Alone in a cloud all blue, חלק ב'
טקסטים אלו שיקפו את העיסוק בסמים פסיכדליים (בעיקר LSD) והשפעתם, לכאורה, על התודעה. באותה תקופה, לא היתה מודעות לנזקים הנגרמים משימוש בסמים אלו. נהפוך הוא, רבים חשבו שסמי הזיה הם דבר טוב, שיביא לעידן חדש לאנושות, ישכינו שלום ויחתרו תחת הממסד ה"מרובע" – תחזיות שהתבררו כשגויות מיסודן, בדיעבד. הפלויד היו בהחלט שייכים לתנועה חברתית זו – בארט אולי יותר מהאחרים בלהקה. אך בניגוד לאמנים אחרים, אשר הטיפו במופגן לשימוש בסמים, העיסוק של בארט בסמים בטקסטים של האלבום הוא מרומז בלבד, ומהווה יותר רקע למסרים העמוקים יותר שלו - לא המסר עצמו. (חריג הוא Let’s Roll Another One – הבסיס ל-Candy and a Currant Bun, כמובן). החשיבות האמיתית של האלבום, מבחינה טקסטואלית, אינה קשורה לסמים – אלא לאימוץ הגורף של התרבות הבריטית והחוויה האנושית המקומית, כבסיס ליצירה, תוך הרחבה של רפרטואר הנושאים בהם עוסקים שירי רוק. בעוד בשנים הקודמות, ראו אמנים בריטיים את התרבות האמריקאית כמודל לחיקוי, לבארט לא היה כל עניין בכך. הטקסטים שלו עוסקים, במובהק, בנושאים ונופים אנגליים – בעיקר נופי ילדותו. בכך, היה בארט אחד האמנים הבריטיים הראשונים שלא התביישו במוצאם, והתפתחותו כאמן מקבילה, כאן, לזו של פיט טאונסנד וריי דייויס, ואולי קודמת להם קצת. בארט מתייחס בשיריו לספרות ילדים קלאסית – "הרוח בערבי הנחל" של קנת' גראהם, ספריו של טולקין ושיריו של הילייר בלוק (Hillaire Belloc), לדוגמא. הוא מתייחס לנופים מקומיים (לדוגמא, ב-Scarecrow), למשחקים ולביטויים מקומיים. האלבום משקף עולם של ילדות תמימה ומאושרת – של משחקים, צחוק, חלומות ופנטזיות, הרפתקאות והרבה ואושר, של מסעות "בחלל" בין כוכבים, שהם למעשה מסעות פנימיים אל תוך הנפש. אך זהו גם עולם של איום עלום שם ומוסווה, חששות ופחד, המסתתרים מאחורי האושר האבסולוטי (“alone in a cloud all blue”) . את הדואליות הזו יוצר בארט באמצעות הדיסוננס בין המילים הנאיביות והמלודיות המתוקות מחד, וההתפתחות הלא-לינארית של הקטעים והשימוש ב-echo מאידך. ראו, לדוגמא, ב-Lucifer Sam: לכאורה, שיר על חתול, אבל המוסיקה מספרת סיפור אחר – או סיפור מקביל, אם תרצו. השימוש במטפורות ודימויים מעולם הילדות היה נדבך נוסף בהתרחקות מהשורשים האמריקאיים: הרוק הבריטי אימץ בתחילתו אל חיקו את אותם שירי רית'מ'נבלוז המדגישים את "גבריותו" של הסולן. רוב הרוקיסטים היו, ככלות הכל, נערים שרצו מאוד להיות גברים. לכן, לדוגמא שירים כגון I’m a man של מאדי ווטרס, ואחרים, היו כל כך פופולריים בקרב הרוקיסטים – לפני שחלקם, לפחות, התחיל לשאול את עצמו שאלות קיומיות על זהות (טאונסנד ודייויס, שוב). לבארט לא היה אכפת בכלל מכל המאצ'יזמו הזה – הוא היה האנטיתזה שלו. Piper לא זכה לחשיפה בארצות הברית, מסיבות שונות הקשורות בחלקן לאי-קידומו ע"י חברת התקליטים האמריקאית של הפלויד באותה תקופה, ובחלקן למחלתו של בארט. אך לאלבום - ובעצם לפלויד כלהקה - היתה השפעה מוסיקלית מכרעת על הרוק הבריטי, הרבה מעבר לגל הפופ הפסיכדלי. ההכרה ביכולתו של הרוק לדבר על מגוון חוויות אנושיות, הלקוחות מהנוף המקומי, המוכר, הפכה לנורמה בקרב להקות בריטיות. הפרוג לקח מהפלויד את הנסיוניות המוסיקלית, האילתור ושבירת הקונבנציות. הוא גם לקח מבארט את ההתייחסות לספרות-ילדים בריטית; Piper הוא, לצערי, המקור לכל אותם שדים ודרקונים שאכלסו מאות אלבומי רוק בריטיים בשנים שלאחר מכן, כאשר האמנים עושים זאת – להערכתי - ללא מודעות אמיתית לסיבות שהביאו את בארט לאזכר דימויים אלו בשיריו. לבארט היתה גם השפעה מסויימת, על גל הגלאם בראשית שנות השבעים (דייויד בואי ומארק בולאן היו מעריצים מושבעים שלו. בואי אף הקליט גרסה ל-See Emily Play), ואף על אמני הפאנק הראשונים. ההשפעה ארוכת הטווח של האלבום החלה לבוא לידי ביטוי רק בתחילת שנות השמונים, כאשר גל חדש של אמנים בריטיים "התכתבו" עם בארט בשיריהם (ג'וליאן קופ, Cocteau Twins ואמני 4AD אחרים) ועד שנות התשעים ושנות האלפיים (למשל, Teenage Fanclub) . אך ההשפעה הגדולה ביותר של האלבום היתה על להקה אחת – הפינק פלויד. אותה להקה חדשה, שקמה מהריסותיה של הפלויד של בארט. למרות שחברי הלהקה רצו, יותר מכל, להתנתק מדמותו של בארט וליצור קו מוסיקלי חדש, שלא יזוהה עמו, הם לא יכלו לעשות זאת, מנטלית. לא רק שהלהקה המשיכה לנגן את שירי האלבום שנים רבות אחר כך (בעצם, גם בשנות התשעים הם כיסו את Astronomy Domine, ועוד), שימרה את החשיבות של האלמנט הויזואלי בהופעות – אלמנט שהיה פרי חזונו של בארט - ואת האלמנטים ה"חלליים" והתחושה הכמעט-סוראליסטית, המרחפת, אלא שגם כל הקטעים המורכבים, הארוכים, ביצירותיהם הידועות, מבוססים על המבנה והתפישה המוסיקלית אותם ייסד בארט באלבום הזה. מאידך, הפלויד לא הצליחו לחזור על ההשגים הטקסטואליים של בארט (או יותר נכון, ווטרס נכשל בכך, אף כי ניסה). לטעמי, מעבר להיותו אלבום מייצג של המוסיקה הפסיכדלית הבריטית, Piper הוא אלבום אישי מאוד, המשקף את עולמו הפנימי של בארט יותר משהוא משקף תנועה חברתית. (וזאת למרות ששיר אחד באלבום נכתב ע"י ווטרס, ושניים בשיתוף כל הלהקה). בארט שם במרכז הדיון לא את המסרים החברתיים או הפוליטיים של ה-counterculture (אף כי האמין בהם), לא את הקולקטיב - אלא את החוויה האנושית האינדיבידואלית. הוא נתן באלבום דרור לדמיונו וליצירתיות שלו, תוך התעלמות מהקונבנציות המוסיקליות והטקסטואליות של דורו והציג, למעשה, בבואה של מצבו הנפשי הפנימי. כך הצליח בארט ליצור תפישת עולם אמנותית יחודית, שאיש לא הצליח לחקות לאחר מכן, למרות שרבים ניסו, כאמור, וייצב עצמו כאחד היוצרים הבריטיים החשובים ביותר בדורו. יחודיותו של האלבום גם הבטיחה את מעמדו כאלבום-מופת, הרבה לאחר שאופנת הפסיכדליה חלפה. עד היום, נכתבים ספרים שלמים על האלבום, והוא מוערך ביותר על-ידי הביקורת.
