להימנע - וגם לשקם
קראתי בהנאה את תשובתו של 11222333 אלייך, ואני ממש מסכימה לכל מלה. הדגש שאנחנו, כאן, מנסים לשים בתקשורת הוא בעצם על המודעות שלנו, על מה מניע אותנו - ואת כל מי שסביבנו. בשפה של תקשורת מקרבת - אלו הצרכים. וההנחה העמוקה היא, שזה מה שמניע את כל בני-האדם, בכל גיל - השאיפה למלא את צורכיהם. אז אם אני מסכמת את מה שאומר 123 - ככל שתצליחי להבין יותר מה חשוב לך, הצרכים שלך (סדר, שיתוף-פעולה, הבנה, וגם - חיבור, אכפתיות והתחשבות), ובמקביל תלמדי לזהות את הצרכים של זאטוטייך (להתייחסות, תשומת-לב, הרצון שייראו ויבינו אותם, הכמיהה לדעת שצורכיהם בכלל חשובים למישהו... וזה תופס לגבי כל הגילים...), כך ייקל עלייך גם למנוע - וגם לחזור אל היחד אחרי שכבר היה קצר. ההקשבה הזאת לצרכים, ההתכוונות לבטא אותם, ואת רגשותינו, ולהיות בקשב מתעניין לאלו של סובבינו - הם המפתח בעיניי. וגם - אני מזמינה אותך לזכור, שכאשר תשכחי את כל הכוונות הטובות (וזה יקרה גם לך, מן הסתם...), זה לא אומר שאת אמא נוראה, או שהילדים שלך הם מקרה אבוד (מה שלכאורה הופך אותך, שוב - לאמא נוראה...). או שהריב הזה הרס את יחסיכם. ממש לא. כל מה שזה יכול להגיד הוא, ש - ההרגל המוכר של האשמה, או אשמה - התעורר לפעולה. הרי מה למדנו רוב חיינו (וכמה אלפי דורות לפנינו)? ממה בעצם באה שאלתך על איך למנוע מריבות כואבות? - כי למדנו להאשים ולהרגיש אשמה, לא למדנו להתעניין במניעים האנושיים שלנו, ולקבל את עצמנו גם ברגעים פחות נעימים - לנו ולסביבה. לא למדנו לשאול את השני מה הוא או היא מרגישים וצריכים. לא למדנו להביע את עצמנו בגילוי-לב. אז - מניעה? לא תמיד אפשר. מה שכן קורה - שכאשר את מאמצת לך את השפה והמודעות הזאת, לאט לאט תגלי שגם כמות המריבות והפיצוצים פוחתת, ובסופו של דבר יש פחות מה לתקן... סופרת אמריקאית אחת (שכחתי את שמה לצערי) כתבה לאחרונה, שקשר שיש בו אמון הוא לא קשר שאין בו מריבות. אלא קשר שבו שני הצדדים יודעים לחזור לקירבה - ביחד. וככה הם בונים אמון. מדבר אלייך?
