הקדמה...
- פותח הנושא מלאך בודד
- פורסם בתאריך
ענבלחלק ראשון...
פעמונים ורכבות / יהודה עמיחי ------------------------------------ [צלצול פעמונים של כנסיית סט. אוגוסטין] הנס: … של כנסיית סט. מגדלנה. הנרייטה: לא. לא. שכחת כבר. אלה פעמוני סנט אוגוסטין. הנס: את בטוחה, דודה הנרייטה? הנרייטה: בוודאי; אני שומעת אותם יום יום. ויש למעלה מעשרים כנסיות בזינגבורג. אינך זוכר? כמה זמן לא היית כאן? עשרים או שלושים שנה. משונה שאתה יושב איתי בספסל בגן. אינני יכולה להאמין. וכבר כחצי שעה שאתה כאן. טוב שאתה קורא לי דודה. כמה יפה הצעיף השחור שהבאת לי. עושים אותם בירושלים? [קול פעמונים נמוך. גורלי חדגווני של הדום] הנס: זה הדום. הנרייטה: כן, עכשיו זה נכון. הנס: הקול של הפעמונים נשאר, כפי שהיה. הנרייטה: הקול שלך השתנה, התחלף. לא הייתי מכירה אותך, אם לא הייתי יודעת שאתה צריך לבוא. כשהיית ילד, היה לך קול גבוה וצלול. היית שר לפני שירי ילדים. על השועל שגנב את האווזה, ועכשיו קולך התחלף. הנס: זה כבר מזמן. כבר הייתי אז בירושלים. הנרייטה: אתה יודע הנס… או איך קוראים לך עכשיו? הנס: יוחנן. הנרייטה: אתה יודע הנס… אני אוסיף לקרוא לך הנס… בעצם אינני דודה אמיתית שלך, רק דודנית של אמך. [קול נביחת כלבים מרחוק]. אלה הכלבים של אדון רוזנברג. כשהם שומעים צלצול פעמונים, הם נעשים רעבים, ומתחילים לילל. הנס: כמו הכלבים של פבלוב. הנרייטה: מה אמרת ? לא הבנתי… הנה. תראה עכשיו ! זהו אדון רוזנברג שהולך להאכיל את כלביו. הוא לוקח שיירי אוכל מן המטבח. טוב לכלבים. גם להם יש נס הכלכלה כמו לכולם בגרמניה. הנס: אל אלוהים ! הרי זה רוזנברג המורה ! איך הוא נראה ! הוא הצטמק כולו ! כמה פחדנו מפניו ! הנרייטה: כן. זה המורה. אל תיגש אליו עכשיו. תראה אותו בשעת הארוחה. ותראה עוד רבים שהכירו אותך, בבית הזקנים. אחר כך… הנס, כשהיית ילד קטן, כמה אהבת אותי. כמו אם ! הנס: כן דודה הנרייטה והיית מספרת לי סיפורים והיית מדגדגת אותי במסרגה הארוכה והקרה. הנרייטה: ועצמת עיניך כחתול קטן מרוב הנאה. הנס: מאז התחלתי למדוד את חיי לפי מידת העונג שהם גורמים לי. הנרייטה: מה אמרת? לא הבנתי… הנס, לשם מה באת? הן לא תספר לי שבאת לבקר את דודה הנרייטה הזקנה. עכשיו אתה גדול ואתה יודע מה גורל בתולה זקנה כמוני. כך כינו אותי. כשהיית ילד לא יכולת להבין. ועכשיו אני באמת זקנה. לשם מה חזרת לזינגבורג, הנס? הנס: גם לסדר משהו בעניין פיצויי בית אבי. את יודעת שהוא נהרס? ולבקר אותך. באמת. וללכת למקום של בית הספר. לזכור ולראות… הנרייטה: תראה לי אחר כך את תמונת אשתך וילדיך. אומרים שבארץ ישראל הילדים הם יפים. עוד מעט יצלצלו לאכול. [פעמון כנסיית סט. אוגסטין רחוק. קולו עובר מיד] הנרייטה: זה לא. זה להתפלל. אחר האוכל נחזור ונשב כאן בגן. אתה תשתה קפה ואני אשתה חלב. כשהיית ילד, היה להפך. לא נתתי לך לשתות קפה. הנרייטה: הנה זהו אקספרס מילנו-קלן-אמשטרדם. של אחת ארבעים ושבע. הרכבות עוברות כל כך בקרבת הגן, עד שנדמה שהם נוסעות ממש על חומת בית הזקנים. הנס: כשהייתי ילד נסעו כל הרכבות בקיטור. היו להם עננים יפים ולבנים. עכשיו הן נוסעות בחשמל, ואין עוד עננים. הנרייטה: עוד מעט נאכל. טוב שעכשיו קיץ, ואפשר לשבת בגן ולחכות לפעמון האוכל. הנס: היית מבשלת דברים טובים. הנרייטה: הנה אדון רוזנברג גמר להאכיל את הכלבים. אחת וחמישים. הוא מדייק. כל יום באותה שעה אותו הדבר. כולנו כך. הנס: מי מחזיק את כל המוסד והגן היפה ? הנרייטה: הממשלה הגרמנית. גן מתוך רגש אשמה. לכל אחד מאתנו מקום קבוע בחדרים ובחדר-האוכל ובגן. אתה יכול לראות מכאן. אין צורך להתרומם, שלא תעורר עניין. הנה ליד עץ האגוז, זו בשחור, זוהי גברת גרינפלד האלמנה. משום מה אינה מדברת עמי מאז מות בעלה. הוא היה חבר של אביך. וזה האיש הישן על הכיסא המתקפל, דוקטור ריגר רופא-השיניים. גם הוא הכיר את אביך. בשבוע הבא ינתחו אותו, בניתוח של עניין גברים. תשעה קרוביו מתו שם והוא נשאר יחידי, עכשיו התעורר. גם שלושת אחיה של הגברת גרינפלד נשרפו. יש לה אחות באנגרטינה, אך היא אינה כותבת. יותר מתה מהאחים המתים. הנס: וזה הגיבן… שם? נדמה לי כי הביט אלינו, נדמה לי, שהוא מתכונן לבוא. הנרייטה: זה מר לוין. אינך זוכר? חייט היה. חליפה קטנה עשה לך כשנכנסת לבית-הספר. שני בניו נורו ביום אחד. הנס: לא. הוא בכל זאת לא יבוא הנה. הוא פונה אל עבר החומה. אולי זכר לרגע ושכח. הנרייטה: הוא הולך לראות אם נתקבלו מכתבים בשבילו. יום-יום הוא הולך לראות לפני הארוחה ויום-יום אינו מקבל אף מכתב אחד. כולם מחכים לפעמון האוכל, גן-עדן של רוחות-רפאים. טוב שבאת, הנס. איך זה להיות שוב בזינגבורג, עיר הילדות? מה כבר ראית? הנס… אל תלון
פעמונים ורכבות / יהודה עמיחי ------------------------------------ [צלצול פעמונים של כנסיית סט. אוגוסטין] הנס: … של כנסיית סט. מגדלנה. הנרייטה: לא. לא. שכחת כבר. אלה פעמוני סנט אוגוסטין. הנס: את בטוחה, דודה הנרייטה? הנרייטה: בוודאי; אני שומעת אותם יום יום. ויש למעלה מעשרים כנסיות בזינגבורג. אינך זוכר? כמה זמן לא היית כאן? עשרים או שלושים שנה. משונה שאתה יושב איתי בספסל בגן. אינני יכולה להאמין. וכבר כחצי שעה שאתה כאן. טוב שאתה קורא לי דודה. כמה יפה הצעיף השחור שהבאת לי. עושים אותם בירושלים? [קול פעמונים נמוך. גורלי חדגווני של הדום] הנס: זה הדום. הנרייטה: כן, עכשיו זה נכון. הנס: הקול של הפעמונים נשאר, כפי שהיה. הנרייטה: הקול שלך השתנה, התחלף. לא הייתי מכירה אותך, אם לא הייתי יודעת שאתה צריך לבוא. כשהיית ילד, היה לך קול גבוה וצלול. היית שר לפני שירי ילדים. על השועל שגנב את האווזה, ועכשיו קולך התחלף. הנס: זה כבר מזמן. כבר הייתי אז בירושלים. הנרייטה: אתה יודע הנס… או איך קוראים לך עכשיו? הנס: יוחנן. הנרייטה: אתה יודע הנס… אני אוסיף לקרוא לך הנס… בעצם אינני דודה אמיתית שלך, רק דודנית של אמך. [קול נביחת כלבים מרחוק]. אלה הכלבים של אדון רוזנברג. כשהם שומעים צלצול פעמונים, הם נעשים רעבים, ומתחילים לילל. הנס: כמו הכלבים של פבלוב. הנרייטה: מה אמרת ? לא הבנתי… הנה. תראה עכשיו ! זהו אדון רוזנברג שהולך להאכיל את כלביו. הוא לוקח שיירי אוכל מן המטבח. טוב לכלבים. גם להם יש נס הכלכלה כמו לכולם בגרמניה. הנס: אל אלוהים ! הרי זה רוזנברג המורה ! איך הוא נראה ! הוא הצטמק כולו ! כמה פחדנו מפניו ! הנרייטה: כן. זה המורה. אל תיגש אליו עכשיו. תראה אותו בשעת הארוחה. ותראה עוד רבים שהכירו אותך, בבית הזקנים. אחר כך… הנס, כשהיית ילד קטן, כמה אהבת אותי. כמו אם ! הנס: כן דודה הנרייטה והיית מספרת לי סיפורים והיית מדגדגת אותי במסרגה הארוכה והקרה. הנרייטה: ועצמת עיניך כחתול קטן מרוב הנאה. הנס: מאז התחלתי למדוד את חיי לפי מידת העונג שהם גורמים לי. הנרייטה: מה אמרת? לא הבנתי… הנס, לשם מה באת? הן לא תספר לי שבאת לבקר את דודה הנרייטה הזקנה. עכשיו אתה גדול ואתה יודע מה גורל בתולה זקנה כמוני. כך כינו אותי. כשהיית ילד לא יכולת להבין. ועכשיו אני באמת זקנה. לשם מה חזרת לזינגבורג, הנס? הנס: גם לסדר משהו בעניין פיצויי בית אבי. את יודעת שהוא נהרס? ולבקר אותך. באמת. וללכת למקום של בית הספר. לזכור ולראות… הנרייטה: תראה לי אחר כך את תמונת אשתך וילדיך. אומרים שבארץ ישראל הילדים הם יפים. עוד מעט יצלצלו לאכול. [פעמון כנסיית סט. אוגסטין רחוק. קולו עובר מיד] הנרייטה: זה לא. זה להתפלל. אחר האוכל נחזור ונשב כאן בגן. אתה תשתה קפה ואני אשתה חלב. כשהיית ילד, היה להפך. לא נתתי לך לשתות קפה. הנרייטה: הנה זהו אקספרס מילנו-קלן-אמשטרדם. של אחת ארבעים ושבע. הרכבות עוברות כל כך בקרבת הגן, עד שנדמה שהם נוסעות ממש על חומת בית הזקנים. הנס: כשהייתי ילד נסעו כל הרכבות בקיטור. היו להם עננים יפים ולבנים. עכשיו הן נוסעות בחשמל, ואין עוד עננים. הנרייטה: עוד מעט נאכל. טוב שעכשיו קיץ, ואפשר לשבת בגן ולחכות לפעמון האוכל. הנס: היית מבשלת דברים טובים. הנרייטה: הנה אדון רוזנברג גמר להאכיל את הכלבים. אחת וחמישים. הוא מדייק. כל יום באותה שעה אותו הדבר. כולנו כך. הנס: מי מחזיק את כל המוסד והגן היפה ? הנרייטה: הממשלה הגרמנית. גן מתוך רגש אשמה. לכל אחד מאתנו מקום קבוע בחדרים ובחדר-האוכל ובגן. אתה יכול לראות מכאן. אין צורך להתרומם, שלא תעורר עניין. הנה ליד עץ האגוז, זו בשחור, זוהי גברת גרינפלד האלמנה. משום מה אינה מדברת עמי מאז מות בעלה. הוא היה חבר של אביך. וזה האיש הישן על הכיסא המתקפל, דוקטור ריגר רופא-השיניים. גם הוא הכיר את אביך. בשבוע הבא ינתחו אותו, בניתוח של עניין גברים. תשעה קרוביו מתו שם והוא נשאר יחידי, עכשיו התעורר. גם שלושת אחיה של הגברת גרינפלד נשרפו. יש לה אחות באנגרטינה, אך היא אינה כותבת. יותר מתה מהאחים המתים. הנס: וזה הגיבן… שם? נדמה לי כי הביט אלינו, נדמה לי, שהוא מתכונן לבוא. הנרייטה: זה מר לוין. אינך זוכר? חייט היה. חליפה קטנה עשה לך כשנכנסת לבית-הספר. שני בניו נורו ביום אחד. הנס: לא. הוא בכל זאת לא יבוא הנה. הוא פונה אל עבר החומה. אולי זכר לרגע ושכח. הנרייטה: הוא הולך לראות אם נתקבלו מכתבים בשבילו. יום-יום הוא הולך לראות לפני הארוחה ויום-יום אינו מקבל אף מכתב אחד. כולם מחכים לפעמון האוכל, גן-עדן של רוחות-רפאים. טוב שבאת, הנס. איך זה להיות שוב בזינגבורג, עיר הילדות? מה כבר ראית? הנס… אל תלון
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.