הקלות הבילתי נסבלת של הקיום

[פרוזק]

הקלות הבילתי נסבלת של הקיום

עד כמה אנחנו זה בעמת אנחנו ולמה בעצם אנחנו זה אנחנו ומי אמר בכלל שאנחנו זה בעצם אנחנו ולא משהו אחר ומה להזהזל כל כך שווה בלהיות אני ולא ההוא ואיפה הכפתור של הריסט? כמה פעמים ביום ימשיכו שדים לקפוץ מחלונות גבוהים וכמה פעמים הם יצאו מזה בלי נזק כמה נחשים אני עוד ירצח אם הרגלים לפני שאני יצליח להגיע לדלת המחורבנת לכניסה שלל הגאנום של אלוהים ולו רק בשביל לומר לו שהוא כזה ילד מפונק וללכת בישביל מה זה טוב הנקמה מה יצה לי מזה ולמה צריך לצאת לי מזה משהו? למה לא לשבור את הכל וללכת כשהיינו ילדים זה מה שעשינו לא? שוברים את הכלים ולא משחקים אז נע באוזן חפסו אותי בסיבוב אני הולכת לעשן סיגריה סורי אבל הייתי חייבת לאוצי את הכל אחוצה

 

[סהר-תמיכה]

כי

כי את לא יכולה להיות אלא את עצמך, זו החבילה שאת אמורה להתמודד איתה. כמובן שאת לא חייבת, הרי יש מיליוני פתחי מילוט אם רק מחפשים אותם. גהנום הוא כאן, ממש בתוכנו, לא צריך לחפש רחוק. אך כך גם החיים, הם בהישג יד. לגבי גן עדן לא יודעת לגלות, כי לא הייתי שם מעולם. אז לאן את בעצם רוצה ללכת? ומי את ומי זו שרוצה?