הצרה הכי גדולה של החיים שלי היא...
הצרה הכי גדולה של החיים שלי היא... אני. אני פשוט שונא את עצמי, שונא את עצמי כל כך עד עמקי נשמתי. אני חושב שאני דפוק, ואני מרגיש דפוק בגלל שאני חושב שאני דפוק. אני שונא את איך שאני נראה ואיך שאני מתנהג שזה גורם לי להתנהג עוד יותר גרוע. אם אני רואה מישהי שאני מעוניין בה, בבילוי, בצבא או בכל מקום אחר, אני פשוט שולל את זה על הסף. "למה שהיא תרצה לעזאזל אחד *כמוני*?", אני שואל את עצמי ואוטומטית שולל הכל. אני שאלתי את עצמי כל כך הרבה פעמים למה אני לא מאושר? למה אני לא יכול להיות מאלו הספונטנים, הסרוטים האלה, שכל הזמן עושים שטויות ושמחים... לא כל הזמן, רק קצת. אבל הדבר העצוב הוא שאתה לא יכול לברוח מעצמך. לא חשוב מה אני עושה ובאיזה מצב אני, אני עדיין תקוע עם עצמי ועם המחשבות שלי, ואני מדוכא, ביישן, שבוז, וכו´... מה גם שזה מוחצן כלפי הסביבה. אני מרגיש כזה עומס נפשי שמצטבר וזה עושה אותי בן אדם עצבני לאללה, בלי שאני יכול לשלוט בזה... מה שגורם לי להרגיש עוד יותר גרוע לגבי עצמי! אני לא רואה סיבה טובה למה החיים שלי מלאי משמעות כלשהי... זה לא שאין לי חברים, יש לי חברים טובים, זה לא שאין לי דברים חומריים שאני צריך, יש והרבה.... אני פשוט תמיד בא בגישה שאם משהו יקרה לי אז נו טוב, אני גם ככה חרא של בן אדם. אני מרגיש שאני כבר לא יכול יותר, מגיע לסוף. אני לא חושב בכלל על העתיד שלי, כי אני לא בטוח אם יש לי עתיד. אם אני בכלל אזכה לראות את השנה הבאה, את סוף הצבא, או משהו כזה. אני כבר לא יכול יותר!!!
הצרה הכי גדולה של החיים שלי היא... אני. אני פשוט שונא את עצמי, שונא את עצמי כל כך עד עמקי נשמתי. אני חושב שאני דפוק, ואני מרגיש דפוק בגלל שאני חושב שאני דפוק. אני שונא את איך שאני נראה ואיך שאני מתנהג שזה גורם לי להתנהג עוד יותר גרוע. אם אני רואה מישהי שאני מעוניין בה, בבילוי, בצבא או בכל מקום אחר, אני פשוט שולל את זה על הסף. "למה שהיא תרצה לעזאזל אחד *כמוני*?", אני שואל את עצמי ואוטומטית שולל הכל. אני שאלתי את עצמי כל כך הרבה פעמים למה אני לא מאושר? למה אני לא יכול להיות מאלו הספונטנים, הסרוטים האלה, שכל הזמן עושים שטויות ושמחים... לא כל הזמן, רק קצת. אבל הדבר העצוב הוא שאתה לא יכול לברוח מעצמך. לא חשוב מה אני עושה ובאיזה מצב אני, אני עדיין תקוע עם עצמי ועם המחשבות שלי, ואני מדוכא, ביישן, שבוז, וכו´... מה גם שזה מוחצן כלפי הסביבה. אני מרגיש כזה עומס נפשי שמצטבר וזה עושה אותי בן אדם עצבני לאללה, בלי שאני יכול לשלוט בזה... מה שגורם לי להרגיש עוד יותר גרוע לגבי עצמי! אני לא רואה סיבה טובה למה החיים שלי מלאי משמעות כלשהי... זה לא שאין לי חברים, יש לי חברים טובים, זה לא שאין לי דברים חומריים שאני צריך, יש והרבה.... אני פשוט תמיד בא בגישה שאם משהו יקרה לי אז נו טוב, אני גם ככה חרא של בן אדם. אני מרגיש שאני כבר לא יכול יותר, מגיע לסוף. אני לא חושב בכלל על העתיד שלי, כי אני לא בטוח אם יש לי עתיד. אם אני בכלל אזכה לראות את השנה הבאה, את סוף הצבא, או משהו כזה. אני כבר לא יכול יותר!!!
