הקטיפה שעל הלב
אהלן חבר'ה, חשבתי לקפוץ ולהגיד שלום
ותוך כדי, קטע מתוך משהו שאני כותב, תגידו לי אם אתם אוהבים..... הדמעות יורדות עכשיו ומציפות את החדר, הם צבועות בכל הצבעים שבהם צבוע העבר שלנו, כל אחת מהם מייצגת בן אדם ומצב, רגע כלשהוא שאי אפשר לשכוח, ואחת מהם גולשת אל החולצה ונספגת, בידיוק איפה שנמצא הלב, היא מסתכלת על הדמעה הזאת, עוצמת את עיניה לכמה שניות וחוזרת בראש כמה שנים אחורה, זוכרת חיוך כלשהוא, מתקופה כלשהיא והיא מנסה להיזכר איך היא הרשתה לעצמה לחייך כל כך הרבה... היא פותחת חלון, והקור שנכנס לבפנים רק מעודד את העניים להמשיך לבכות והיא יודעת שרק הדמעה שיורדת, רק היא תחמם את קצה הלחיים שלה כי אף אחד כבר לא יודע איך לגוע בה יותר, היא מסתכלת אל השמיים ומנסה לחשוב על השאלות שאין לה כבר אומץ להגיד בקול, מוזיזה את מבטה אל הרחוב ורואה את האנשים, מדביקה לכל אחד מהם סיפור ואישיות שלמה, מדביקה לכל אחד מהם חיים שהיתה רוצה היא לחיות והיא יודעת שהיא עכשיו רואה את כל מה שאיי פעם רצתה, במרחק נגיעה, אבל היא לעולם לא תגע בזה, היא לעולם לא תחייך שוב... מושיטה ידה אל טיפה של גשם ומזדהה עם כאבה, שערה עוטף את סופת הרוח אז היא מוזיזה עם ידייה העדינות את השיער הרטוב מעט מעיניה הרטובות הרבה, היא ממשיכה לחדר חשוך בבית והיא שכחה לסגור את החלון שמתוכו רוחות קרות ממשיכות להקפיא את הדירה הריקה שבה הוא לא נמצא יותר ולעולם לא ימצא שוב. היא נשכבת על הרצפה שהחימום שהפסיק לפעול לפני כמה דקות עוד מורגש על הבלטות שהוא בעצמו עיצב כשהם היו ביחד, היא פותחת מעטפה שהוא השאיר לה לפני זמן מה ולאחר דקה של רגיעה היא שוב פורצת בדמעות... והיא ממשיכה אל החדר הבא אחרי שהיא אוספת את עצמה באיטיות, השמיים משחירים וכך גם ליבה שכבר אינו פועם לקראת חיים אלא מתוך ברירה, היא נתקלת במראה ומביטה אל עצמה, מושיטה ידה אל הכיס ומוציאה חבילת סיגריות שכמעט סיימה, היא מדליקה עוד אחת, לוקחת נשימה ארוכה לבפנים ובתוכה עשן, עשן שחודר לתוך כל הגוף והיא שואפת אותו עמוק יותר ויותר כאילו מנסה לשתף אותו בצערה ולהשאיר אותו בפנים אך היא נחנקת מעט ומשחררת את העשן לתוך החדר העצוב... מה הצעד הבא, איך אני ממשיכה מכאן, היא חושבת לעצמה, היא מכבה את הסיגריה על המאפרה שכבר עלתה על גדותיה והאפר שבה מתעופף ברחבי החדר, היא הולכת לאמבטיה ומרטיבה את פנייה, מנקה את האיפור, ולפתע היא תופסת את המברשת שיניים שהוא השאיר שם, היא רצה איתה אל החלון, מטפסת אל המרפסת הקטנה בקומה ה-23, היא צורחת ואף אחד לא שומע, והיא ממשיכה לצרוח, "לא אכפת לי יותר, לא אכפת לי יותר, דיייייי" .... התנועה שלא מפסיקה מסתירה את עומק הכאב שלה ואת זעקת האימים שלה, ולפתע, היא רואה מולה, כאילו מישהו מגחך על כאבה האדיר, בלון אדום שכנראה עף מידו של ילד תוהה, והיא מנגבת את עיניה, פתאום השקט מקיף אותה והיא מביטה אל הבלון שוב, היא מתחילה לחייך, כאילו כל הכאב שהיה עכשיו נמחק, טעות קטנה שהיא פתאום אינה זוכרת, היא מנגבת את עיניה ועוקבת לאחר הבלון, והיא פתאום מסתנוורת מקרן אור קטנה שיצאה ואז השמש מופיעה אל מול עיניה, כברכה מן ההרים, כברכה מן השמיים, והיא מתחילה לצחוק, צחוק שגובל כמעט בטירוף אבל לא אכפת לה, היא צוחקת, וממשיכה לצחוק, לפתע היא קולטת שהיא עוד מחזיקה את מברשת השיניים שלו ונכנסת להתקף צחוק שלא היה לה כמוהו כבר שנים, והיא זורקת את המברשת שיניים למרחקים, נכנסת בחזרה לדירה, מגיחה אל המקלחת, מתקלחת במהירות ויוצאת מהדירה, היא הולכת לעשות קניות, היא הולכת לקנות נעליים חדשות, היא הולכת לחפש את השמש שראתה יוצאת מן השמיים, היא הולכת להתחיל מחדש.... זהו, מקווה שאהבתם, זה קטע קטן ולא ממש ערוך, אבל זה חלק ...
אהלן חבר'ה, חשבתי לקפוץ ולהגיד שלום
ותוך כדי, קטע מתוך משהו שאני כותב, תגידו לי אם אתם אוהבים..... הדמעות יורדות עכשיו ומציפות את החדר, הם צבועות בכל הצבעים שבהם צבוע העבר שלנו, כל אחת מהם מייצגת בן אדם ומצב, רגע כלשהוא שאי אפשר לשכוח, ואחת מהם גולשת אל החולצה ונספגת, בידיוק איפה שנמצא הלב, היא מסתכלת על הדמעה הזאת, עוצמת את עיניה לכמה שניות וחוזרת בראש כמה שנים אחורה, זוכרת חיוך כלשהוא, מתקופה כלשהיא והיא מנסה להיזכר איך היא הרשתה לעצמה לחייך כל כך הרבה... היא פותחת חלון, והקור שנכנס לבפנים רק מעודד את העניים להמשיך לבכות והיא יודעת שרק הדמעה שיורדת, רק היא תחמם את קצה הלחיים שלה כי אף אחד כבר לא יודע איך לגוע בה יותר, היא מסתכלת אל השמיים ומנסה לחשוב על השאלות שאין לה כבר אומץ להגיד בקול, מוזיזה את מבטה אל הרחוב ורואה את האנשים, מדביקה לכל אחד מהם סיפור ואישיות שלמה, מדביקה לכל אחד מהם חיים שהיתה רוצה היא לחיות והיא יודעת שהיא עכשיו רואה את כל מה שאיי פעם רצתה, במרחק נגיעה, אבל היא לעולם לא תגע בזה, היא לעולם לא תחייך שוב... מושיטה ידה אל טיפה של גשם ומזדהה עם כאבה, שערה עוטף את סופת הרוח אז היא מוזיזה עם ידייה העדינות את השיער הרטוב מעט מעיניה הרטובות הרבה, היא ממשיכה לחדר חשוך בבית והיא שכחה לסגור את החלון שמתוכו רוחות קרות ממשיכות להקפיא את הדירה הריקה שבה הוא לא נמצא יותר ולעולם לא ימצא שוב. היא נשכבת על הרצפה שהחימום שהפסיק לפעול לפני כמה דקות עוד מורגש על הבלטות שהוא בעצמו עיצב כשהם היו ביחד, היא פותחת מעטפה שהוא השאיר לה לפני זמן מה ולאחר דקה של רגיעה היא שוב פורצת בדמעות... והיא ממשיכה אל החדר הבא אחרי שהיא אוספת את עצמה באיטיות, השמיים משחירים וכך גם ליבה שכבר אינו פועם לקראת חיים אלא מתוך ברירה, היא נתקלת במראה ומביטה אל עצמה, מושיטה ידה אל הכיס ומוציאה חבילת סיגריות שכמעט סיימה, היא מדליקה עוד אחת, לוקחת נשימה ארוכה לבפנים ובתוכה עשן, עשן שחודר לתוך כל הגוף והיא שואפת אותו עמוק יותר ויותר כאילו מנסה לשתף אותו בצערה ולהשאיר אותו בפנים אך היא נחנקת מעט ומשחררת את העשן לתוך החדר העצוב... מה הצעד הבא, איך אני ממשיכה מכאן, היא חושבת לעצמה, היא מכבה את הסיגריה על המאפרה שכבר עלתה על גדותיה והאפר שבה מתעופף ברחבי החדר, היא הולכת לאמבטיה ומרטיבה את פנייה, מנקה את האיפור, ולפתע היא תופסת את המברשת שיניים שהוא השאיר שם, היא רצה איתה אל החלון, מטפסת אל המרפסת הקטנה בקומה ה-23, היא צורחת ואף אחד לא שומע, והיא ממשיכה לצרוח, "לא אכפת לי יותר, לא אכפת לי יותר, דיייייי" .... התנועה שלא מפסיקה מסתירה את עומק הכאב שלה ואת זעקת האימים שלה, ולפתע, היא רואה מולה, כאילו מישהו מגחך על כאבה האדיר, בלון אדום שכנראה עף מידו של ילד תוהה, והיא מנגבת את עיניה, פתאום השקט מקיף אותה והיא מביטה אל הבלון שוב, היא מתחילה לחייך, כאילו כל הכאב שהיה עכשיו נמחק, טעות קטנה שהיא פתאום אינה זוכרת, היא מנגבת את עיניה ועוקבת לאחר הבלון, והיא פתאום מסתנוורת מקרן אור קטנה שיצאה ואז השמש מופיעה אל מול עיניה, כברכה מן ההרים, כברכה מן השמיים, והיא מתחילה לצחוק, צחוק שגובל כמעט בטירוף אבל לא אכפת לה, היא צוחקת, וממשיכה לצחוק, לפתע היא קולטת שהיא עוד מחזיקה את מברשת השיניים שלו ונכנסת להתקף צחוק שלא היה לה כמוהו כבר שנים, והיא זורקת את המברשת שיניים למרחקים, נכנסת בחזרה לדירה, מגיחה אל המקלחת, מתקלחת במהירות ויוצאת מהדירה, היא הולכת לעשות קניות, היא הולכת לקנות נעליים חדשות, היא הולכת לחפש את השמש שראתה יוצאת מן השמיים, היא הולכת להתחיל מחדש.... זהו, מקווה שאהבתם, זה קטע קטן ולא ממש ערוך, אבל זה חלק ...