הצפיה בסדרה מעוררת בי...

[סלינוש]

הצפיה בסדרה מעוררת בי...

רצון עז להיות בטיפול. הצורך שלי בטיפול קיים מאז ומתמיד, וכבר הייתי בטיפולים, ולא מעט. (יועצים, מטפלים באומנויות, פסיכולוגים וגם..פסיכיאטרים..) כבר 3 שנים שאני לא מטופלת. בכל הטיפולים שעברתי, מלבד אולי האחרון, לא שיתפתי פעולה עד התנגדות אלימה. אני דוחה את הפנייה לטיפול מעל שנתיים בתירוץ של קושי כלכלי, אבל אולי הייתי מוצאת פתרון כלכלי, אם לא היו לי מיליון ואחת פחדים מטיפול. ה"יפה" בעניין, שבאופן מודע, אני מאוד רוצה טיפול. אני מאוד רוצה לדבר, לשתף, להוציא, כי יש לי פול חרא בפנים. אבל מהנסיון שלי כמטופלת, אני מגלה שפע התנגדויות. לא ברור לי למה. אז זהו, אז יש משהו בסדרה שגורם לי להתגעגע, למקום הזה... כנראה המשחק המעולה של אסי דיין.. הצורך הזה שלי באמפתיה...

 

[אור של הלילה]

סלינוש ../images/Emo20.gif

מכירה את התחושה. לפעמים מתחילים טיפול מתוך רצון עז לנקות את הג'יפה שבפנים... ואז, בדיוק ברגע שהטיפול מגיע למקומות הכי אפלים, למגירה ההיא, שאנחנו פוחדים לפתוח כי כל מיני שדים ייצאו משם, שדים מאובקים שמעולם לא העזנו לנער אותם, אנחנו מקבלים רגליים קרות ובורחים. זה תופס את כולנו. מי יותר - מי פחות. הפחד להיתפס שיפוטיים בפני המטפל. הפחד להתמודד באמת עם הדברים העמוקים האלה. טיפול, עם כל זה שזה עוזר לנו, משחרר, גורם למודעות עמוקה יותר ולתובנות חשובות לעלות, עדיין, זה מעייף. זו "עבודה" קשה שמצריכה המון המון אנרגיות. עדיין, אני מאמינה היום, שאם דוחים את הטיפול, הבעיות לא נפתרות מעליהן. מתישהו צריך להעלות אותן על השולחן ולנקות את הנשמה ואז משתחררים באמת. בהצלחה בכל שתבחרי

 

[שרונסקי]

הצורך בטיפול

אני בטוחה שהסדרה תגרום לחזרה של הרבה אנשים לטיפול. או להגעה בפעם הראשונה. ההתנגדות באה מקושי, ומחוסר יכולת לסמוך, ומרצון שמישהו יקלוט אותך נכון. רואים איך מאיה מרון מתנגדת ומה ש'שובר' זאת זה היכולת אל אסי להתחבר אליה. אז אולי לא באמת הצליחו להתחבר אלייך? זוכמיר כתב פעם שאין דבר כמו 'מטופל חרא' בתגובה למה שכתבתי על אסי. והוא צודק, יש רק מטפל שלא מצליח להגיע... יש גם חבר'ה טובים. כמטפלים. לא הרבה, אבל, זה נכון.