הקלטות "החומה" - חלק א'

[ציףציף1000]

הקלטות "החומה" - חלק א'

אלו קטעים מתוך מאמר-השער של Mojo מחודש דצמבר 1999, על העבודה על "החומה". הכתבת היא סילבי סימונס. תרגמתי חלק מהקטעים ועשיתי פרפרזה לשאר, הן ע"מ שהתרגום יהיה ברור, והן מטעמי זכויות יוצרים. שמרתי על המבנה המקורי של הכתבה, וסדר הפסקאות. מדי פעם, הוספתי הערות בסוגריים - []. זהירות! להקה מתפוצצת! "בגידה!", "זו היתה מלחמה!", "אני בטיפול!" – 20 שנה אחרי, זה עדיין כואב. רוג'ר רצה להעיף את ריק. דייב חשב שניק הבא בתור. בוב נתן להם להיט וגם הוא הועף. עתה, בפעם הראשונה, כל הארכיטקטים של "החומה" מדברים על הפרוייקט שהרס את פינק פלויד... הנפשות הפועלות – רוג'ר ווטרס – מחבר/סולן/נגן בס/מפיק דייויד גילמור – סולן/גיטריסט/מפיק/מחבר-שותף (של Comfortably Numb, Young Lust ו-Run Like Hell). ריק רייט – קלידן, חבר הפלויד במחצית הראשונה של הקלטות "החומה" ולאחר מכן נגן שכיר. ניק מייסון – מתופף ג'יימס גאת'רי – טכנאי/מפיק-משנה ג'ראלד סקארף – אמן/אנימטור בוב אזרין – מפיק (קלייטנים בעבר: אליס קופר, קיס), מחבר-משנה (The Trial), בן 29 בתחילת הקלטות "החומה". בשנת 1999, הלך ריק רייט סוף סוף לעמוד מול יריבו המושבע, כאשר הוזמן ע"י ג'ון קארין להיות נוכח בקונצרט של רוג'ר ווטרס. רייט לא דיבר עם ווטרס מאז הופעות "החומה", 18 שנים קודם לכן. "ישבתי בקהל וחילקתי חתימות בעוד הוא הופיע על הבמה. כאשר הוא ניגן שירים של פינק פלויד, הרגשתי מאוד מוזר שאני לא שם, על הבמה, או דייב או ניק." לאחר ההופעה, החליט רייט לגשת אל אחורי הבמה, החלטה שהיתה קשה עבורו. "פשוט אמרתי: שלום, מה שלומך, אתה נראה טוב." ווטרס, מצידו, חשב שרייט היה שתוי [דבר שרייט הכחיש מכל וכל לאחר מכן - ציף]. "לא היה לנו הרבה מה לומר זה לזה", אמר ווטרס. רייט ו-ווטרס הכירו זה את זה וניגנו ביחד מאז שנות השישים המוקדמות - עד "החומה", כאשר ווטרס זרק את רייט אל מחוץ לפינק פלויד. "החומה" הוא אלבום קונצפט לעילא ולעילא. יצירה ארכיטקטונית רבת-מימדים – מילולית, מוסיקלית, ויזואלית... יצירה קודרת, קלאוסטרופובית, אך גם בעלת רגעים של יופי מצמרר. נושאיה המרכזיים - פרנויה, מגלומניה, בגידה, התמוטטות – היו חלק בלתי נפרד מחייהם של האנשים אשר יצרו אותה. לקראת "יום ההולדת" ה-20 ליציאת האלבום, התרבו השמועות והספקולציות באינטרנט לפיהן המתיחות בין חברי הלהקה הופשרה, אולי יהיה איחוד; הופעה של סוף המילניום בפירמידות... כל חברי הלהקה דוחים מכל וכל את הרעיון. "אוך", מצטמרר ווטרס.... "עצם הרעיון שאני אשוב להיות יחד אתם – וכפי שאת יכולה לדמיין, הם תמיד מנסים לגרור אותי בחזרה אל תוך ה"דייסה", בכל דרך שהיא.... מזכיר לי עד כמה מטורף הכל היה. אני לא רוצה שום קשר אתם". ניק מייסון אומר דברים דומים. גילמור נזכר: "לפעמים אתה חושב, איך זה יהיה אם כולנו נהיה שוב באולפן ונחשוב על הקלטה משותפת... אבל אני לא רואה איך זה יעבוד – אנחנו הזמנו אותו להצטרף אלינו כשביצענו את Dark Side of the Moon בארל'ס קורט [בשנת 1994] אבל הוא סרב בנימוס. אני אפילו הזמנתי אותו ליום ההולדת ה-50 שלי, וגם לזה הוא סרב." ובביתו באטלנטה, שם הוא גר עם אשתו האמריקאית, ריק רייט עדיין נראה כמו אדם בהלם. אף כי הוא המתון מבין הארבעה, דבריו אודות אי-צדק, בגידה וטיפולים נפשיים מלווים בצלילי פטישים הולמים. בנאים עובדים מאחורי הבית ובונים, כך מסתבר, חומה. הבסיס ב-6 ליולי 1977, בערב ההופעה האחרונה של סיבוב ההופעות In the Flesh באיצטדיון האולימפי במונטריאול, רוג'ר ווטרס יורק על אוהד. ווטרס לא זוכר אם פגע באוהד או לא. גילמור זוכר שהוא לא נהנה במיוחד מהמופע, ולדעתו רוג'ר היה גם הוא מלכתחילה במצב רוח רע, שהחמיר לאחר שירק, מרוב כעס, על האוהד. מייסון,

 

[ציףציף1000]

חלק ב'

מנסה להסביר: "טוב, רוג'ר אינו בדיוק אדם הידוע כאיש של שלום ואהבה – אבל אנחנו הרגשנו פחות או יותר כמוהו – שההופעות האלו באצטדיונים הן באמת מאוד מוזרות. כאשר אנו מנגנים, אנו צופים בקהל, בדיוק כמו שהקהל צופה בנו, וכל מה שאתה יכול לראות באמת זה את השורות הראשונות. אני לא הייתי אומר שכולם 'קוקואים', אבל מה שבדרך כלל רואים, במיוחד בהופעות בהן הקהל עומד ולא יושב, הם אנשים שהם מספיק מטורפים בכדי לנסות להדחף לשורה הראשונה, אלו שעושים כאילו הם מנגנים בגיטרה, אלו שיודעים את כל המילים, והמסכנים שחיכו כל היום, ומתמוטטים בדיוק כשהלהקה עולה אל הבמה." גילמור: "רוג'ר מעולם לא אהב במיוחד להופיע, והוא תמיד היה מתוח ומעוצבן. הוא נגעל מהצד העסקי כמו כולנו, בעצם. השינוי הגדול בא עם ההצלחה של DSOTM – הקהל אהב לצעוק ולהיות "מעורב" בהופעה. לפני כן, גם כאשר הופענו במקומות גדולים – אולמות של 10,000 מושבים וכו' – היה שקט מוחלט, כך שניתן היה לשמוע אפילו סיכה נופלת, ברגעים הנכונים. אבל לאחר 4 שנים [מאז DSOTM], התחלתי להתרגל לרעיון שככה זה בהופעות. ווטרס: "...המקומות האלו לא נבנו להשמעת מוסיקה, הם נבנו לארועי ספורט. לכן זה טבעי שהופעות יהפכו לריטואל של מלחמה, כי כך זה, בעצם, בספורט. הרגשתי תחושת תסכול מוחלטת: מה אנחנו עושים כאן? מה הפואנטה? והתשובה שהדהדה בראשי היתה: כסף ואגו. זה עצם העניין." בוב אזרין: "פגשתי את הלהקה כשהופיעו בטורונטו, בסיבוב ההופעות. ווטרס סיפר לי על תחושת הניכור שלו מהקהל והרצון שלו לפעמים לשים חומה בינו לבינם.... 18 חודשים לאחר מכן קבלתי טלפון ממנו לבוא ולדון על האפשרות שנעבוד ביחד על פרוייקט בשם "החומה"." הבנאי המומחה לאחר תום סיבוב ההופעות של Animals, חברי הלהקה הלכו כל אחד לדרכו. גילמור ורייט עבדו על אלבומי סולו, ורוג'ר פרש לביתו בכפר, כדי להתחיל לכתוב. ... "בתחילה, היו לי שני דימויים – אחד היה דימוי של חומה, הנבנית לאורך הבמה, והשני היה של היחסים הסאדו-מזוכיסטיים בין הקהל והלהקה: הקהל מופצץ לרסיסים, אך עדיין מוחא כפיים, כי הם במרכז האקשן, אפילו כקרבנות. יש משהו מקאברי ומדאיג ביחסים האלו – אנחנו נביא מערכת הגברה כך כך חזקה שהיא תפגע בכם, ואתם תלחמו לשבת בדיוק מתחתיה, כך שתוכלו להפגע הכי הרבה – מכאן בא הרעיון של הסצינה בה פינק נהפך לדמגוג נאצי." "התימה של השגעון קשורה לסיד, אבל גם לחוויות שלי. "כשהייתי ילד היה לי חום, ידיי חשו כמו שני בלונים" – זה מתייחס לתחושה הבלתי-ניתנת לתאור בגופי בזמן חום גבוה כשכל דבר נתפש כגדול מדי. בכמה מקרים בחיי, כהרגשתי שאני מתקרב להתמוטטות נפשית, זה היה דומה להרגשה של הזיה מתוך חום גבוה, כך שהקשר שלי עם ההרגשה שמרגיש סיד (או סכיזופרנים אחרים) לקוחה מתוך זכרונות הילדות שלי והרגעים המעטים בחיי בהם הרגשתי לחץ נפשי רב, והייתי בעצמי בקצות הרגשת [טירוף] דומה..." בוב אזרין: "ווטרס הזמין אותו לביתו... שם השמיע לי טייפ של כל המוסיקה, שנשמעה כמו שיר אחד באורך 90 דקות, ועוד כמה רעיונות שהיו לו ושרצה לשלב. ביתו של ווטרס היה בכפר, והסביבה הכפרית תחת נטל הלחות והעננים היתה הרקע המושלם למוסיקה הזו – אני הייתי מוקסם...". ווטרס: "[לקחתי את אזרין כי] הייתי צריך שותף לעבודה בתהליך הארוך והמורכב הזה, ולא היה מישהו בלהקה עמו יכולתי לדבר על הנושאים האלו – דייב לא היה מעוניין, ריק היה די מסוגר בתקופה זו וניק שמח להקשיב, כי היינו קרובים באותה תקופה, אבל בכל זאת היה יותר מעוניין במכוניות המרוץ שלו. הייתי זקוק למישהו כמו אזרין, שהיה באותו מקום שאני הייתי, מבחינה אינטלקטואלית ומוסיקלית." גילמור: "לא היו לנו תכניות מוגדרות להקליט. חברים שלי מקיימבריג', שעמם ניגנתי בלהקה לפני הפלויד, שכנעו אותי להקליט אלבום סולו כמעט-מאולתר, לשם השעשוע. ריק עבד על אלבום משלו. כשנפגשנו בלונדון, רוג'ר הציע לנו אחד משני פרוייקטים עליהם עבד באולפן הביתי שלו באותה תקופה. הוא הביא עמו שני רעיונות די מגובשים, בדמואים: אחד היה "החומה" והשני היה מה שבסוף נהיה אלבום הסולו הראשון שלו. [לפרוייקט השני] היתה נעימה אחת נחמדה מאוד

 

[ציףציף1000]

חלק ג'

אבל למיטב זכרוני זה די חזר על עצמו, מוסיקלית. בינינו, החלטנו להתחיל לעבוד על "החומה", כאשר התכנסנו מחדש בספטמבר." מייסון זוכר דברים דומים: "איכות ההקלטה של הדמואים היתה איומה, אבל היה ברור מיד שזה היה רעיון מעניין, אותו ניתן לפתח מוסיקלית". רייט: "באותה התקופה היינו, תאורטית, בפשיטת רגל. רואי החשבון שלנו איבדו את כל כספנו, והיינו חייבים סכומי-עתק לרשויות המס. אמרו לנו להכין אלבום תוך שנה כדי לשלם את המיסים שהיינו חייבים לרשויות, כך שזו היתה תקופה די מפחידה עבור כולנו." כששמע רייט את הדמואים שהביא ווטרס תגובתו היתה, לדבריו: "חשבתי, 'או, לא – שוב פעם הוא כותב על המלחמה, על אמא שלו, על אביו שאבד'. קייויתי שהוא יתגבר על כל זה וסוף סוף יוכל לכתוב על דברים אחרים, אבל היה לו קיבעון. כל שיר נכתב באותו קצב, אותו מפתח. הכל היה אותו הדבר." לדבריו, אלמלא היו במצב כלכלי קשה, היו חברי הלהקה האחרים דוחים את הדמואים. אבל בגלל המצב, ובגלל שרוג'ר הביא שירים ודייב וריק עצמו לא הביאו שירים משלהם, לא היתה להם ברירה. גילמור, מצדו, חושב שהמשבר הפיננסי התחיל רק לאחר שהם התחילו לעבוד על הקלטות האלבום, באולפני Britannia Row [שהיו בבעלות הלהקה באותה תקופה –צ.], בין החודשים ספטמבר וסוף דצמבר. "באותו זמן חשבתי שזה קונצפט טוב מאוד, שכדאי לעבוד עליו; כיום אני לא אוהב אותו כל כך. במבט לאחור, זה נראה לי כמו 'קוטריי'. הייתי מוכן לתת לרוג'ר שליטה מלאה בחזונו, וכך היה נכון לעשות." לבנה אחר לבנה: תהליך הבניה בוב אזרין "אירגן" את הטייפים של ווטרס, סידר אותם לפי סדר מסויים, שנראה לו תואם נרטיב מסויים, אותו דמיין. המטרה שלו היתה לארגן את כל קטעי המוסיקה שהיו בידו, ועוד כמה נוספים פלוס אפקטים ופעלולי-אולפן – לסיפור קוהרנטי אחד. "הרגשתי את הדמות המרכזית והגעתי למסקנה שאנו צריכים להפוך את הסיפור מנרטיב בגוף ראשון, לסיפור על דמות בשם "פינק". חזרתי למחרת עם תסריט, חילקתי אותו לכולם, וכולנו קראנו אותו בקול רם, [כפי שעושים בחזרות להצגות]. זה סייע לנו לגבש את היצירה, אותה בנינו, מאותה נקודה והלאה, לפי תכנית ברורה." לדברי ווטרס, מבנה היצירה לא השתנה במהלך העבודה עליה. חלק מהשירים השתנו במידה רבה, ואילו אחרים נשארו בדיוק כפי שהיו במקור, ביניהם Don’t Leave Me Now, Is There Anybody Out There ו-Mother. לדברי אזרין, העבודה על האלבום היתה עבודת-צוות, בה השתתפו כולם. "לכולם היו דעות ורעיונות לתרום." הוא מסכים שהיו לעיתים וויכוחים קשים לגבי הגישה ה"נכונה" לשיר – וויכוחים שנמשכו לעיתים במשך שבועות – אך אלו היו וויכוחים "ג'נטלמניים", כראוי לאנגלים (וקנדי). "בסופו של דבר, קונפליקטים כאלו הביאו לסינתיזה של הרעיונות המנוגדים – סינתיזה שהיתה חזקה בהרבה מהרעיון המקורי עצמו." [גילמור זוכר דברים קצת אחרת]: פשוט ישבנו והתקוטטנו, אם לומר את האמת. מישהו היה אמור "אני לא אוהב את זה במיוחד", ומישהו אחר היה מסכים אתו, ואז רוג'ר היה מזדעף ולמחרת היה חוזר עם קטע מבריק. הוא היה טוב במיוחד בקטע הזה, בזמן הקלטות "החומה", אך הוא היה פחות טוב בתקופת TFC. השיר Nobody Home, לדוגמא, נכתב בשלב מתקדם של ההקלטות, לאחר שהוא הלך הביתה בזעף וחזר למחרת עם השיר..." [ווטרס, מצידו, גם כן זוכר את זה אחרת]: "הם רוצים לחשוב, משום מה, שהעבודה על "החומה" היתה עבודת צוות משותפת של הלהקה – נו, טוב, הם השתתפו בזה, אבל הם לא היו "שותפים". זה לא היה קואופרטיב. זה בשום אופן לא היה תהליך דמוקרטי. אם למישהו היה רעיון טוב, אולי הייתי מקבל את זה ומשתמש בזה, כמו שבמאי המביים סרט לפעמים מקבל רעיונות טובים מהשחקנים.... " ווטרס ממשיך ומשמיץ את חבריו-לשעבר ללהקה, וטוען שהם לא תרמו תרומה משמעותית ליצירה: "ריק לא הביא שום רעיונות, לא תרם כלום, חוץ מלנגן קצת קלידים, וניק ניגן בתופים... עם קצת עזרה מידידיו. ודייב, אה, דייב – הוא ניגן בגיטרה וכתב את המנגינה לכמה שירים, אבל הוא לא ממש תרם רעיונות חוץ מזה. אזרין ואני הפקנו את האלבום, ודייב קיבל קרדיט כמפיק, אבל בעצם היה רק "צ'יף" אחד – וזה היה אני.". מוסיף ווטרס: "לדעתי, "החומה" היא יצירה נהדרת, ואני מאוד גאה בה...".

 

[ציףציף1000]

חלק ד'

מייסון, לעומתו, בכל זאת בדעה שהעבודה היתה משותפת: "היתה באמת תחושה של להקה שעובדת על אלבום – אולי קצת באופן דיספונקציונלי, אבל אני חושב שרוב הלהקות הן דיספונקציונליות." גילמור: "בוב אזרין היה שם, בין היתר, בתור מתווך להחליק את החיכוכים ביני לבין רוג'ר, שהיו מרובים ולוהטים." מייסון מסכים: " כולנו חשבנו כיצד נוכל לשפר את הדרך בה אנו עובדים, וכולנו הסכמנו שזה יעזור אם גורם חיצוני יהיה מעורב." כך הביא רוג'ר את אזרין, ועמו את ג'יימס גאת'רי, טכנאי ההקלטה, לסייע בידו. גאת'רי, מצדו, זוכר דברים קצת אחרת. לדבריו, הוא זומן ע"י סטיב או'רורק מתוך הבנה שהוא יפיק את האלבום. רק לאחר מכן נודע לו שבוב אזרין זומן אף הוא, לבצע את אותה העבודה. השניים לא ידעו כלל אחד על השני, עד שנפגשו באולפן. [בוב אזרין מצא את עצמו במצב מביך ועדין]: "אני חושב שרוג'ר רצה שהפרוייקט יהיה שלו בלבד. אך כאשר חבר-להקה אחד מצהיר על עליונות על האחרים, זה יכול להקשות על העבודה המשותפת, והוא היה מודע לכך – לפחות הוא היה מודע כפי שרוג'ר יכול להיות – ולכן הוא הביא אותי, אני חושב, כבן-ברית לסייע בעדו לנהל את תהליך ההקלטה. אבל מה שקרה זה שאני ראיתי את התפקיד שלי ככולל הגנה על היצירה עצמה, ולכן לעיתים קרובות לא הסכמתי עם רוג'ר, ועם אנשים אחרים, וניסיתי לעזור להם להתגבר על הוויכוחים ביניהם וביני, לטובת היצירה." רייט: "נהניתי מהעבודה על DSOTM ו-WYWH. באותם ימים רבנו בינינו, אבל העבודה היתה משותפת. הייתי מודאג מכך, שמפיק חיצוני יאבד את מה שארבעתנו מסוגלים ליצור ביחד. מצד שני, חשבתי "באלוהים, אנחנו צריכים שופט"." ווטרס מסכים אתו, במידה מסויימת: "באמת עבדנו במשותף עד DSOTM ועד בכלל. מאותה נקודה, הפסקנו ליצור ביחד. השגנו את מה שרצינו להשיג ביחד, והסיבה היחידה שנשארנו ביחד לאחר מכן היתה בגלל פחד ובצע כסף." גילמור מסביר שהעבודה על "החומה" נערכה ב-3 מוקדים. הראשון היה באולפני Britnannia Row בלונדון, שם עברו על הרעיונות השונים והקליטו דמואים. החלק השני היה בצרפת, שם הוקלט רוב האלבום, ולבסוף בלוס אנג'לס, שם סיימו את העבודה ועשו את המיקסינג. לדבריו, העבודה בצרפת הלכה טוב מאוד, "עבודה קשה מאוד, טובה מאוד. מדהים כמה הרבה הצלחנו לעשות בזמן קצר, יחסית.". ניק מסכים: "הקצב היה מהיר ופראי, מאוד ממוקד. למעשה, הפעלנו שני אולפנים בצרפת, בו-זמנית." גילמור זוכר שווטרס התקשה לשיר באחד האולפנים בו הקליטו, Superbear, משום שהוא ממוקם גבוה בהרים. לכן הם שכרו אולפן שני, שם הקליט ווטרס את הקולות. בוב אזרין נזכר שסך ימי העבודה על האלבום, נטו, הגיע כדי ארבעה או חמישה חודשים, במהלכם לקחו חברי הלהקה והמפיק "חופשות" רבות ושונות. בימים בו הקליטו, עבדו חברי הלהקה מעשר בבוקר עד שש בערב, לדרישת ווטרס. הם לבשו בגדים "מהוגנים" ואכלו מאכלים "מהוגנים" – תה וביסקוויטים הובאו כל יום, בשעה המתאימה. לנוכח החומרים עמם עבדו – שירי האלבום – מוצא אזרין שה"מהוגנות" יצרה "כמעת תחושה סכיזופרנית של סוריאליסטיות לגבי הפרוייקט, במיוחד בצרפת. חלק מאתנו גר בעיר ניצה; אחרים שכרו ערים שלמות, חלק גרו באולפן – הכל היה מפורד, מפורר, אבל באולפן התלכדנו..". אזרין הביא עמו רעיונות חדשים לשיטות הקלטה, שנשמעו מוזרים בתחילה לאוזניים האנגליות, אך בסוף התקבלו ע"י חברי הלהקה. Comfortably Numb גילמור: "לרוג'ר ולי היו יחסי עבודה טובים. רבנו הרבה, לפעמים בלהט – וויכוחים אמנותיים, לא ענייני אגו. אני לא חושב שהתווכחנו לגבי מי ישיר את הקולות הראשיים, זה לא עניין את רוג'ר – ובסה"כ עדיין הצלחנו לעשות ביחד דברים טובים. שירים כמו Comfortably Numb הם השרידים האחרונים של היכולת של רוג'ר ושלי לעבוד תוך שיתוף פעולה – המוסיקה שלי, המילים שלו. הבאתי את המנגינה הבסיסית. נתתי אותה לרוג'ר. הוא כתב כמה מילים. הוא בא ואמר "אני רוצה לשיר את השורה הזו כאן, האם אנו יכולים להרחיב את זה בכמה תיבות כך שאוכל לעשות זאת" אז אני אמרתי "טוב, אני אשים שם משהו"." ג'יימס גאת'רי זוכר אף הוא, שכולם עודדו את גילמור להביא רעיונות משלו, והיום בו הביא גילמור את המנגינה ל-Comfortably Numb היה יום שזכור לו במיוחד. ווטרס, מצידו, מדגיש את תרומתו-שלו לשיר, במיוחד לנוכח ספר שנכתב על הפלויד בסוף שנות השמונים, בו נטען שגילמור כתב את השיר לבדו. ווטרס מסכים שגילמור כתב את המוסיקה

 

[ציףציף1000]

חלק ה'

(חלקה, לדבריו), אך הוא זה שכתב את המילים. בוב אזרין זוכר שהשיר החל כדמו שהביא דייב. לדבריו, רוג'ר כלל לא רצה לכלול באלבום שירים של גילמור, אך הוא היה זקוק לעוד קטעים כדי למלא חללים, ולכן הסכים לקחת את הקטע. אזרין טוען שהוא לחם למען הכללת השיר באלבום, והתעקש שווטרס יעבוד עליו. לדבריו, ווטרס בקושי הסכים, אבל בסוף נכנע. ווטרס חזר עם הטקסט, אותו רואה אזרין כ"אחד הדברים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. הזיווג של המילים האלו עם המלודיות של דייב וסולו הגיטרה המדהים ברגישותו – כל פעם שאני שומע את השיר, אני מקבל עור-ברווז." גילמור מספר, כי לשיר הוקלטו שתי גרסאות, כשאר לדבריו היתה מריבה גדולה יחסית לגבי השאלה איזו גרסה תאומץ. כפשרה, הוחלט לקחת קטעים מכל אחת מהגרסאות. "כיום, לא הייתי מבדיל בין שתי הגרסאות, אבל אז זה נראה כל כך חשוב... ניתן לחלק את –CN ל"חושך" ו"אור": הקטעים שאני שר – When I was a child… - זה האור, והקטע של Hello, is there anybody in there שרוג'ר שר, הם החושך – ובקטעי החושך רציתי להוסיף אלמנט "גראנג'י" לגיטרה, בעוד רוג'ר ובוב רצו שזה יהיה רק תופים ובס ותזמורת. התווכחנו בלהט לגבי זה ואני הפסדתי, אבל אני עדיין חושב שאני צודק; על הבמה תמיד הוספתי טון גראנג'י לנגינה. Another Brick in the Wall, pt. 2 לדברי גילמור, הרעיון להוסיף אלמנט של "דיסקו" לשיר היה של בוב אזרין. אזרין הכריח את גילמור לצאת למועדונים ולשמוע מה מנגנים שם. "חשבתי שזה נורא!" אומר גילמור. אבל הלהקה בכל זאת ניסתה לשלב אלמנטים אלו בשיר, כדי שיהיה קליט. את אותו התרגיל עשו עם Run Like Hell. מייסון אומר שהוא לא זוכר שמישהו התלונן על שילוב אלמנטים אלו בשיר. אזרין זוכר שהוא זיהה בשיר פוטנציאל ללהיט, ולכן דרש מווטרס שיכתוב עוד בית ובית חוזר, ע"מ שיוכלו להוציא את השיר כסינגל, כי בצורתו הגולמית השיר היה קצר מדי. ווטרס התנגד: "אנחנו לא מוציאים סינגלים, אז fuck you". כאשר עזבו חברי הלהקה את האולפן, השלים אזרין, בעזרת מכשירי האולפן, את השיר בעצמו. כדי להבחין בין הבית הראשון והשני, החליט אזרין להשתמש במקהלת ילדים. (אזרין הפיק את להיטו של אליס קופר, School’s Out ומכאן הקישור לבית ספר וילדים.) . בזמן שהלהקה עבדה על האלבום בארה"ב, הורה אזרין לטכנאי ניק גריפיתס להקליט ילדי בית ספר, והשמיע את התוצאה הסופית ללהקה. ווטרס התרכך מיד. הברוגז האווירה באולפנים השונים נעה בטווח שבין "מתח" לבין "מלחמה כוללת". השיא היה כאשר רייט פוטר. בוב אזרין זוכר מתח בין חברי הלהקה, ואף בין נשותיהם של חברי הלהקה. לדבריו, היתה תקופה בעת העבודה בצרפת, בה המתח הפך לעויינות – בסגנון ג'נטלמני אנגלי כמובן. עיקר המתח היה בינו לבין ווטרס. אזרין לא רצה להתמודד עם ווטרס, ולכן מצא כל תירוץ להגיע לאולפן מאוחר בבוקר. "העדפתי לא להיות שם כאשר רוג'ר היה שם." ווטרס זוכר את המתחים, אך גם זוכר שההרגשה שלו עצמו בעת ההקלטה היתה טובה, חיובית. "ברור, שהיו לנו בעיות עם ריק – הוא כאילו היה שם, אבל לא היה שם." גילמור זוכר מריבות על עניינים אמנותיים, כאשר העויינות האישית היחידה היתה כלפי רייט "כי נראה שהוא לא משקיע כפי שציפינו ממנו." רייט מצטדק: "רציתי לעבוד, אבל רוג'ר הקשה עלי לעשות זאת. אני חושב שהוא כבר התחיל לחשוב שיש להפטר ממני." אזרין נלחץ מכל העויינות: "ראיתי את זה קורה וזה פשוט גרם לי לחלות. הרגשתי שהם לוחצים את ריק יותר מדי, עד כדי כך שהוא לא היה מסוגל לעמוד בציפיות. זה היה כמעט כאילו הם מציבים בפניו אתגרים בלתי אפשריים, על מנת שיכשל. בנסיבות, אני לא חושב שמישהו היה יכול לשרוד בתנאים כאלו." ווטרס: "מדוע פיטרתי את ריק? משום שהוא לא היה מוכן לשתף פעולה בעשיית התקליט." ווטרס מוסיף ומספר ש"החומה" היה האלבום הראשון בו הקרדיטים על ההפקה לא התחלקו שווה בשווה בין כל חברי הלהקה. מראש, הובהר שווטרס וגילמור יהיו מפיקים, כאשר אזרין הובא כמפיק חיצוני, ואילו מייסון ורייט לא יקבלו קרדיטים על הפקה. ובמילים פשוטות, מייסון ורייט

 

[ציףציף1000]

חלק ו'

לא יקבלו תשלום על הפקת האלבום. לדברי ווטרס, מייסון קבל את חלוקת העבודה הזו, אבל רייט לא. רייט דרש להשתתף בהפקה, ולקבל קרדיט על כך. הוחלט על כך שהלהקה תתחיל לעבוד והקרדיטים יחולקו בהמשך, בהתאם להשקעה של כל אחד מחברי הלהקה בתוצר הסופי, כאשר בוב אזרין יהיה ה"שופט". ווטרס ממשיך [די באכזריות, לטעמי – צ.] לתאר כיצד רייט היה מגיע כל יום לאולפן בדיוק בזמן ויושב עד הדקה האחרונה, ללא שהוא תורם דבר להפקה עצמה, רק כדי לקבל את הקרדיט על ההפקה. לדבריו, בוב אזרין התלונן על כך, ו-ווטרס שלח אותו לדבר עם רייט. בעקבות השיחה, הפסיק רייט להגיע לאולפן בכלל, אלא אם זימנו אותו במיוחד לנגן קלידים. "ובלאו הכי הוא כמעט לא היה מסוגל לנגן בקלידים. זה היה סיוט. אני חושב שזו היתה ההתחלה של הסוף." הלהקה התחייבה לסיים את האלבום עד אוקטובר. באוגוסט, יצאו לחופשה. ווטרס עשה חשבון כמה עבודה עוד נותרה, והגיע למסקנה שהם לא יספיקו לסיים את האלבום במועד. לכן, ביקש מאזרין שיעבוד על הקלידים עם רייט בלוס אנג'לס, מוקדם יותר מהמועד בו היו אמורים לחזור לאולפן. לדבריו של ווטרס, אזרין הסכים ללא התלהבות יתרה, ו-ווטרס הציע לו להשתמש בקלידן-חיזוק, במידה ורייט לא יהיה מסוגל לנגן. לדבריו, כמה ימים מאוחר יותר התקשר אליו סטיב או'רורק וסיפר לו שרייט אמר לו “tell Roger to fuck off”. ווטרס התרגז – אחרי כל ההשקעה שלו, ולאחר שריק לא עשה דבר במשך חודשים, לשמוע דבר כזה? לכן הוא פנה לגילמור ומייסון ואמר להם שהוא לא מוכן יותר לעבוד עם רייט. לדבריו, שניהם הסכימו שזה בלתי אפשרי לעבוד עם רייט; לכן הוצב לרייט אולטימטום: לסיים את הקלטת האלבום, לקבל את חלקו באלבום, ולעזוב בשקט. רייט הסכים. "לכן זה שטויות שרוג'ר הגדול והרע פתאום החליט לפטר את ריק ללא סיבה, מיוזמתו", אומר ווטרס. דייב גילמור נאנח: "אני לא הסכמתי לזה. לקחתי את ריק לארוחת ערב לאחר שרוג'ר אמר לו את זה, ואמרתי לו שאם הוא רוצה להשאר בלהקה אני אתמוך בו. ציינתי בפניו שהוא לא תרם שום דבר בעל ערך לאלבום ושגם אני לא שמח לגבי זה – הוא עשה מעט מאוד; חלק גדול מקטעי הקלידים מנוגנים על ידי, ע"י רוג'ר, בוב אזרין, מייקל קיימן, פרדי מאנדל – אבל מעמדו [של ריק] בלהקה היה מקודש." גילמור מדגיש שלתפישתו, מותר לאנשים לפרוש מהלהקה, אבל אף אחד לא יכול "לפטר" חבר להקה אחר. ווטרס זוכר את הדברים אחרת: "נפגשתי עם דייב בגינה שלי בדרום צרפת, ודייב אמר: "בוא נתפטר גם מניק." אני מתערב איתך שהוא לא זוכר את זה. נכון שזה נוח לשכוח דברים? אמרתי לו "אוה, דייב, ניק הוא חבר שלי. בזהירות!". מייסון דווקא נותן משקל לגרסה הזו. לדבריו, היתה סבירות גבוהה שהוא היה מפוטר גם כן, לאחר רייט. ולאחר מכן, דייב היה מפוטר גם כן. "ווטרס נהיה רכושני כלפי היצירה, והוא רצה שליטה מלאה. רוג'ר ואני היינו חברים מאז היותנו סטודנטים, לפני שהלהקה הוקמה, ולכן כנראה מעמדי היה חזק יותר." מעבר לכך, אומר מייסון: "תמיד היתה חלוקה פילוסופית בתוך הלהקה: רוג'ר ואני נתפשנו כמי שאוהבים אפקטים מיוחדים, הופעה גרנדיוזית, טכנולוגיה – אלמנטים לא-מוסיקליים – בעוד דייב וריק נטו יותר לעמדה מוסיקלית טהורה.". בגלל ש"החומה" תוכננה מראש כמופע תאטרלי, לווטרס היה יתרון מלכתחילה, מול רייט וגילמור. "רוג'ר תימרן את הדברים בצורה מבריקה (צוחק). לעומתו, סטאלין היה מבולבל ומפוזר. כולנו הרגשנו די חסרי אונים באותה תקופה, ולא יכולנו לשנות או לעשות משהו. רוג'ר הבהיר שאם ריק נשאר, הוא יעזוב וייקח עמו את האלבום. האיום היה תלוי מעלינו כחרב – לא רק הפסד כלכלי, אלא פשיטת רגל ממש – וכולנו נבהלנו מזה. היינו תחת הרבה לחץ. אני הרגשתי אשם, ועדיין מרגיש אשם. במבט לאחור, היית רוצה לחשוב שהיית מתנהג יותר טוב והיית עושה דברים אחרת. אבל ככל הנראה היינו עושים בדיוק את אותו הדבר, בנסיבות." רייט: "זה היה מאוד קל לומר "או, הוא עזב כי היתה לו בעיה עם קוקאין או אלכוהול." אני יכול לומר בכנות שזו לא היתה בעיית סמים. ללא ספק כולנו לקחנו סמים: רוג'ר, אני, דייב, ניק, בוב אזרין – אבל באופן חברתי בלבד. זה פשוט היה שם, באולפן." ווטרס, מצידו, רומז ש"היו אנשים בינינו" עם בעיית סמים כבדה. הוא מכחיש שהוא עצמו נטל סמים באותה תקופה. רייט מנסה להסביר מה קרה: "מההתחלה, רוג'ר ואני לא היינו חברים קרובים, אבל גם לא היינו אויבים, עד שהוא נכנס לאגו-טריפ הזה. ברגע שהוא החליט שהוא רוצה שליטה בהכל, הצעד הראשון שלו היה "אני אפטר מריק, מעולם לא אהבתי אותו ממילא." זה היה חלק מתכנית המשחק הגדולה שלו להפך למנהיג, למחבר, למפיק – ושאנשים ישחקו עבורו. אני חושב שהצעד הבא בתכנית שלו היה להפטר מניק, למרות שהם היו חברים. זה מה ששמעתי. ואז הוא חשב

 

[ציףציף1000]

חלק ז'

להשתמש בנגני-אולפן בנוסף על גילמור. אולי תחשבי שזה שטויות, אבל אני חושד שכך הוא חשב." רייט מדגיש, שלמרות שהיו תקופות בהן הוא היה מאוד לא-מאושר בלהקה, הוא מעולם לא חשב ברצינות לעזוב. בעת הקלטות "החומה" הוא היה בהליכי גרושין, והיצירה ממילא לא דיברה אליו במיוחד. לדבריו, ווטרס לא הרשה לו לתרום דבר. גרסתו לארועים שונה, כמובן, מזו של ווטרס: "עם גמר ההקלטות בצרפת נסעתי ליוון למשפחתי. קבלתי טלפון מסטיב שביקש ממני להגיע ללוס אנג'לס מיד, כי רוג'ר רוצה שאקליט טרקים לקלידים. אמרתי לו שלא ראיתי את הילדים שלי במשך חודשים רבים, ואגיע ללוס אנג'לס רק במועד עליו הסכמנו קודם. סטיב אמר שהוא מבין, אבל למחרת חזר אלי ואמר שווטרס רוצה לפטר אותי מהלהקה." לדברי רייט, מייסון וגילמור תמכו בו, עד שווטרס איים שאם רייט ישאר, הוא יקח את היצירה ויעזוב. "אולי זה היה בלוף, אבל זה מה שהוא אמר. כזכור, היינו אז במצב כלכלי קשה והוא אמר לי "אתה יכול לקבל את התמלוגים המלאים שלך עבור האלבום אבל תעזוב עכשיו ואנחנו נביא נגן-אולפן לסיים את קטעי הקלידים". אני העברתי ימים ולילות רבים ללא שינה, בנסיון להחליט מה לעשות. יכולתי לתת לו לעזוב עם היצירה – היא היתה שלו, וזכותו לעשות בה מה שהוא רוצה – אבל החלטתי שאני לא יכול לעבוד אתו יותר, ללא קשר ל"החומה". עד היום אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי אומר לו "נראה אותך!". לכן החלטתי לעזוב. אבל גם החלטתי שאסיים את הקלטת האלבום ושאנגן בהופעות ורק לאחר מכן אעזוב. המעניין הוא שאם הוא חשב שאני לא יכול לנגן, מדוע הוא הסכים שאנגן בהופעות? זה מוזר וביזארי, ובאותה תקופה בחיי האישיים – הייתי אומר שהייתי מאוד מבולבל." ג'יימס גאת'רי דווקא זוכר שרייט תרם קטעי נגינה נהדרים לאלבום, בעיקר בנגינה באורגן ההאמונד. רייט: "המטפל שלי משוכנע שאני עדיין מאוד כועס על כל הסיפור ובמובן מסויים זה נכון. אני חושב שזה היה מגעיל. זו הלהקה שלי בדיוק כמו שהיא שלו. אבל העובדה שדייב ורוג'ר וניק התפרקו כמעט מיד לאחר מכן – הם עשו את TFC אבל זה היה מגוחך, כפי שאני מבין, הם ממש הרביצו מכות אחד לשני באולפן ודייב סרב ששמו יופיע בקרדיטים – זה עזר לי להתמודד עם העובדה שעזבתי את הלהקה. אבל אני לא אוהב את הדרך בה זה נעשה – לאחר 18 שנים אני עדיין מרגיש שזה היה עוול. אני בתקווה שיום אחד אשב עם רוג'ר ואולי הוא יגיד "כן, זה לא היה פייר." ווטרס: "לא. זה היה בדיוק הדבר הנכון לעשותו." החומה העבודה על האלבום הושלמה בלוס אנג'לס. העטיפה עוצבה ע"י ג'ראלד סקארף ורוג'ר ווטרס. ברישומים על גבי עטיפת האלבום ניתן קרדיט לשלושה מפיקים ומפיק-משנה אחד, ארבעה טכנאים, שלושה מחברים, שני מעבדים תזמורתיים, שישה זמרי ליווי, טכנאי קול אחד וילדי בית הספר מאיזלינגטון גרין. השמות "ריק רייט" ו"ניק מייסון" לא מופיעים על העטיפה בכלל. רייט: "שכחתי מזה – גם את ניק הם לא כללו? מעניין למה – אבל באותה תקופה כבר עזבתי את הלהקה והרמתי ידיים." מייסון: "לא הייתי מאושר מזה. תיקנו את זה בהדפסות מאוחרות יותר, נדמה לי." ג'ראלד סקארף מספר שאת העטיפה לאלבום אייר לפי רעיון ברור שהיה לווטרס. ווטרס הסתכסך עם סטורם תורגרסון, המעצב של הפלויד מאז 1968 וחברו של ווטרס מילדות, עוד בתקופת Animals, ולכן לא נתן לו את העבודה על "החומה". האלבום הוגש לחברת התקליטים רק לאחר שהושלמה העבודה עליו. [הפלויד היו אז במעמד כזה, שהם יכלו למנוע התערבות של חברת התקליטים במהלך העבודה]. עבור כל חברי הלהקה, שמיעת היצירה בשלמותה לראשונה, היתה ארוע מרגש. רייט: "זה היה רגע קשה, מוזר. אני חושב שהייתי קהה חושים, מבחינה רגשית." גילמור: "זה היה רגע קסום – כן, הצלחנו לתפוש את זה!". ווטרס: "זו יצירה גדולה, קלאסית."

 

[ציףציף1000]

חלק ח'

On with the Show 45 טון ציוד, 106 דציבלים של צליל קוואדרופוני, מטוס-מפציץ, בובות מתנפחות, הבובות המפלצתיות של ג'ראלד סקארף, להקת "פינק פלויד" מזוייפת במסכות, ו-340 לבנים שהורכבו, באמצעות מעליות הידראוליות מוסתרות, לחומה בגודל 160 על 35 רגל. בוב אזרין: רוג'ר ואני תכננו מופע על פי תסריט מובנה מראש. רוג'ר ואני התחלנו לעבוד כל יום בשמונה וחצי בבוקר, בביתו של ג'ראלד סקארף, ועבדנו במקביל עם מארק פישר, מעצב התפאורה המהולל.... בנקודה מסויימת, חשבנו אפילו לעצב אולם משלנו בו נופיע בסיבוב ההופעות – מין אוהל סוריאליסטי בצורת תולעת." סקארף עבד עם הפלויד בעבר, והיה מיודד עם כולם. לדבריו, ווטרס היה מלכתחילה מעוניין לעשות אלבום, מופע וסרט שהם חלק מחבילה אחת. ווטרס טוען שלחברי הלהקה האחרים לא היה חלק בהכנת המופע: "הם רוצים לחשוב שכן, אבל זה לא נכון. אם תקרא את התכניה של המופע, כתוב שם בעמוד הפנימי: " "החומה", נכתב ומבוצע ע"י רוג'ר ווטרס, מבוצע ע"י פינק פלויד". וזה מה שזה היה. בנקודה הזו כבר לא הייתי מעוניין לעבוד כחלק מצוות עם מישהו." הרעיון המקורי היה לצלם את המופע, כדי להשתמש בקטעי ההופעה כחלק מהסרט "החומה", אבל אלן פארקר, במאי הסרט, התנגד לכך, והרעיון נגנז. ווטרס וסקארף הסתדרו טוב, לפחות בתחילה. הם שתו בירה ביחד, ושחקו סנוקר. "רוג'ר ניצח, בדרך כלל... רוג'ר הוא אחד מאותם אנשים נפלאים, מבחינתי, שמבינים שכאשר אתה שוכר אמן, אתה שוכר את מה שהאמן עושה, אתה לא אומר לו מה לעשות." [אולי הוא צריך לספר את זה לאריק קלפטון? – צ.] "הוא השאיר בידי את ההחלטה כיצד לאייר. הרעיון להשתמש בבובות מתנפחות היה של הלהקה, אבל אני עיצבתי אותן." "את פינק עיצבתי כדמות עוברית, פגיע לחלוטין, כי [היצירה] היא על איך אנו מסתתרים מאחורי חומה משום שאנו לא רוצים שאחרים יפגעו בנו. את האשה דימיתי לנחש התוקף ועוקץ – אין לי מושג איך אשתו לשעבר [של רוג'ר] נראתה כך שזה בהחלט לא מבוסס עליה. המורה היה מבוסס באופן מעורפל על מורה שהכרתי בעצמי. האמא היתה 'טיפוס מנחם' מיושן משנות החמישים עם זרועות חזקות שנהפכו לחומות. הרעיון של הפטישים עלה לאחר שחיפשתי דימוי של משהו אכזרי, בלתי מתחשב, משהו שלא ניתן לעצור אותו... היצירה היתה קודרת ברובה. Goodbye Blue Sky הוא הקטע האהוב עלי מבין קטעי האנימציה – זהו מעין המנון למלחמת העולם השניה והעצב שנלווה לה. הייתי ילד קטן בזמן המלחמה, כך שהכרתי את ההרגשה של המפציצים ומסיכות הגז – היו מסכות בצורה של מיקי מאוס, עבור ילדים, משום שהן היו דבר מפחיד וקלאוסטרופובי.... אנימציה לא חייבת להיות שפנפנים של דיסני... זה משהו בלתי מוגבל, סוריאליסטי. ניסיתי לעשות את מיטבי עבור כל הבחורים בלהקה – נכון שעבדתי בעיקר עם רוג'ר, אבל עבדתי עבור כולם.... העבודה לקחה זמן רב, יותר משנה. רייט: "כפי שאני ראיתי את זה, הרעיון המקורי של רוג'ר למופע היה לבנות חומה, ללכת הביתה, ולהשאיר את הקהל מרוגז. אבל ברגע שהוקמה חומה, והוסיפו את כל העזרים הויזואליים, והחורים שדרכם אנשים הופיעו, זה נהיה אמצעי תאטרלי טוב מאוד.". גילמור מצידו, מכיר באלמנט המגוחך של התפאורה הגרנדיוזית, אך אומר ש"ההופעות היו נהדרות. נהניתי מהן לחלוטין. ככל שהסיבוב התמשך – ביצענו כ-30 הופעות – נהייתי יותר ויותר מודע למגבלות של הופעה שכל צעד בה מתוכנן מראש. לא היה שם מקום לתת למוסיקה 'לנדוד' מעצמה. אבל צריך להבין שזו יצירה תאטרלית בדיוק כמו שהיא יצירה מוסיקלית." בעת ההופעות, היו כל כלי הנגינה מתוזמנים זה עם זה, באמצעים אלקטרוניים, בדיוק של שניה. זה איפשר לגילמור לנגן תוך התעלמות מוחלטת ממה שקורה סביבו, ממה שמנגנים הנגנים האחרים. התופים היו סגורים בתוך כלוב משוריין, כך שכאשר החומה התמוטטה, הם לא נפגעו. לדברי מייסון, ההרגשה היתה מוזרה: זו היתה הופעה, אך מאידך לא היתה שום ספונטניות. ההרגשה היתה דומה יותר לנגינה באולפן. רייט: "מדוע הסכמתי לנגן? אולי כי לא יכולתי להתמודד עם פרידה חד משמעית מהלהקה. חשבתי שאם אני עוזב, לפחות אני יודע שיש לי עוד חודש בערך של עבודה – אפילו עם התקווה איפשהו שהדברים ישתנו. בהופעות החיות, רוג'ר היה ידידותי במידה סבירה. זה היה קשה אבל ניסיתי לשכוח את הטינה שלי, ונהניתי לנגן את "החומה". הכנסתי את כל מה שיכולתי, לביצוע היצירה, ואני חושב שזה מצא חן בעיני רוג'ר...". מייסון: "בוודאי, זה האופי האנגלי – ממשיכים בעבודה למרות העובדה שאתה רותח מכעס". ווטרס: "זה היה עניין סגור. ריק קיבל משכורת, הוא

 

[ציףציף1000]

חלק ט'

נראה מרוצה מכך, וזהו זה – או אולי הוא לא היה מאושר מכך אבל זה לא משהו שדיברנו עליו. מאחורי הקלעים, היינו כל אחד לבדו – חדרים נפרדים, רחוקים זה מזה – כל אחד מאתנו עם המחנה הקטן שלו. האווירה היתה נוראית, אבל העבודה, ההופעה, היתה כה חשובה שעל הבמה זה לא השפיע עלי בכלל". רייט: "זו מראה בדיוק מדוע אני לא עצוב שעזבתי, משום שהלהקה איבדה את תחושת התקשורת והחברות בנקודה זו. אבל להקות יכולות לעלות על הבמה ולנגן מוסיקה גם כשהם שונאים זה את זה. הפלויד היו להקה בהתפרקות – כך חשתי, וכמובן שצדקתי." בוב אזרין לא השתתף בתכנון ההופעה. הוא היה שרוי בהליכי גרושין קשים, וגם הסתכסך עם ווטרס. "ברוב הנאיביות שלי, קיבלתי שיחת טלפון מידיד שהיה במקרה עתונאי, וסיפרתי לו דברים על הלהקה שהבטחתי לא לספר. זה עיצבן את רוג'ר, שכבר היה מתוח בגלל הסיפור עם ריק. וזהו זה; אסרו עלי להגיע להופעות שלהם. הלכתי בכל זאת... ההופעה היתה מושלמת ומדהימה. ב-Comfortably Numb כאשר דייב ניגן את הסולו שלו מפסגת החומה, פרצתי בבכי... בסופו של דבר, זוהי אולי היצירה הטובה ביותר של העשור, אולי אחד מאלבומי הרוק החשובים ביותר מעולם." החיתוך הסופי בשנים 1980-1981 הופיעו הפלויד עם "החומה" בלוס אנג'לס, ניו יורק, דורטמונד ולונדון, ואז חזרו לארל'ס קורט לצלם את המופע עבור הסרט (אף כי לא נעשה שימושב בקטעים בסופו של דבר). ואז הם התחילו לעבוד על The Final Cut. ווטרס: "היתה לי שליטה מוחלטת ב-The Final Cut". ווטרס: "הרעיון לפיו היצירה "החומה" השפיעה עלי והפכה אותי לדיקטטור, הוא רעיון שנוח לכמה אנשים, שכן המרחק בין מנהיג לדיקטטור הוא קצר. כולנו מתנדבים. אף אחד לא חייב להשאר. אפילו בזמן הקלטת TFC, כשהכל התפוצץ, עדיין הייתי מוכן לחלוטין להקליט את האלבום לבדי. אנחנו היינו שרויים בוויכוחים מאז 1974, למען השם!. יותר מדי זמן. בנקודה מסויימת את החייב לומר "זה לא עובד", הגיע הזמן להתפרק." גילמור: "רוג'ר אמר שזה נגמר. אמרתי שאני כנראה אעשה עוד אלבום. הוא הבהיר שהוא לא יעשה עוד אלבום אתנו, אני הבהרתי שבכוונתי כן לעשות עוד אחד. ווטרס: רציתי מסביבי אנשים יצירתיים, מלאי חיות, מתעניינים ומעניינים. דייב אינו אדם כזה. אין לו שום רעיונות והוא לא מעוניין באמת באנשים שיש להם רעיונות, חוץ מאנשים שעמם הוא יכול לכתוב אלבומים שעליהם הוא יכול לשים את שמו, שזה בדיוק מה שהוא עושה מאז עזבתי." מייסון: "בכלל לא האמנתי שאנו יכולים להמשיך בלעדיו עד שדייב אמר "אנחנו כן יכולים, בוא ננסה". ההרגשה שלנו היתה "זאת לא הלהקה שלך, שאתה יכול להרוג אותה." ווטרס: אני לא החלטתי שהלהקה חייבת למות. רק הבעתי את דעתי שזה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות.... זה כמו שפול מקרטני ורינגו סטאר היו מקליטים אלבום וקוראים לעצמם הביטלס.... אם לנון אינו חלק מההרכב, זה חילול הקודש... אני מניח שיש הרבה אנשים שחושבים שזה לא בסדר שהלהקה המשיכה לקרוא לעצמה פינק פלויד לאחר שסיד הפסיק לתפקד... [בכל זאת] היצירה שארבעתנו יצרנו לאחר סיד היתה בעלת חשיבות בפני עצמה... ולהמשיך כך, עם גילמור ומייסון והרבה נגני אולפן וכותבים חיצוניים, נראה כעלבון לעבודה שעשינו קודם לכן, ולכן רציתי שהם יפסיקו להשתמש בשם "פינק פלויד"."

 

[Pitudi]

ווא ציף את פשוט מדהימה!!!

מאמר נורא מעניין וממש ריספקט על ההשקעה העצומה שלך!!! יישר כוח!!!

 

[Crazy Diamond85]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

כל הכבוד על ההשקעה הרבה!! מאמר בהחלט מרתק!!! רק חבל לגלות זאת על הלהקה... חראם... דווקא The Wall, שבשבילי נורא מזוהה עם פינק פלויד... קיצר, חבל... מה שכן הייתי בטוח שהיו ממש קצת הופעות של החומה, משהו כמו 3...

 

[rainbow demon]

חיזוק חיובי גדול על ההשקעה!

אני אמנם לא קראתי עדיין אבל כאדם שעושה פרויקטי תרגום בויקיפדיה, אני יודע כמה המלאכה יכולה להיות קשה ומתסכלת גם למאמרים קצרים יחסית. בכל אופן, לא כדאי גם לצרף קישור לכתבה המקורית?

 

[ציףציף1000]

תודה על המחמאות, אך

המטרה של התרגום היא לעורר דיון באלבום עצמו. כיצד, לדעתכם, השפיע הליך ההקלטות הסוער על התוצאה הסופית? האם בכלל היתה השפעה? האם חותמו של ווטרס אכן נמצא על כל שירי האלבום, או שניתן לזהות בהם עבודת צוות? עד כמה נגינתו של גילמור משמעותית לתוצאה הסופית? אני מקווה לסיים תרגום מאמרים נוספים על היצירה, שיאפשרו לנו לדון בשירי היצירה אחד-אחד, במסגרת פרוייקט השירים. באשר ללינק, המקור האמין ביותר הוא ב-Brain Damage. מהעמוד הראשי גשו ל-

Interviews -> PF band interviews -> interview, December 1999, Mojo Magazine​

 

[The Albatross]

סיפור עצוב לאלבום גרוע.

דבר אחד ברור מהסקירה הזאת - האגו העצום של ווטרס. אין לי שום ספק בכך שאם ווטרס באמת היה פותח את החומה לדיונים רחבים יותר בתוך הלהקה, היינו זוכים לדבר גדול הרבה יותר, כמו שמוכיח השיר Comfortably Numb. למרבה הצער, זה אלבום סולו של ווטרס ואלבום סולו של גילמור ואלבום סולו של אזרין, כולם מחוברים יחד לקשקוש שלם. בפעם הבאה, שיעבדו ביחד, לא לחוד.

 

[yo t a m]

איזו פעם הבאה בדיוק...? ../images/Emo6.gif

אני דווקא לא חושב שהחומה הוא אלבום כל כך גרוע. יכולים לצאת, גם מלהקה מפורקת ומסוכסכת אלבומים טובים, ולפחות מבחינת מכירות ופרסום, כי איכות נמדדת באופן סובייקטיבי, ולומר "אני חושב שהוא טוב" לא אומר הרבה, החומה היה אחד האלבומים היותר מוצלחים של פינק פלויד.

 

[NIR Y]

דבר ראשון: תודההה ציף !!!!! ../images/Emo24.gif

דבר שני: אני חושב שהחומה הוא אלבום מדהים, ובאמת עצוב לשמוע על היחסים בין חברי הלהקה. אבל ממש אהבתי איך שכולם חוץ מדייב (למה דייב ולא דיוויד), אפילו שהבינו שזה אלבום של ווטרס והסיבה היחידה שפינק פלויד בכלל קשורה לאלבום זה כי המצב הכלכלי שלהם קשה, הם עדיין מבינים כמה זה אלבום ענק ומשמעותי מבחינה מוזקילית. אפילו שאני חושב שזה אלבום של ווטרס, אני חושב שהוא היה נשמע אחר לגמרי עם דייב ואולי גם רייט ומיסון לא היו משתתפים וקיימים בזמן העבודה על האלבום, הרעיון שמאחרוי האלבום היה אותו דבר אני בטוח, אבל מה שווה "החומה" בלי הסולוים של גילמור, ובלי קומפטרבלי נמב...

 

[The Albatross]

נו, זהו בדיוק.

תארו לכם שכל שיר באלבום היה נשמע כמו Comfortably Numb. זה היה יכול להתגשם אם ווטרס היה מנטרל את האגו שלו.

 

[NIR Y]

נכון לגמרי אבל...

עם ההופעה באמצע אנחנו בשני צדדים שונים, כי אני חושב שהדיסק מעולה ומדהים גם עכשיו, ואם ווטרס היה נותן לשאר חברי פינק פלויד להשתתף יותר הוא בטח היה אפילו יותר טוב, לעומת זאת אתה חושב שהוא לא אלבום טוב, ואם שאר חברי פלויד היו משתתפים הוא היה יכול להיות טוב כמו קומפטרבלי נמב.

 

[holo]

כל הכבוד- שאלה

יותר נכון הערה באלבום של החומה מופיעים השמות של כל החברי הלהקה ולא כמו שכתוב שמייסון ורייט לא מופיעים. ושאלה- למה ווטרס התייחס לאלבום כאלבום שלו, אפילו אם הוא כתב את כל השירים ורוב הלחנים, בכל זאת חברי הלהקה הם אלה שניגנו והוא היה זקוק להם בשביל המוזיקה, לא?

 

[The Albatross]

בנוגע לשאלה:

יש קצת הבדל בין לכתוב מוזיקה לבין לבצע אותה. מי מוזיקאי יותר גדול? מוצארט או הפסנתרן שמנגן אותו? ווטרס למעשה הפיק וכתב את כל החומה, כל השאר רק ניגנו. טוב, חוץ מגילמור, שגם תרם שניים-שלושה לחנים שכתב.