הצפה רגשית לפני הלידה
שאבל בשבוע 37 מותר, נכון? תקציר (כתבתי כאן קצת, לא מצליחה להרשם תחת אותו ניק) : לידה ראשונה שנגמרה בקיסרי מיותר בהחלט (הכל הלך מצויין, אבל לפי הפרוטוקול "נגמר הזמן" והעבירו אותי לניתוח תחת איומים ותסריטים אפוקליפטים על העתיד להתרחש אם לא אחתום על הסכמה לניתוח.) הפעם זה יהיה אחרת לגמרי, אני מתכננת לידה טבעית לחלוטין בלווית הרופאה שלי (תומכת בלידות ויב"ק ובלידות טבעיות). עד עכשיו היה לי ברור לחלוטין שאני מזמנת אלי את הלידה שאני רוצה, שתהיה לי שליטה במה שיקרה ושאדע להתמודד עם התהליך. בימים האחרונים אני מרגישה שאני מתחילה לאבד ביטחון. ראשית, קשה לי להפרד מההריון. אני מאוד אוהבת להיות בהריון, אוהבת את התחושות הגופניות והרגשות הנלווים, אוהבת את ההתעגלות, את התנועות, את כל המכלול. אני שמחה לקראת התינוק, אבל קשה לי להפרד מהסטאטוס ההריוני. נראה לי חשוב שאגיע ללידה עם המוכנות לעבור שלב ואני לא מצליחה להגיע לרצון ללדת כבר (לא יודעת אם אני מעבירה את התחושה בצורה בהירה, מקווה כן) שנית, הבן שלי נולד במשקל 3820. הפעם לאורך כל ההריון הועבר היה קטן יותר ואני השתדלתי לעזור לו על ידי עלייה מתונה מאוד במשקל. בימים האחרונים נפרצו הסכרים והפכתי לקלישאה של הריונית בתשיעי- אכילה ללא הפסקה. הרופאה שלי אמנם מאוד ליברלית, אבל אם הערכת המשקל תגיע לאזור ה4 ק"ג+ , אני חוששת שגם היא תמליץ על קיסרי. במקרה כזו תהיה לי דילמה אמיתית. מצד אחד קיסרי לא בא בחשבון מבחינתי .אני יודעת שתמיד קיימת האופציה ללדת בבית (אם כי אני לא מוכנה נפשית לזה עדיין- מקווה מאוד שבפעם הבאה כן) או לגשת לביה"ח ולסרב לניתוח. מצד שני,י יש לי הרבה אמון ברופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית . אמנם האמון שלי בממסד הרפואי בכלל ובכל הנוגע למיילדות בפרט לא מרקיע שחקים בלשון המעטה, היא מבחינתי היוצאת מן הכלל ואני מאמינה שנוכחות שלה בלידה כן תתרום ותעצים. עד עכשיו בכלל לא עלה בדעתי שייתכן שהלידה הזאת לא תתנהל כפי שאני רוצה.לאורך כל ההריון סיננתי לגמרי את כל האמרות נוסח "תנסי ללדת רגיל, אבל תזכרי שמקסימום ניתוח" כי בתוכי ידעתי שמבחינתי זו לא אופציה. אולי זה לא חכם, אבל העדפתי בכלל לא לקחת בחשבון אפשרות כזו. הרגשתי שברגע שאקבל את האפשרות שהלידה לא תהיה לידה אלא ניתוח, זה איכשהו יפתח לזה פתח. סליחה על הבלבול והאסוציאטיביות ותודה למי שהגיעה עד כאן.
שאבל בשבוע 37 מותר, נכון? תקציר (כתבתי כאן קצת, לא מצליחה להרשם תחת אותו ניק) : לידה ראשונה שנגמרה בקיסרי מיותר בהחלט (הכל הלך מצויין, אבל לפי הפרוטוקול "נגמר הזמן" והעבירו אותי לניתוח תחת איומים ותסריטים אפוקליפטים על העתיד להתרחש אם לא אחתום על הסכמה לניתוח.) הפעם זה יהיה אחרת לגמרי, אני מתכננת לידה טבעית לחלוטין בלווית הרופאה שלי (תומכת בלידות ויב"ק ובלידות טבעיות). עד עכשיו היה לי ברור לחלוטין שאני מזמנת אלי את הלידה שאני רוצה, שתהיה לי שליטה במה שיקרה ושאדע להתמודד עם התהליך. בימים האחרונים אני מרגישה שאני מתחילה לאבד ביטחון. ראשית, קשה לי להפרד מההריון. אני מאוד אוהבת להיות בהריון, אוהבת את התחושות הגופניות והרגשות הנלווים, אוהבת את ההתעגלות, את התנועות, את כל המכלול. אני שמחה לקראת התינוק, אבל קשה לי להפרד מהסטאטוס ההריוני. נראה לי חשוב שאגיע ללידה עם המוכנות לעבור שלב ואני לא מצליחה להגיע לרצון ללדת כבר (לא יודעת אם אני מעבירה את התחושה בצורה בהירה, מקווה כן) שנית, הבן שלי נולד במשקל 3820. הפעם לאורך כל ההריון הועבר היה קטן יותר ואני השתדלתי לעזור לו על ידי עלייה מתונה מאוד במשקל. בימים האחרונים נפרצו הסכרים והפכתי לקלישאה של הריונית בתשיעי- אכילה ללא הפסקה. הרופאה שלי אמנם מאוד ליברלית, אבל אם הערכת המשקל תגיע לאזור ה4 ק"ג+ , אני חוששת שגם היא תמליץ על קיסרי. במקרה כזו תהיה לי דילמה אמיתית. מצד אחד קיסרי לא בא בחשבון מבחינתי .אני יודעת שתמיד קיימת האופציה ללדת בבית (אם כי אני לא מוכנה נפשית לזה עדיין- מקווה מאוד שבפעם הבאה כן) או לגשת לביה"ח ולסרב לניתוח. מצד שני,י יש לי הרבה אמון ברופאה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית . אמנם האמון שלי בממסד הרפואי בכלל ובכל הנוגע למיילדות בפרט לא מרקיע שחקים בלשון המעטה, היא מבחינתי היוצאת מן הכלל ואני מאמינה שנוכחות שלה בלידה כן תתרום ותעצים. עד עכשיו בכלל לא עלה בדעתי שייתכן שהלידה הזאת לא תתנהל כפי שאני רוצה.לאורך כל ההריון סיננתי לגמרי את כל האמרות נוסח "תנסי ללדת רגיל, אבל תזכרי שמקסימום ניתוח" כי בתוכי ידעתי שמבחינתי זו לא אופציה. אולי זה לא חכם, אבל העדפתי בכלל לא לקחת בחשבון אפשרות כזו. הרגשתי שברגע שאקבל את האפשרות שהלידה לא תהיה לידה אלא ניתוח, זה איכשהו יפתח לזה פתח. סליחה על הבלבול והאסוציאטיביות ותודה למי שהגיעה עד כאן.
