אובדניים. והאחוזים הרבה יותר גבוהים בקרב קשישים בני 75 ומעלה. "בשנת 2003 מספרם הוערך בכ-70. השיעור נמצא במגמת עלייה מראשית שנות ה-80' אז עמד על כ-6 אחוז בלבד. התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרב בני נוער אחרי תאונות דרכים. בקרב בני 15 ומעלה מתאבדים 14 מכל מאה אלף בני נוער. בקבוצות של יוצאי אתיופיה ויוצאי חבר העמים השיעור גבוה עוד יותר ומגיע ל-18 מקרי התאבדות למאה אלף בני נוער. אולם הקבוצה הגדולה ביותר מקרב המתאבדים היא קבוצת הקשישים בני 75 ומעלה. 46.1 מקרים של ניסיונות אובדניים אירעו לכל מאה אלף קשישים. שיעור המתאבדים בגיל זה הוא כ-32 מקרים למאה אלף נפש." ועוד לא דיברנו על הניסיונות שלא הצליחו אבל ישנה סבירות גבוהה שיהיו נסיונות חוזרים ויהיו גם 'הצלחות'. מה מציעה התוכנית? התוכנית הלאומית תטפל בנושא ההתאבדות מכמה זוויות. אחת מהן היא הגברת המודעות לאמצעי הזיהוי לאדם הנמצא בסכנת התאבדות בקרב הציבור הרחב ובקרב קהל כמו מורים, פסיכולוגים חינוכיים, עובדים סוציאליים ורופאי משפחה. לרופא יש יכולת איתור מאד גבוהה. נמצא כי שני שלישים מהמתאבדים ביקרו אצל רופא משפחה בחודש שקדם להתאבדות. מניעת התאבדויות הוא אינטרס של המדינה, שחייבת לדאוג לחיי אזרחיה. באופן ציני אפשר גם לציין שהמדינה חוסכת בצורה כזו עלות אשפוז של ארבעת אלפים בני אדם. מלבד הסברה והגברת המודעות פועלת הוועדה במישורים נוספים הקשורים לצמצום הזמינות של כלי נשק באוכלוסייה, הגבלה על מכירת תרופות ואפילו גידור של מקומות "מועדים להתאבדויות". במסגרת התוכנית הלאומית יאספו נתונים על מקרי אובדנות שיאפשרו להציג תמונת מצב מדוייקת. בתחום הטיפול אמורה התוכנית הלאומית להציע מוקדים שאליהם יוכלו לפנות אנשים במצוקה (מעבר ליוזמות התנדבותיות הקיימות היום, כמו בארגון ער"ן) ולהכשיר אנשי מקצוע לטיפול במצוקותיהם של מתאבדים. ב-13 במרץ יתקיים בירושלים כנס בנושא מניעת התאבדויות, שבו ישתתפו אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש עד כאן ההצעות. עכשיו, מה בפועל? וועדה מפקחת? הווה אומר אנשים שיאיישו את הוועדה, הווה אומר עוד שכר שיש לשלם, הווה אומר- עוד תקציבים עוד מוקדים? כמו בענין הוועדות כנסים? מישהו צריך לממן אותם. לא? ואני תוהה, האם לא עדיף לשפר את המצב במשק, לנסות ולשפר את מצבם הכלכלי של האוכלוסיות החלשות, לסייע להם להתקדם ולהרים ראש ולא להיות מדורגים כשכבות מצוקה וכאוכלוסיה תחת קו העוני. האם טיפול כזה לא עדיף על כל התקציבים שיושקעו בתוכנית [התוכנית, שעלותה מוערכת בסכום שבין 40 ל-50 מיליון שקלים תסייע לפי ההערכה להוריד את שיעור ההתאבדויות בישראל בכעשרה אחוזים] ואין כל ביטחון שיופק ממנה אפילו 1% מהיעדים שלה [עם כל הצער שבדבר].
השנה 2007 מסתבר שרק עכשיו הבחינו קברניטי המדינה כי אחוזי המתאבדים בקרב האוכלוסיה הולכת וגדלה משנה לשנה. ממחקר שנערך נמצא שבשנת 2003 20% בני הנוער עברו נסיונות אובדניים. והאחוזים הרבה יותר גבוהים בקרב קשישים בני 75 ומעלה. "בשנת 2003 מספרם הוערך בכ-70. השיעור נמצא במגמת עלייה מראשית שנות ה-80' אז עמד על כ-6 אחוז בלבד. התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרב בני נוער אחרי תאונות דרכים. בקרב בני 15 ומעלה מתאבדים 14 מכל מאה אלף בני נוער. בקבוצות של יוצאי אתיופיה ויוצאי חבר העמים השיעור גבוה עוד יותר ומגיע ל-18 מקרי התאבדות למאה אלף בני נוער. אולם הקבוצה הגדולה ביותר מקרב המתאבדים היא קבוצת הקשישים בני 75 ומעלה. 46.1 מקרים של ניסיונות אובדניים אירעו לכל מאה אלף קשישים. שיעור המתאבדים בגיל זה הוא כ-32 מקרים למאה אלף נפש." ועוד לא דיברנו על הניסיונות שלא הצליחו אבל ישנה סבירות גבוהה שיהיו נסיונות חוזרים ויהיו גם 'הצלחות'. מה מציעה התוכנית? התוכנית הלאומית תטפל בנושא ההתאבדות מכמה זוויות. אחת מהן היא הגברת המודעות לאמצעי הזיהוי לאדם הנמצא בסכנת התאבדות בקרב הציבור הרחב ובקרב קהל כמו מורים, פסיכולוגים חינוכיים, עובדים סוציאליים ורופאי משפחה. לרופא יש יכולת איתור מאד גבוהה. נמצא כי שני שלישים מהמתאבדים ביקרו אצל רופא משפחה בחודש שקדם להתאבדות. מניעת התאבדויות הוא אינטרס של המדינה, שחייבת לדאוג לחיי אזרחיה. באופן ציני אפשר גם לציין שהמדינה חוסכת בצורה כזו עלות אשפוז של ארבעת אלפים בני אדם. מלבד הסברה והגברת המודעות פועלת הוועדה במישורים נוספים הקשורים לצמצום הזמינות של כלי נשק באוכלוסייה, הגבלה על מכירת תרופות ואפילו גידור של מקומות "מועדים להתאבדויות". במסגרת התוכנית הלאומית יאספו נתונים על מקרי אובדנות שיאפשרו להציג תמונת מצב מדוייקת. בתחום הטיפול אמורה התוכנית הלאומית להציע מוקדים שאליהם יוכלו לפנות אנשים במצוקה (מעבר ליוזמות התנדבותיות הקיימות היום, כמו בארגון ער"ן) ולהכשיר אנשי מקצוע לטיפול במצוקותיהם של מתאבדים. ב-13 במרץ יתקיים בירושלים כנס בנושא מניעת התאבדויות, שבו ישתתפו אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש עד כאן ההצעות. עכשיו, מה בפועל? וועדה מפקחת? הווה אומר אנשים שיאיישו את הוועדה, הווה אומר עוד שכר שיש לשלם, הווה אומר- עוד תקציבים עוד מוקדים? כמו בענין הוועדות כנסים? מישהו צריך לממן אותם. לא? ואני תוהה, האם לא עדיף לשפר את המצב במשק, לנסות ולשפר את מצבם הכלכלי של האוכלוסיות החלשות, לסייע להם להתקדם ולהרים ראש ולא להיות מדורגים כשכבות מצוקה וכאוכלוסיה תחת קו העוני. האם טיפול כזה לא עדיף על כל התקציבים שיושקעו בתוכנית [התוכנית, שעלותה מוערכת בסכום שבין 40 ל-50 מיליון שקלים תסייע לפי ההערכה להוריד את שיעור ההתאבדויות בישראל בכעשרה אחוזים] ואין כל ביטחון שיופק ממנה אפילו 1% מהיעדים שלה [עם כל הצער שבדבר].