birth and death
New member
הקירות והכתובת
אח שלי הקטן היה בחור מיוחד, אני לא אשכח בחיים. אני לא אאריך במילים כי זה רק מכתב פרידה אחרי הכל וכאלו צריכים להיות קצרים ומתומצתים ככל האפשר. צחי, למרות שהוא היה קטן ממני, תמיד שאפתי להיות כמוהו. עליז תמיד, אוהב להשתטות. חכם, הוא למד המגמה הכי יוקרתית בבית ספר. כישרוני, הוא היה כותב את השירים הכי נוגעים והסיפורים הכי מעניינים וקריאים שקראתי. וזה בדיוק מה שאני רוצה לספר עליו. את הסיפור שלו. הוא התחיל לכתוב ספר בזמן האחרון, זה היה רומן קצר על בחורה אובדנית. משהו עם פואנטה עמוקה ונדושה. זה היה הסגנון שלו. כל כך קינאתי בו על כך שהוא היה יכול להפוך את הקלישאות הכי גדולות לתובנות אמיתיות ומצמיח מהן משמעות קרה כמו מכת מציאות. קינאתי בו. לא רק על זה כמובן, קינאתי על כך שאני מעריכה אותו. אני שכולם מעריכים אותי חוץ ממנו. קינאתי בו על כך שהוא היה עצמאי, בטוח בעצמו, לא תלוי בחברה. קינאתי... ואהבתי אותו. האח הקטן הכי גדול בעולם. אני לא רוצה להשתמש בשפה של ילדה קטנה אבל אני לא מצליחה להימנע מכך, למרות שאני בת 23 כבר ואני לא רוצה שתחשבו שהוא היה ילד קטן לפי מה שאני מספרת עליו, הוא היה בן 17 כשהוא נכנס לתקופה הרעה שלו. התקופה הזאת הייתה משהו שתמיד ידענו שתגיע, אמא ואני, כי גם לאבא היה ככה. כל החיים שלו זה נדמה פשוט ישבנו וחיכינו, צפינו בהתדרדרות ההדרגתית של מצב הרוח שלו. החיוכים הנעלמים, הצחוק המתרוקן, העיניים הכבות. העיניים שלו. אלו שהביטו בי כשהיה קשה לי בגלל אבא והבטיחו לי שהכל יהיה בסדר, כי אנחנו ילדים ולילדים תמיד בסדר, גם כשרע. אלו שסיפרו לי שאלוהים מרחם על ילדי הגן, המורה אמרה. לא יכולתי להגיד לו שיש לו טעות, כי העיניים שלו היו כלכך בוהקות ואמיתיות. חוץ מזה השואה הייתה סיפור אחר לגמרי. אבל אני חושבת שהוא הבין את זה בסוף. אני לא יודעת אם הרגע הזה נחרט רק בזיכרון שלי או שגם בשלו. אולי הוא אפילו חשב על זה בעצמו בסוף. שם, על הגג, כשהוא התכונן. כל השירים שלו והסיפורים והמצב רוח. השיער הארוך, הקשרים שלא שמר עליהם, הבדיחות השחורות שהצחיקו את שפתיו אבל הותירו את עיניו ומצחו אדישים וריקים. כל אלו לא סיפרו את מה שעבר לו בפנים, בין ההתחלה לסוף שהיה כמעט ידוע מראש. תמיד הוא היה לא במקום. תמיד ביטלו אותו. תמיד נדמה היה שרק אני מעריכה אותו. אמא רק חיכתה שייגמר. יגמרו התרופות ואני ילך לקנות לו חדשות. שיגמר היום והוא יירדם. שיעלה השחר והוא יתחיל לקדוח ולנסר דברים בגינה. תמיד הוא היה לא במקום. מי כותב ספר בגיל 19? מי לעזאזל לומד לפסיכומטרי בכיתה ט'? ומי עושה את כיתה ט' בגיל ארבע עשרה? רק צחי. רק אח שלי! הפרוייקטים שהוא לקח על עצמו תמיד נראו שאפתניים מדי לילד מתוסבך כמוהו, ככה הוא התרשם שהחברה חושבת. תמיד ביטלו אותו בחוסר אמונה וסיכלו את כל הנסיונות שלו כמו שמרחיקים לתינוק את היד מהגחל של המדורה. פרוייקטים שרק מבוגרים יכולים לעשות. או חביבי המורה והשכבה כמובן. כשבכיתה י' כולם היו צריכים לבחור מסגרת להתנדב בה בפרוייקט מחוייבות אישית, הוא ראה באופציות שניתנו לכיתה כהגבלה מזלזלת. כי מי הוא שיסחוב סמרטוטים בשביל אחיות בבית חולים? הוא רצה לעזור לחולים עצמם, לשפר להם את המצב רוח. היו לו רעיונות ממש טובים כמו להזמין את המקהלה של הבית ספר ואת הילדים ממגמת תאטרון למחלקת הילדים, הוא רצה לביים מחזה בשביל הילדים החולים. בעצמו, באולם בית הספר. אבל המחנכת שלו נזפה בו שיפסיק לחשוב כמו ילד ולעשות דווקא ולבחור מסגרת מהרשימה. זה לא התאים לו אבל בסוף הוא בחר. הוא היה הכי גרוע השכבה בזה. כזה היה אח שלי. לא מובן. כמה שנים אחרי זה, כשהוא כבר חגג את גיל 19 מחוץ לבית חולים שהוא היה בו הוא ביקש לבוא הביתה ליום אחד. כדי להשלים את השמחה שלא ראינו כבר הרבה זמן בעיניים האלה ושריצדה באורה בוהקת כמו אור יום על הפנים שלו אמא הסכימה. ביום שזה קרה עלינו לגג שהוא קפץ ממנו ועל הגג היה כתוב בדם, מהפרקים הקרועים שלו כנראה: "אני שלוש בצהריים ועכשיו רק שש בבוקר, הקדמתי את זמני." אפילו המטאפורות הפוסט מודרניות שלו נמצאות רק עכשיו בשימוש אצל אלו שלומדים את השירים שלו באוניברסיטה. בכיתה לידי. עכשיו אני באוניברסיטה הזאת. ברחתי לכאן כי לא יכולתי לסבול את האווירה בבית אחרי שהוא מת. דן, האבא החורג שלי, ניסה כל הזמן לנחם את אמא ולהוציא אותה מהדיכאון. "היינו צריכים לעשות עוד ילד אחריו, במיוחד אחרי זה. זה היה מוציא אותך מהדיכאון. זה מה שאת צריכה, תינוק חדש לאהוב, נשמה חדשה שתאהב אותך ושתהיי כל עולמה. הייתי צריך לחשוב על זה מזמן. לא הייתי צריך להיות מרוכז כל כך בעצמי ובעבודה. חיים חדשים לגדל, זה מה שהייתי צריך לתת לך. משהו אמיתי להתעסק בו. חיים. לא מוות" הוא אף פעם לא הבין אותה. "דקרתי את הבטן עם קולב כל פעם אחרי ששכבנו. לפעמים הייתי משליכה את הגופה המנוונת שלי, עטופה במגבת על הקצה של השיש הקר של הכיור המלוכלך בחדר האמבטיה אחרי שהתקלחתי, כשהבטן מופנית כלפי השפיץ של משטח השיש. התחלתי לשתות רק כדי שאלכוהול יטפטף דרך הקיבה לרחם ויהרוג את מה שהתעבר שם אם חס וחלילה דבר כזה קרה. תינוק חדש, ילד נוסף, נפש נוספת שתאבד לי זה הדבר האחרון שאני צריכה לחשוש ממנו ולדאוג לו בחיים השחורים האלה שנשארו לי" לא יכולתי לסבול את האווירה בבית אחרי השיחה הזאת, ששמעתי בחטף בין הלחישות והבכי שבקעו דרך קירות הגבס הדקים. לא יכולתי. אז ברחתי לכאן. אבל גם כאן אני לא יכולה להיות. גם מכאן אני בורחת וזה מה שאני רוצה שתדעו" "השעה שלוש בצהריים עברה וכולנו החמצנו את הרכבת" לאיפה אני בורחת? כמו שאחי כתב בשיר האחרון שלו: "אל תשאלו אותי לאיפה אני בורח! לא אחרי כל המאמצים שלי לחרוט את הכתובת על הקיר!"
אח שלי הקטן היה בחור מיוחד, אני לא אשכח בחיים. אני לא אאריך במילים כי זה רק מכתב פרידה אחרי הכל וכאלו צריכים להיות קצרים ומתומצתים ככל האפשר. צחי, למרות שהוא היה קטן ממני, תמיד שאפתי להיות כמוהו. עליז תמיד, אוהב להשתטות. חכם, הוא למד המגמה הכי יוקרתית בבית ספר. כישרוני, הוא היה כותב את השירים הכי נוגעים והסיפורים הכי מעניינים וקריאים שקראתי. וזה בדיוק מה שאני רוצה לספר עליו. את הסיפור שלו. הוא התחיל לכתוב ספר בזמן האחרון, זה היה רומן קצר על בחורה אובדנית. משהו עם פואנטה עמוקה ונדושה. זה היה הסגנון שלו. כל כך קינאתי בו על כך שהוא היה יכול להפוך את הקלישאות הכי גדולות לתובנות אמיתיות ומצמיח מהן משמעות קרה כמו מכת מציאות. קינאתי בו. לא רק על זה כמובן, קינאתי על כך שאני מעריכה אותו. אני שכולם מעריכים אותי חוץ ממנו. קינאתי בו על כך שהוא היה עצמאי, בטוח בעצמו, לא תלוי בחברה. קינאתי... ואהבתי אותו. האח הקטן הכי גדול בעולם. אני לא רוצה להשתמש בשפה של ילדה קטנה אבל אני לא מצליחה להימנע מכך, למרות שאני בת 23 כבר ואני לא רוצה שתחשבו שהוא היה ילד קטן לפי מה שאני מספרת עליו, הוא היה בן 17 כשהוא נכנס לתקופה הרעה שלו. התקופה הזאת הייתה משהו שתמיד ידענו שתגיע, אמא ואני, כי גם לאבא היה ככה. כל החיים שלו זה נדמה פשוט ישבנו וחיכינו, צפינו בהתדרדרות ההדרגתית של מצב הרוח שלו. החיוכים הנעלמים, הצחוק המתרוקן, העיניים הכבות. העיניים שלו. אלו שהביטו בי כשהיה קשה לי בגלל אבא והבטיחו לי שהכל יהיה בסדר, כי אנחנו ילדים ולילדים תמיד בסדר, גם כשרע. אלו שסיפרו לי שאלוהים מרחם על ילדי הגן, המורה אמרה. לא יכולתי להגיד לו שיש לו טעות, כי העיניים שלו היו כלכך בוהקות ואמיתיות. חוץ מזה השואה הייתה סיפור אחר לגמרי. אבל אני חושבת שהוא הבין את זה בסוף. אני לא יודעת אם הרגע הזה נחרט רק בזיכרון שלי או שגם בשלו. אולי הוא אפילו חשב על זה בעצמו בסוף. שם, על הגג, כשהוא התכונן. כל השירים שלו והסיפורים והמצב רוח. השיער הארוך, הקשרים שלא שמר עליהם, הבדיחות השחורות שהצחיקו את שפתיו אבל הותירו את עיניו ומצחו אדישים וריקים. כל אלו לא סיפרו את מה שעבר לו בפנים, בין ההתחלה לסוף שהיה כמעט ידוע מראש. תמיד הוא היה לא במקום. תמיד ביטלו אותו. תמיד נדמה היה שרק אני מעריכה אותו. אמא רק חיכתה שייגמר. יגמרו התרופות ואני ילך לקנות לו חדשות. שיגמר היום והוא יירדם. שיעלה השחר והוא יתחיל לקדוח ולנסר דברים בגינה. תמיד הוא היה לא במקום. מי כותב ספר בגיל 19? מי לעזאזל לומד לפסיכומטרי בכיתה ט'? ומי עושה את כיתה ט' בגיל ארבע עשרה? רק צחי. רק אח שלי! הפרוייקטים שהוא לקח על עצמו תמיד נראו שאפתניים מדי לילד מתוסבך כמוהו, ככה הוא התרשם שהחברה חושבת. תמיד ביטלו אותו בחוסר אמונה וסיכלו את כל הנסיונות שלו כמו שמרחיקים לתינוק את היד מהגחל של המדורה. פרוייקטים שרק מבוגרים יכולים לעשות. או חביבי המורה והשכבה כמובן. כשבכיתה י' כולם היו צריכים לבחור מסגרת להתנדב בה בפרוייקט מחוייבות אישית, הוא ראה באופציות שניתנו לכיתה כהגבלה מזלזלת. כי מי הוא שיסחוב סמרטוטים בשביל אחיות בבית חולים? הוא רצה לעזור לחולים עצמם, לשפר להם את המצב רוח. היו לו רעיונות ממש טובים כמו להזמין את המקהלה של הבית ספר ואת הילדים ממגמת תאטרון למחלקת הילדים, הוא רצה לביים מחזה בשביל הילדים החולים. בעצמו, באולם בית הספר. אבל המחנכת שלו נזפה בו שיפסיק לחשוב כמו ילד ולעשות דווקא ולבחור מסגרת מהרשימה. זה לא התאים לו אבל בסוף הוא בחר. הוא היה הכי גרוע השכבה בזה. כזה היה אח שלי. לא מובן. כמה שנים אחרי זה, כשהוא כבר חגג את גיל 19 מחוץ לבית חולים שהוא היה בו הוא ביקש לבוא הביתה ליום אחד. כדי להשלים את השמחה שלא ראינו כבר הרבה זמן בעיניים האלה ושריצדה באורה בוהקת כמו אור יום על הפנים שלו אמא הסכימה. ביום שזה קרה עלינו לגג שהוא קפץ ממנו ועל הגג היה כתוב בדם, מהפרקים הקרועים שלו כנראה: "אני שלוש בצהריים ועכשיו רק שש בבוקר, הקדמתי את זמני." אפילו המטאפורות הפוסט מודרניות שלו נמצאות רק עכשיו בשימוש אצל אלו שלומדים את השירים שלו באוניברסיטה. בכיתה לידי. עכשיו אני באוניברסיטה הזאת. ברחתי לכאן כי לא יכולתי לסבול את האווירה בבית אחרי שהוא מת. דן, האבא החורג שלי, ניסה כל הזמן לנחם את אמא ולהוציא אותה מהדיכאון. "היינו צריכים לעשות עוד ילד אחריו, במיוחד אחרי זה. זה היה מוציא אותך מהדיכאון. זה מה שאת צריכה, תינוק חדש לאהוב, נשמה חדשה שתאהב אותך ושתהיי כל עולמה. הייתי צריך לחשוב על זה מזמן. לא הייתי צריך להיות מרוכז כל כך בעצמי ובעבודה. חיים חדשים לגדל, זה מה שהייתי צריך לתת לך. משהו אמיתי להתעסק בו. חיים. לא מוות" הוא אף פעם לא הבין אותה. "דקרתי את הבטן עם קולב כל פעם אחרי ששכבנו. לפעמים הייתי משליכה את הגופה המנוונת שלי, עטופה במגבת על הקצה של השיש הקר של הכיור המלוכלך בחדר האמבטיה אחרי שהתקלחתי, כשהבטן מופנית כלפי השפיץ של משטח השיש. התחלתי לשתות רק כדי שאלכוהול יטפטף דרך הקיבה לרחם ויהרוג את מה שהתעבר שם אם חס וחלילה דבר כזה קרה. תינוק חדש, ילד נוסף, נפש נוספת שתאבד לי זה הדבר האחרון שאני צריכה לחשוש ממנו ולדאוג לו בחיים השחורים האלה שנשארו לי" לא יכולתי לסבול את האווירה בבית אחרי השיחה הזאת, ששמעתי בחטף בין הלחישות והבכי שבקעו דרך קירות הגבס הדקים. לא יכולתי. אז ברחתי לכאן. אבל גם כאן אני לא יכולה להיות. גם מכאן אני בורחת וזה מה שאני רוצה שתדעו" "השעה שלוש בצהריים עברה וכולנו החמצנו את הרכבת" לאיפה אני בורחת? כמו שאחי כתב בשיר האחרון שלו: "אל תשאלו אותי לאיפה אני בורח! לא אחרי כל המאמצים שלי לחרוט את הכתובת על הקיר!"
