הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

[אליהו חרמון]

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

רציתי לנסות ולתקן עוול קטן: לפני כמה ימים נאמר כאן על "חולצות אדומות" שהוא "ספר כל כך מעפן, ושלא שווה לקרוא אותו". אז זהו, שלא.

בסה"כ אני אוהב את הכתיבה של סקאלזי. "מלחמת האדם הזקן" היה חביב ביותר, "בריגדות הרפאים" קצת פחות ואת "חלום האנדרואיד" כבר ממש אהבתי. סקאלזי כותב מושחז, הרעיונות שלו מגניבים וחוש ההומור והציניות שלו משום מה מזכירים לי את מייקל מרשל סמית', וזה דבר טוב בעיני.

חולצות אדומות הוא אחלה ספר.

כיוון שדי קשה לדבר עליו מבלי לספיילר, אני ממליץ למי שעדיין לא קרא – להפסיק לקרוא אותי וללכת לקרוא אותו. זה בסה"כ עניין של כמה שעות (כן, הוא עד כדי כך קולח).

מכאן ואילך:

שני השלישים הראשונים של הספר נצמדים בכוונה ובאופן מאד מודע לעצמו לקלישאות ז'אנריות רבות שמאפיינות צאצא טיפוסי למשפחת מסע בין כוכבים. גם שבירת הקלישאות נעשית בצורה קלישאתית מוצלחת. הדמויות אינן לוקחות את עצמן ברצינות רבה מדי, ומאותתות גם לנו לא להשתעבד לכל הממבו-ג'מבו של פיתולים קוואנטים, הנעת חלל או שימוש בחור שחור כדי לחזור בזמן. המסר: זה לא העניין כאן. נכון, הקריאה מענגת – במיוחד לחובב מד"ב שיודע לזהות את הקריצות ("אני אתה, אמר קרנסקי" - עמ' 170, ועוד בערך מיליון כאלו). אבל כל ההרפתקה שסקאלזי רקח נועדה בסה"כ לבנות את הבסיס לדיון האמיתי שלו, ואת זה הוא עושה בשליש אחרון של הספר.

כי לדעתי הרעיון המשמעותי שהספר מציף הוא זה: האדם מחפש משמעות. נכון, אמרו את זה קודם (ע"ע ויקטור פרנקל), אבל זה לא משנה. החידוש של סקאלזי הוא לא בתוכן, אלא בצורה. השליש האחרון הוא איחוד אוניברסלי של שלושה קולות שונים, המדברים בשלושה גופים שונים כדי להאיר את הרעיון האחד הזה. החיפוש אחר משמעות בחיינו ("אין לי חיים אחרים. אני חיה את החיים שאני חיה, ואלו החיים היחידים שיש לי. אין אף אחת אחרת ביקום שחיה את החיים החלופיים שלי" – עמ' 289) ובמותנו ("כן, גם לא יזיק אם יהיו פחות מיתות, אבל שהמיתות שאתה כותב יהיו טובות יותר" – עמ' 262).

המסר של סקאלזי אינו מופרך. חמש דקות בחדשות הערב המחישו היטב לאן הדברים הולכים. נערה אחת מפליאה מכות באחרת כי סברה שזו לקחה ממנה בגדים. רעותה עסוקה בלתעד ולצלם במקום לעצור את הסיטואציה. נערה אחרת משתכרת עד כלות במועדון תל-אביבי, ומספר גברים מנצלים זאת כדי להתפרק איתה על הבר. רבים אחרים עסוקים בתיעוד וצילום במקום לעצור את הסיטואציה. כל מי שעוסק בחינוך רואה שיותר ויותר בני נוער בוחרים לתפקד כניצבים לכל דבר. נו, טוב - אולי "בוחרים" זו מילה כבדה מדי. הם פשוט מתעצלים. מתעצלים לקחת החלטות. מתעצלים לקחת אחריות. מתעצלים לקחת יוזמה (אנטרפרייז, מישהו?) ולהפוך עצמם לתסריטאים הראשיים כל אחד ואחת בדרמה האישית שלהם, המתועדת ומצולמת כיום מכל זווית כמעט. מתעצלים לחפש משמעות. אליבא ד"חולצות אדומות", מי שאינו מחפש משמעות – אינו אדם. הוא אינו יותר מאשר דמות בדיונית, גם אם נדמה לו לגמרי אחרת. ובכך מפקיד את גורלו בידי תסריטאי אחר עד לרגע שבו יוחלט לשגר אותו מעלה.

לכן הקריאה של סקאלזי היא במקומה: "אתה צריך להתבגר" (עמ' 283). ולכן הספר בכלל לא מעפן, ושווה מאד לקרוא אותו (לדעתי, לדעתי, רק לדעתי...)

 

[ניימן3]

על כל פעם שמישהו אומר בפורום שחולצות אדומות מעפן,

יש אותי שאומר פעמים שהוא ספר אדיר. ברוך הצטרפותך למחנה אוהדי הספר.

אז כמו שהבנת, אני מסכים איתך בקשר לאיכויות שלו. קצת קשה לי עם המשמעויות שאתה מייחס לו, פשוט כי הסופר הוא ג'ון סקאלזי. אדם מאד חביב, סופר אדיר, אבל לא האיש הכי עמוק בעולם. קשה לי להאמין שסקאלזי טמן כל מיני חוכמות על מטרת החיים בספר שלו כאילו היה דוסטרוייבסקי.

 

[eyalg1972]

אני לא ממש אוהב שספרים מקבלים תיאורים כך

ספר הוא אף פעם לא מעפן, או מעולה. לכל ספר יש אחוז מסויים ושונה של אנשים שאוהב אותו, אדיש אליו או שונא אותו. והגדרה של מעפן או מעולה היא תמיד נכונה רק לאדם שאומר אותה.

אני באופן אישי מאוד אהבתי את חולצות אדומות - בעיקר כספר די מקורי שבוצע באופן מבריק. (אהבתי גם את מלחמת האדם הזקן, אבל אני לא יכול לומר שהוא לא מזכיר לי ספרים אחרים), אבל כמובן שזו רק דעתי

 

[ניימן3]

זה די מובן שאם מישהו (נגיד אני) אומר שספר מעפן או מעולה,

הוא מתכוון לדעתו האישית אליו, לא?

 

[eyalg1972]

דווקא לא

הרבה פעמים ההנחה היא שזו אמת אבסולוטית...

 

[ניימן3]

ההנחה של מי? של מי שכותב או של מי שקורא?

מי שכותב: שיניח מה שבא לו. אני, כקורא, די ברור לי שזאת דעה אישית של הכותב - וככותב, אני מוצא את זה מאד מסרבל להוסיף 'לדעתי' בכל משפט.

בכל מקרה, בכל מה שנוגע אלי אתה תמיד מוזמן להתייחס לדעותי כאל אישיות ביותר ברור לי שעל כל יצירה שאהבתי יש מאה שישנאו אותה - וההפך

 

[אליהו חרמון]

לגבי המשמעויות

הערה 1 (גוף ראשון): איני מכיר את סקאלזי ואין לי יכולת לשפוט האם כאדם הוא עמוק או לא. זה גם לא ממש חשוב האם התכוון לטמון "חוכמות" או לא (אני מאמין שסופר טוב דווקא כן משקיע מחשבה ורצון לייצר עומק, אבל זה לא העיקר). מה שחשוב מבחינתי הוא מה שאני מוצא ביצירה ומה שאני לוקח ממנה. האדם מחפש משמעות - וזה כולל גם את הקורא.

הערה 2 (גוף שני): אם,כדבריך, סקאלזי לא כיוון לכך אלא יותר לאופרת חלל קלילה נטו, מדוע לדעתך לא בחר לסיים את הסיפור על סיפון האינטרפיד לאחר 200 עמודים? מדוע החליט להוסיף שלוש קודות המתפרשות על פני 100 עמודים נוספים? מה מטרתן וכיצד הן משרתות את הספר?

 

[ניימן3]

צודק לגמרי: מה שחשוב זה מה שאתה לקחת מזה.

מסכים איתך, וסליחה אם הבנת אותי אחרת.

בקשר לקודות: לא קראתי את הספר העברי, אבל בגירסא האלקטרונית באנגלית הקודות הן פחות מעשר אחוז מהספר.. אתה בטוח לגבי חלוקת ה - 100-200 עמודים?

הקודות גם לא היו למיטב ידיעתי בגירסא הראשונה שסקאלזי כתב של הספר. לדעתי? הוא גילה שהספר קצר מדי, ואז החליט להאריך אותו קצת עם אחרית דבר (=הקודות). בדיעבד יצא מקסים. הקודות פנטסטיות.

 

[אליהו חרמון]

סיקרנת אותי,

אז החלטתי לנבור קצת ברשת ומצאתי שסקאלזי עצמו התייחס לנושא (לא הכרתי את הבלוג שלו קודם לכן). נראה שצדקת! הסיפור כמו שהוא היה קצר יחסית למצופה ממנו ע"פ החוזה.

אבל להבנתי גם להרגשה שלי היה בסיס - הן לגבי החידוש בצורה והן ברצון להוסיף גם עומק ולא רק אורך. בין היתר הוא כותב שם:

But the complete experience of Redshirts, the book, includes the three stories at the end. The three stories at the end aren’t throwaway bits; the three stories at the end matter

ובהמשך הוא כותב (ההדגשות שלי):

When I sent along the novel, the folks at Tor didn’t blink at the length, but I personally felt there should probably be more there. But I also felt the novel was the right length for its story; I didn’t want to go in and pad it out by a third because there’s nothing that sucks worse than a novel you feel is faffing about to reach a contractual length. So I asked the folks at Tor if they would mind if I added some related stories at the end, which I thought would be interesting and would enrich the entire reading experience. They did not mind.

ולגבי הפרשנות האישית של כל קורא: מרגע שיצירה שוחררה לעולם...

 

[Y. Welis]

כל הכבוד לו. אחרים היו ממלאים כדי להגיע לרף (350 עמ'?)

ואז היית אומר שהספר היה טוב אילו היה קצר בשליש/רבע/חצי.

יש לו אינטגריטי נדירה.

אם כי הביטוי sucks worse מעט דיבורי... .(אבל זה בלוג).