הקדמת בעל הסולם מחבר פירוש על הזוהר

[קבלה איז זה בסט]

הקדמת בעל הסולם מחבר פירוש על הזוהר

א) רצוני בהקדמה זו לברר איזה דברים פשוטים לכאורה. כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת עדיין לא הגענו בהם לידי ידיעה ברורה ומספקת. שאלה א) מה מהותנו? שאלה ב) מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה? שאלה ג) הנה כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל שעשה אותנו, הרי אנו מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח! כי הכרח הוא, שמפועל השלם תצאנה פעולות שלמות! שאלה ד) לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו. ואיך ברא מלכתחילה כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב להטיב? ועכ"פ לא להרע כל כך! שאלה ה) איך אפשר שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות? ב) ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא במקום האסור, דהיינו בעצמותו של הבורא, אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל. ואין לנו משום זה שום מחשבה והגה בו. אלא במקום שהחקירה היא מצוה. דהיינו החקירה במעשיו, כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממעשיך הכרנוך". והנה חקירה הא' היא: איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו דבר חדש, שלא יהיה כלול בו מטרם שבראו, בו בעת שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'. וכן השכל הפשוט מחייב, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו. חקירה הב': אם תמצא לומר, שמבחינת כל יכלתו ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש, שאין לו שום מציאות בו ית', נשאלת השאלה: מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת? חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש בינו ית' לבין הנשמה. אלא שהוא "כל" והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן הנחצבת מהר, שאין הפרש בין האבן לבין ההר. אלא שזה "כל" וזו "חלק". ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר על ידי גרזן המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל איך יצוייר זה בו ית', שיפריד חלק מן עצמותו, עד שיצא מעצמותו ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו לנשמה. עד שיתכן להבינה רק כחלק מעצמותו. ג) חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות רחוקה מקדושתו ית' מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית'? ולא עוד אלא שקדושתו ית' תקיים אותה? חקירה הה': ענין תחית המתים. כיון שהגוף הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים? וכי לא יוכל הקב"ה לענג את הנשמות בלעדו? ויותר תמוה מה שכתוב, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו אחר הוא. ואח"ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין, מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו אחר הוא? עד שבשביל זה הוא יחזור ויברא את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם. חקירה הו': במה שאמרו, אשר האדם הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות העליונים ועוה"ז הגשמי וכל מלואם, לא נבראו אלא בשבילו (זהר תזריע מ'). וחייבו את האדם להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין לז.). שלכאורה קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה בערך מציאות העוה"ז, ומכל שכן בערך כל העולמות העליונים, שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה לברוא כל אלו בשבילו? וכן למה לו לאדם כל זה? ד) ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה! כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. ויודע אני, שיש מתחכמים, פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה, כי מחמת האפסיות שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא, לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן הפעוטות והמגונות. אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו, ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו. אבל בה בעת שאנו מחליטים, אשר הבורא ית' השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה, שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת , וכל פעולה מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו של בגד מקולקל, אם איזה חייט לא יוצלח תפר אותו? ועיין כגון זה (תענית כ'), מעשה שלרבי אלעזר נזדמן אדם אחד, שהיה מכוער ביותר. אמר לו: "כמה מכוער אותו האיש". ענה לו: "לך ואמור לאומן שעשאני, כמה מכוער כלי זה שעשית". הרי שמתחכמים האלו לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו אין מתאים לו ית' להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך, אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו לברא בריות מלכתחילה, בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם כמונו, ולא עוד אלא להשליך אותן אחר גיוו מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט, כמה היית מגנה ומזלזל בו! והיתכן להעלות על הדעת כזה על מחויב המציאות ית'!

 

[קבלה איז זה בסט]

מהי חכמת הקבלה?

מה היא חכמת הקבלה? חכמת הקבלה בכללה, היא ענין של התגלות אלקיית, מסודר בדרכיו בכל בחינותיו, ממה שנתגלה בעולמות, וממה שעתיד להתגלות, ובכל האופנים שאך אפשר לפעמים להגלות בעולמות, עד סוף כל הדורות. תכלית הבריאה מתוך שאין לך פועל בלי תכלית של מה, אם כן ודאי שהיה לו להשי"ת, תכלית בבריאה שלפנינו. ומתוך שהחשוב ביותר בכל המציאות רב הגוונית הזו, היא ההרגש המוקנה למין בעלי חיים, שכל פרט שבו, מרגיש את מציאותו עצמו - ומתוך שהחשוב שבהרגשות, הוא - הרגש השכלי, המוקנה רק לאדם , שעל ידו הוא מרגיש גם כל מה שבזולתו, ממכאוביו ונחמותיו. אם כן ודאי שאם נמצא לבורא תכלית בבריאה הזאת, הנה נושא תכלית זו הוא האדם. ועליו נאמר: "כל פעל ה' למענהו ." ועדין יש להבין: לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי השי"ת וכו', כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". וכל אדם יכול להיות כמשה רע"ה כנודע. ובלי ספק כלל וכלל, לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל, אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שנקנה לו ההרגשה הנפלאה הזו, שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו. מעילא לתתא נודע, שסוף מעשה במחשבה תחילה, כי האדם בטרם שמתחיל לחשוב איך בונים בית, הרי הוא מעלה במחשבתו ענין הדירה שבבית, שהיא התכלית. ואחר כך מעיין בתכנית הבנין, שתהיה מוצלחת אל התכלית הזו. כן הענין שלנו, לאחר שנתברר לנו, ביאור התכלית, הנה יחד עם זה, מבואר לנו, אשר כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלקיות כמו הרגשת רעהו. הנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגא בתר דרגא, עד שנשלם, ומשיג את תכליתו. ותדע שהכמות והאיכות של אלו המדרגות, נערכות בשתי מציאותיות, שהם: א' מציאות החומרים הגשמיים. ב' מציאות השכליים הרוחנים. ובשפת הקבלה מכונים: מעילא לתתא, ומתתא לעילא. דהיינו: מציאות החומריים הגשמיים, הוא סדר של התגלות אורו ית' מעילא לתתא. ממקור הראשון שנחצב שיעור וכמות של אור, ממהותו ית', עד ביאתו בצמצומים, צמצום אחר צמצום, עד שנתהוה ממנו עולם גשמי, ובריות גשמיות בשפל תחתיתו. מתתא לעילא אחר כך מתחיל סדר של מתתא לעילא. שהם כל המדרגות של הסולם, שעליו מתפתח המין האנושי, מטפס ועולה, עד שמגיע לתכלית הבריאה, כמבואר לעיל. ושתי מציאויות הללו, המה מבוארים לכל מקריהם ופרטיהם בחכמת הקבלה. ענין חיוב הלימוד בקבלה יכול המערער לומר, אם כן, כל החכמה הזו, הוא עסק לאותם שכבר זכו לאיזו בחינה של התגלות אלוקיית. ואיזה חיוב וצורך יכול להיות למרבית העם, בידיעת החכמה הנשגבה הזו? אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא ענין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה. אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר, "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה. ועוד מובן שהכוונה צריכה להיות כוונה אמיתית, הראויה למעשה. על דרך שאמרו חז"ל על הפסוק, "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם לשמי, שאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". הרי שאם נמנע מהחזיר משום השקוץ שבו, או הזק גופני, אין הכוונה הזאת מועילה לו כלום שיהיה נחשב לעושה מצוה. אלא אם יכוון בכוונה הרצויה והמיוחדת, שהתורה אסרה. וכן בכל מצוה ומצוה, ורק אז גופו הולך ומזדכך, מחמת קיום המצוות, שהוא התכלית המבוקש .