הקדמת תרופה למכה

הקדמת תרופה למכה

שלום למומחי הפורום, האם תוכלו לתת עצות טובות כיצד להימנע מקצרים בתקשורת עם הילדים. אני אמא לזאטוטים וברצוני לדעת כבר מעכשיו כיצד לתקשר אתם בדרך הטובה ביותר ולהמנע ממריבות כואבות אתם בעתיד. תודה.
 

11122233311

New member
הממ בגדול

אני אגיד לך את דעתי בנושא (גם לאור העובדה שהמרחק שלי מזמן היותי זאטוט הוא לא הרבה זמן). ושוב, זוהי דעתי האישית וכל מקרה הוא לגופו. 1. לדבר הרבה על התקשורת ביניכם, לראות אם הילד מגיב בצורה מסוימת בשיחה: בצעקות, ויכוחים וכדומה. אם כן אז צורך מסוים שלו לא נענה, ולפני שישר קופצים ללנסות לספק את הצורך, לנהל תקשורת מקרבת בנושא. לדבר עם הילד על הרגשות שלו והצרכים שלו בשיחות עם ההורה. והדבר החשוב, באמת להיות מוכנים להשתנות!!! ולא רק שהילד ישתנה. 2. לא לחפש ציות, אלא פתרון. המשך למה שאמרתי ב 1, לא לחפש שהילד יעשה X. אלא למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם. הילדים הם לא עבדים של ההורים שיעשו מה שהם אומרים (למרות שזה כן קורה לפעמים). באמת למצוא נכונות ללכת לקראת הילד ולנהל איתו תקשורת אמיתית ודו כיוונית עם רצון לפתרון הדדי, ולא לפתרון חד צדדי שהילד יעשה X (דוגמא בדבר הבא). 3. להסביר סיבות לדברים מסוימים. "אסור לשמוע מוסיקה מאוחר", "אסור לאכול בסלון", "חייבים לצחצח שיניים". הרבה דברים נאמרים בימינו אלה של מה צריך ומה אסור. ולדעתי לילד יותר מובן ונעים אם יש סיבה. במקום "אסור לאכול בסלון". חד וחלק. אפשר להסביר "אני ממש מעדיפה שהאכילה תתבצע במטבח על שולחן האוכל ולא בסלון כי חשוב לי נקיון, סדר. וזה יעזור לי להיות רגועה לחזור לסלון נקי יותר". ואם חשוב לילד למשל לאכול בסלון אז מדברים על הצרכים שלו והרגשות שלו בנושא, ואז מתדיינים בנושא ושוב כמו ב 2. המטרה היא לא שהוא לא יאכל בסלון. המטרה היא הגעה לפתרון משותף שכולם יהיו כמה שיותר מרוצים ממנו וזה יכול להיות גם הסכמה לעובדה שהוא יאכל בסלון אבל עם הבטחה שהוא ידאג לאחר מכן שהסלון יהיה נקי מפרורים. וזה בגדול לדעתי הדברים הבאמת גדולים. לנהל תקשורת אמיתית על רגשות וצרכים, ללמד את הילד אפילו מגיל מוקדם לדבר בשפה תקשורתית של רגשות וצרכים. ללמד ילד להגיד "אני כועס" "אני מעוצבן" "אני עצוב",לדעתי לימוד של ביטוי רגשות מגיל כמה שיותר מוקדם ייתן לו כלים לביטוי עצמי ויהיה לו הרבה פחות אם בכלל להוציא באלימות. לא לצוות על ילד דברים (דברים יומיומייםאני מתכוון, בכל זאת כשהוא חצי מטר ממדורה ברור שצרחה של "זוז משם מיד" מעומק הגרון תתבקש), אלא שוב, לנהל תקשורת על הרצונות הרגשות והצרכים שלך בנושא, ולא להשאיר בחוץ את הצרכים והרגשות שלו. אני חייב לציין שילדים אין לי, ואני עוד בעצמי יחסית כזה. וזו דעתי האישית.
 

ארנינה

New member
להימנע - וגם לשקם

קראתי בהנאה את תשובתו של 11222333 אלייך, ואני ממש מסכימה לכל מלה. הדגש שאנחנו, כאן, מנסים לשים בתקשורת הוא בעצם על המודעות שלנו, על מה מניע אותנו - ואת כל מי שסביבנו. בשפה של תקשורת מקרבת - אלו הצרכים. וההנחה העמוקה היא, שזה מה שמניע את כל בני-האדם, בכל גיל - השאיפה למלא את צורכיהם. אז אם אני מסכמת את מה שאומר 123 - ככל שתצליחי להבין יותר מה חשוב לך, הצרכים שלך (סדר, שיתוף-פעולה, הבנה, וגם - חיבור, אכפתיות והתחשבות), ובמקביל תלמדי לזהות את הצרכים של זאטוטייך (להתייחסות, תשומת-לב, הרצון שייראו ויבינו אותם, הכמיהה לדעת שצורכיהם בכלל חשובים למישהו... וזה תופס לגבי כל הגילים...), כך ייקל עלייך גם למנוע - וגם לחזור אל היחד אחרי שכבר היה קצר. ההקשבה הזאת לצרכים, ההתכוונות לבטא אותם, ואת רגשותינו, ולהיות בקשב מתעניין לאלו של סובבינו - הם המפתח בעיניי. וגם - אני מזמינה אותך לזכור, שכאשר תשכחי את כל הכוונות הטובות (וזה יקרה גם לך, מן הסתם...), זה לא אומר שאת אמא נוראה, או שהילדים שלך הם מקרה אבוד (מה שלכאורה הופך אותך, שוב - לאמא נוראה...). או שהריב הזה הרס את יחסיכם. ממש לא. כל מה שזה יכול להגיד הוא, ש - ההרגל המוכר של האשמה, או אשמה - התעורר לפעולה. הרי מה למדנו רוב חיינו (וכמה אלפי דורות לפנינו)? ממה בעצם באה שאלתך על איך למנוע מריבות כואבות? - כי למדנו להאשים ולהרגיש אשמה, לא למדנו להתעניין במניעים האנושיים שלנו, ולקבל את עצמנו גם ברגעים פחות נעימים - לנו ולסביבה. לא למדנו לשאול את השני מה הוא או היא מרגישים וצריכים. לא למדנו להביע את עצמנו בגילוי-לב. אז - מניעה? לא תמיד אפשר. מה שכן קורה - שכאשר את מאמצת לך את השפה והמודעות הזאת, לאט לאט תגלי שגם כמות המריבות והפיצוצים פוחתת, ובסופו של דבר יש פחות מה לתקן... סופרת אמריקאית אחת (שכחתי את שמה לצערי) כתבה לאחרונה, שקשר שיש בו אמון הוא לא קשר שאין בו מריבות. אלא קשר שבו שני הצדדים יודעים לחזור לקירבה - ביחד. וככה הם בונים אמון. מדבר אלייך?
 
למעלה