חיים פרידמן1
New member
הקדמה למאמר. (ובכללו יבואר מדוע העיסוק בתלמוד וכיוצא בו אינו
עיקר עסק התורה)
הקדמה. מטרת מאמר זה היא הוצאת האמונה לפועל. כי מי שנכנס בדעתו עניין האל המרומם ומובדל מכל שאין ערוך כלל בינו לנבראים, ומסר עצמו לעבודתו, ולבו מלא אהבה ללא גבול אליו, גם הוא על כורחו חי בעולם הזה עולם העשייה. וכדי שיוכל האדם להביא את האמונה לעשייה צריך שלושה דברים:
האחד הוא להביא אמונתו לדבר הנחשב ונאמר באותיות ותיבות. בעניין זה פעל רבנו הרמב"ם. אך, עיקר הבאתו האמונה לאותיות ותיבות היא על ידי הקריאה לקב"ה כסיבה ראשונה. והנה העניין שלכל דבר יש סיבה לדעת חכמים רבים אינו הכרח במציאות ואין לדעתם לקבוע המציאות על פי שכל האדם אלא על פי השגתנו אותה בחושים. מלבד זאת, מגדר הסיבה הוא שיחייב המסובב ומזה מתחייבת הקדמות. כי עניין הסיבה אינה אלא הבנת מציאות המסובב ואם לא חייבה הסיבה את מציאות המסובב לא הביאה להבנת מציאות המסובב, כי כיוון שעדיין הוא אפשרי מצידה היאך התחייבה מציאותה. ולכן סיבה שאינה מחייבת מסובבה אין בה עניין הסיבה. ותפיסת ה' כסיבה המחייבת מציאות הנבראים אינה הבאת האמונה לאותיות ותיבות אלא זולת האמונה. ומהמאמר תבין באותיות ותיבות מדוע מחשבה זו אינה מחשבת האמונה. והחכם ישעיה ליבוביץ' העמיד האמונה על הרצון אבל לא ביאר מה עניין חיוב המציאות לרצון וכיצד קיום המצוות הוא עבודתו.
הדבר השני הוא ידיעת המעשה אשר יעשה, היינו ידיעת ההלכה. כי מי ששיווה ה' בדעתו ודאי שכבר יצא מכלל מקימי ההלכה כפי עשיית זולתם הסובבים אותם, כי הוא משווה ה' לנגדו תמיד ולא זולתו. גם אינו בכלל מי שעיקר התורה בעיניהם הוא המשא ומתן שבתלמוד ולהשגתו תהיה כל יגיעתם. כי המשא ומתן שבתלמוד אינה אלא הוכחת דעה בהלכה מתוך דברי זולתו. ומי ששלם מאוד באמנות הוויכוח שבתלמוד יוכל לומר כל דעה שירצה בהלכה ולשלול הוכחת דעות זולתו. כי אין המשא ומתן מלמד את האדם כיצד יכריע דעה על פני זולתה אלא כיצד יוכיח דעתו או ישלול הוכחת דעת זולתו. וכיוון שיידע האדם כיצד לכל דעה יש מקום ולא ניתן להוכיח הפכה כיצד יידע מהו המעשה אשר ה' אלוהיו דורש מעמו. והנה רבנו הרמב"ם כתב ספר משנה תורה. וזה ספר שלם מאוד בהקיפו אך לא תמיד יוכל האדם להוציא ממנו דבר ה' זו הלכה בכל מקרה ומקרה שלא נאמר בפירוש בספר זה. מלבד שקשה על האדם ללמוד ולזכור ריבוי פרטים. והרב מלאדי כתב שולחן ערוך בו טרח לבאר גדרי כל הלכה והלכה כדי שיידע האדם בכל מקרה ומקרה לגדר איזה הלכה הוא נופל, וגם מקל על זכירת הפרטים כשידע האדם הכללים, אך לא נשאר בידינו כל חיבורו. כי ההיקף מעכב מאוד אצל אדם שמבין כל עניין לעומקו. היינו ההנחה עליה מתבסס אותו העניין והמתחייב ממנה. ולפיכך כל דעה בהלכה צריכה להיות הנחתה מבוססת על האמונה עצמה ולפחות שלא תסתור אותה וזה יש בחיבור רבנו הרמב"ם. עוד מכלל הדברים המועילים ללימוד וזיכרון הוא טעמי המצווה. ורבנו שמשון הירש בחיבורו חורב עסק בביאור טעמי המצוות באופן שיהיו תואמים את פרטי המצוות שבהלכה וגם שיהיו כעין שיטה אחת אבל לא ביאר בשלמות כל פרטי המצוות וגדריהן וגם שלמרות שביאר הקשר בין המצוות לא ביאר בשלימות באופן הגיוני כיצד מתחייבות. וגם את עצם האמונה לא באר ביאור שלם. עוד מכלל הדברים המועילים לידיעת וזכירת ההלכות הוא הבנת מדרשי חכמים כיצד למדו את פרטי ההלכות מהכתובים תחת הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ובזה עסק ר' גדליה נדל. ונותרו מדבריו מעט מאוד אך מהם ניתן ללמוד את הדרך כיצד יש להבין כל דבריהם במדרשים.
הדבר השלישי הוא כוונת המצוות. ומדוע דבר זה הכרחי אבאר בפנים המאמר באותיות ותיבות. ובזה עסקו כל החסידים לדורותיהם, והרב מלאדי כתב בזה דברים ארוכים ומבוארים מאוד. גם החכם ישעיהו ליבוביץ' במאמרו על התפילה כתב בזה דברים אך לא יובנו דבריו בשלימות אלא לאחר יגיעה. ואחר הבנת דבריו תובן לאדם הכוונה השלימה ואבאר בתוך המאמר מדוע דווקא דרכו בכוונה היא השלימה וגם אבאר דרכו במאמר.
עיקר עסק התורה)
הקדמה. מטרת מאמר זה היא הוצאת האמונה לפועל. כי מי שנכנס בדעתו עניין האל המרומם ומובדל מכל שאין ערוך כלל בינו לנבראים, ומסר עצמו לעבודתו, ולבו מלא אהבה ללא גבול אליו, גם הוא על כורחו חי בעולם הזה עולם העשייה. וכדי שיוכל האדם להביא את האמונה לעשייה צריך שלושה דברים:
האחד הוא להביא אמונתו לדבר הנחשב ונאמר באותיות ותיבות. בעניין זה פעל רבנו הרמב"ם. אך, עיקר הבאתו האמונה לאותיות ותיבות היא על ידי הקריאה לקב"ה כסיבה ראשונה. והנה העניין שלכל דבר יש סיבה לדעת חכמים רבים אינו הכרח במציאות ואין לדעתם לקבוע המציאות על פי שכל האדם אלא על פי השגתנו אותה בחושים. מלבד זאת, מגדר הסיבה הוא שיחייב המסובב ומזה מתחייבת הקדמות. כי עניין הסיבה אינה אלא הבנת מציאות המסובב ואם לא חייבה הסיבה את מציאות המסובב לא הביאה להבנת מציאות המסובב, כי כיוון שעדיין הוא אפשרי מצידה היאך התחייבה מציאותה. ולכן סיבה שאינה מחייבת מסובבה אין בה עניין הסיבה. ותפיסת ה' כסיבה המחייבת מציאות הנבראים אינה הבאת האמונה לאותיות ותיבות אלא זולת האמונה. ומהמאמר תבין באותיות ותיבות מדוע מחשבה זו אינה מחשבת האמונה. והחכם ישעיה ליבוביץ' העמיד האמונה על הרצון אבל לא ביאר מה עניין חיוב המציאות לרצון וכיצד קיום המצוות הוא עבודתו.
הדבר השני הוא ידיעת המעשה אשר יעשה, היינו ידיעת ההלכה. כי מי ששיווה ה' בדעתו ודאי שכבר יצא מכלל מקימי ההלכה כפי עשיית זולתם הסובבים אותם, כי הוא משווה ה' לנגדו תמיד ולא זולתו. גם אינו בכלל מי שעיקר התורה בעיניהם הוא המשא ומתן שבתלמוד ולהשגתו תהיה כל יגיעתם. כי המשא ומתן שבתלמוד אינה אלא הוכחת דעה בהלכה מתוך דברי זולתו. ומי ששלם מאוד באמנות הוויכוח שבתלמוד יוכל לומר כל דעה שירצה בהלכה ולשלול הוכחת דעות זולתו. כי אין המשא ומתן מלמד את האדם כיצד יכריע דעה על פני זולתה אלא כיצד יוכיח דעתו או ישלול הוכחת דעת זולתו. וכיוון שיידע האדם כיצד לכל דעה יש מקום ולא ניתן להוכיח הפכה כיצד יידע מהו המעשה אשר ה' אלוהיו דורש מעמו. והנה רבנו הרמב"ם כתב ספר משנה תורה. וזה ספר שלם מאוד בהקיפו אך לא תמיד יוכל האדם להוציא ממנו דבר ה' זו הלכה בכל מקרה ומקרה שלא נאמר בפירוש בספר זה. מלבד שקשה על האדם ללמוד ולזכור ריבוי פרטים. והרב מלאדי כתב שולחן ערוך בו טרח לבאר גדרי כל הלכה והלכה כדי שיידע האדם בכל מקרה ומקרה לגדר איזה הלכה הוא נופל, וגם מקל על זכירת הפרטים כשידע האדם הכללים, אך לא נשאר בידינו כל חיבורו. כי ההיקף מעכב מאוד אצל אדם שמבין כל עניין לעומקו. היינו ההנחה עליה מתבסס אותו העניין והמתחייב ממנה. ולפיכך כל דעה בהלכה צריכה להיות הנחתה מבוססת על האמונה עצמה ולפחות שלא תסתור אותה וזה יש בחיבור רבנו הרמב"ם. עוד מכלל הדברים המועילים ללימוד וזיכרון הוא טעמי המצווה. ורבנו שמשון הירש בחיבורו חורב עסק בביאור טעמי המצוות באופן שיהיו תואמים את פרטי המצוות שבהלכה וגם שיהיו כעין שיטה אחת אבל לא ביאר בשלמות כל פרטי המצוות וגדריהן וגם שלמרות שביאר הקשר בין המצוות לא ביאר בשלימות באופן הגיוני כיצד מתחייבות. וגם את עצם האמונה לא באר ביאור שלם. עוד מכלל הדברים המועילים לידיעת וזכירת ההלכות הוא הבנת מדרשי חכמים כיצד למדו את פרטי ההלכות מהכתובים תחת הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ובזה עסק ר' גדליה נדל. ונותרו מדבריו מעט מאוד אך מהם ניתן ללמוד את הדרך כיצד יש להבין כל דבריהם במדרשים.
הדבר השלישי הוא כוונת המצוות. ומדוע דבר זה הכרחי אבאר בפנים המאמר באותיות ותיבות. ובזה עסקו כל החסידים לדורותיהם, והרב מלאדי כתב בזה דברים ארוכים ומבוארים מאוד. גם החכם ישעיהו ליבוביץ' במאמרו על התפילה כתב בזה דברים אך לא יובנו דבריו בשלימות אלא לאחר יגיעה. ואחר הבנת דבריו תובן לאדם הכוונה השלימה ואבאר בתוך המאמר מדוע דווקא דרכו בכוונה היא השלימה וגם אבאר דרכו במאמר.