הקשבה/יעוץ/פתרונות/קשיים - ומה שביניהם

[tlingit]

הקשבה/יעוץ/פתרונות/קשיים - ומה שביניהם

אני חושבת שכולנו מכירים ומתמודדים עם הנטיה המובנית בנו להשיא עצות לדובר המתאר קשיים או לבטים בהם הוא מצוי. חלקנו אולי גם נתנו עליה את ליבנו במהלך ההכשרה שלנו, ומן הסתם אנחנו מתמודדים עם התכונה/נטיה הזו במהלך האימונים. אילו רעיונות ותובנות אתם יכולים לחלוק בעניין

איך לומדים לא להכנס למתן עצות

איך לא נגררים לחמלה שמעורר קושי שמתאר/ת מתאמן/מתאמנת, ונשארים יותר עם ההקשבה ופחות עם מתן פתרונות / עצות

 

[דורון בללי]

מדוע עצות לא עובדות...

כמאמן (שאינו יועץ) הגישה שלי חד משמעית - לא להביא עצות ופתרונות למתאמנים. עצות אינן עובדות כיוון שכאשר אנו מייעצים, המיקוד בשיחה עובר אלינו - במקום שיהיה ושישאר תמיד על המתאמן. כשאנו מייעצים - הפסקנו להקשיב למתאמן באמת (ואנו מקשיבים לעצמנו). להשיא עצה זה כמו להביא למתאמן משהו שעדיין לא ראה בעצמו (או להביא משהו שכבר ראה ובחר שלא לאמץ בעבר) - בכל מקרה - עצה שלא תעבוד לאורך זמן. האם באמת אפשר להגיד למשהו מודאג "אל תדאג" ולצפות שבאמת יפסיק לדאוג? במיקרים קיצוניים העצות עלולות להקטין את המתאמן. מה עושים? סומכים על הגדולה והיכולת של המתאמן. עוזבים את הדאגות שלו בצד ועובדים על המחויבות שלו (ומוקירים אותה). וחמלה... מביאים בעיקר לעצמנו המאמנים (להביא חמלה למתאמן זה סוג של שיפוט לגביו). וכמובן (כמאמנים) מתאמנים על זה. כי אם מה שמתאר מתאמן מופיע בעיני כ "קושי" (ואולי משהו לא פתור או לא מטופל בחיי שלי...) אין מצב שהוא יפרוץ שם דרך באימון איתי.

 

[tlingit]

מותר להמשיך ולשאול..

האם אתה גם לוקח את זה לחיים האישיים? כלומר האם אתה רואה ערך בנושא ההמנעות ממתן עצות גם בהקשרים אחרים מאימון? אני שמתי לב לנטיה הזו בהרבה שיחות בהן השתתפתי, פעם מצידי ופעם מצד המקשיב/ה, וחשבתי לי שבעצם אותו הגיון פועל גם אז: הרי הדובר לא יתחיל לעשות משהו שהוא לא רואה ובזמן שמישהו משיא עצה הוא בעצם לא מקשיב יותר, ואולי יותר מכל ביקש הדובר הקשבה? וגיליתי ש"האוטומט להשאת עצות" הוא יצור חזק מאד וערמומי

וממש לא פשוט לנהל אותו במקום שהוא ינהל אותנו בתוך אינטראקציות... אבל החלטתי שאני מנסה יותר להקשיב מאשר להשיא עצות ומסתבר שצריך כלים כדי לנהל את האוטומט. כלים כדי להרגיע את ההענות למצוקה שמשדר הדובר חוץ מלדעת שאין טעם בעצות, מה מרגיע את האוטומט שלנו?

 

[דורון בללי]

שיקוף מחליף יעוץ...

אני בהחלט רואה ערך בלהימנע מיעוץ גם בחיי האישיים. זה משאיר אותי יותא נינוח ואמפטי למי שמולי. כמובן שבחיים האישיים האתגר להימנע מלהשיא עצות הוא הגדול ביותר.... (שם גם אני "נופל" הכי הרבה ומוצא את עצמי מייעץ). אולם אני מתאמן על זה ומוצא את עצמי ער יותר ויותר לאוטומט המוכר הזה, מזהה אותו מהר ונמנע ממנו כמעט ולחלוטין. היום - בחיי האישיים - אני מייעץ כמעט אך ורק כאשר אני מתבקש או נשאל מפורשות "מה אתה מציע" או "מה היית מציע לי". אחד הכלים היעילים ביותר שמחליפים את האוטומט המייעץ הוא השיקוף. תמיד אפשר לשקף את שהמתאמן אומר ומשתף (במקום ליעץ) ומתוך השיקוף גם צצות השאלות הנכונות. ושאלות הן הדבר העקרי שמאמן צריך להביא. ולגבי החמלה אבי כבר אמר הכל... לתפישתי חמלה זו היכולת לשים עצמך "בנעליו של האחר" מבלי להיגרר ריגשית (וכך להישאר בגובה העניים מבלי לגלוש לרחמים ולהיות "מעליו").

 

[tlingit]

../images/Emo45.gif

כן, גם אני משתדלת לחכות לבקשה המפורשת...

 

[Yoavwe23]

בחיים האישיים

בשיחות שלי בחיים האישיים... בד"כ אני מתייחס לכל שיחה כמו מיני אימון, אם יש לי את הכלים ואני יודע שזה עובד, אני משתמש בהם בחיי האישיים רוב השיחות שלי בחיים מתנהלות עם אנשים שחשוב לי מהם ואם הם חשובים לי, למה שאני לא אתן להם את הכי טוב שלי? אז ה"חוקים" ששמתי לי כמאמן חלים גם בשיחות שלי בחיים. בתוך זה גם נושא העצות, אני משתדל לא לתת עצות בתוך השיחות, אלא אם נתבקשתי (וגם אז, אני מנסה להביא את האדם להגיע לפתרון בעצמו, ורק אם הוא מתעקש לקבל עצה, אתן לו מעצמי, אם יש)

 

[Rוני כל הזמן]

קושי אמיתי לא לייעץ, במיוחד לאנשים

שהם גם יועצים וגם מאמנים

בחיי הפרטיים לימדתי את עצמי לא ליעץ אם לא מבקשים, ואני מוצאת את עצמי מתאמצת לא לייעץ אלא אם ביקשו או אם קיבלתי רשות, לאחר שהצעתי וביררתי. בחיי האימון אני לפעמים עוצרת אומרת שרואה שיש מצב ליעוץ ושואלת אם זה בסדר משתדלת לתת כמה שפחות פתרונות אבל כן מסבירה את המצב ומאפשרת למתאמן להגיע לתובנות שלו. מתי אני עושה זאת? אם מניחה מתוך מה שנאמר לי שהאדם עומד על סף אירוע טראומתי (פיטורין למשל) או כשאדם עומד לחתום על חוזה שאינו מספיק טוב ואינו מספיק מקיף (גם בענייני עבודה, לא בענייני חברות, בשביל זה יש עורך דין) חמלה? קשה לי לא להכנס לזה, אבל באימון אני נשארת מאד מקצועית ולאחר מכן סוחבת את הכאב. לא טוב, אבל ישנו.

 

[tlingit]

מותר לשאול איך לימדת את עצמך?

בדיוק זה החלק המסקרן אותי

 

[אריק אימון הוליסטי]

הקשבה

הקשבה למה שאני אומר... אם זה עצה... כמו עכשיו ...לזהות אותה ולתקן מיד... וכך במשך הזמן מזהים את העצה עוד לפני שאומרים אותה... זה לפחות מה שעובד לי.. נסי בעצמך ותראי אם זה עובד גם לך... אם יש לך משהו אחר שעוד אשמח לשמוע אור ואהבה

 

[Rוני כל הזמן]

למדתי לעצור את עצמי שניה לפני שהעצה

יוצאת מעצמה

מאז ומעולם הייתי נדיבה בעצות לפני כמה חודשים הגעתי למסקנה שבעצם אם לא מבקשים את העצה אז לא צריך לתת. זה עלול להתפרש כהתנשאות, טרחנות ועוד דברים. אני מצליחה לזהות את הרגע שלפני, והיום או מוותרת על העצה (תלוי בסיטואציה) או שואלת אם מעוניינים לקבל עצה. אני חושבת שהעלאת רמת המודעות לנושא עוזרת להרגיש מתי עומדים לתת עצה. מעניין אותי לדעת, עכשיו כשאת בתחילת התהליך של הזיהוי, איך את מזהה מתי את עומדת לתת עצה.

 

[tlingit]

לא בהתחלת התהליך

אבל כמו תמיד אירועים בחיים מעלים שוב לפוקוס נושא שנמצא בעבודה שוטפת... לפעמים דווקא בצד המקבל מה שמזכיר לי כמה זה יכול להיות מעיק למקבל

איך מזהים: כשאני לוקחת אויר לפני שהדובר סיים את סברים

כשאני מוצאת את עצמי מחכה שהדובר "יפסיק כבר לדבר" (כדי שאוכל אני)

וכשמה שאני עומדת לומר הוא תשובה במקום הקשבה

יש לך עוד סמנים לתרום?

 

[Rוני כל הזמן]

כן ../images/Emo13.gif

בנוסף לשלושה שלך: 1. שינוי ברמת הדופק וקצב הנשימה שלי (תמיד הם מהירים יותר כשאני מדברת או עומדת לדבר) 2. כשאני חושבת על עצה במקום להקשיב לנושא, או לחילופין - כבר הבנתי מהמילה הראשונה מה רוצים לומר ועכשיו במקום לחשוב על שאלה מאירה אני חושבת על פתרון 3. כשאני מבינה שאני חושבת "היינו כבר שם" או "ראיתי את זה הרבה פעמים" ומבינה שאני כבר מכלילה במקום להקשיב 4. כשאני מרגישה שעוד רגע אני מתרגזת (נדיר) מהר מהר לוקחת אויר וממשיכה להקשיב כל אלה טרום העצה סעיף 4 הוא ייחודי ומורכב מאד, אז לא להיום

 

[שרית טהורי]

עצות

שאלה חשובה עצרתי והסתכלתי על העולם שלי . מה שראיתי שהמקום שתמיד עובד עבורי הוא כאשר אני ממוקדת בbeing. זה המקום שיצר ויוצר עבורי טרנספורמציה. שאלות שעלו: מה היית אומרת על אדם שיש לו יכולת ליעץ לאחר? כאשר את נותנת עצה איך המתאמן מופיע בעולם שלך? איך העולם שלו ניראה בעינים שלך? לתת עצה =?כאשר את נותנת עצה מה זה עבורך אם תשימי משהו בצד האחר של המשוואה? כאשר את נותנת עצה מה בעצם באמת את חושבת על המתאמן ומה את חושבת עליך? איזה משחק את משחקת? כאשר את אומרת חמלה שמעוררת קושי!המורה שלי אומרת על זה שאנחנו קנינו את הסיפור של המתאמן,כאן אנחנו לא משרתים אותו. תודה על השאלה.המקום שלי להתבוננות בעינין עצות הוא עם הילדים בני הטיפש עשרה אצלנו בבית.תודה ובאהבה

 

[tlingit]

בני טיפש עשרה הם המורים הטובים ביותר

לכמה לא כדאי ובזבוז אנרגיה זה לעסוק במתן עצות

הם הלא חייבים להתקל בקיר כדי ללמוד שהוא שם ולא יעזור אם ננסה לומר להם מראש

לא כל כך הבנתי מה אפשר לשים בצד האחר של המשוואה

 

[אבי בכר 2005]

התבוננות על החמלה ../images/Emo24.gif

תודה טלינגיט על ההזדמנות להתבונן בחמלה. אני קורא את הדברים עד כאן ונשמע כאילו שהחמלה היא זו שדוחפת (בין השאר) להשיא עצות ולכן יש להמנע ממנה ורציתי להציע דרך אחרת לשימוש בחמלה לטובת העינין אז ראשית מהי חמלה? האם היא סוג של רחמים כלפי המסכן שיושב מולי? האם היא "המעט שנוכל להציע" כשאין פתרון לבעיה? החמלה היא כלל איננה ממקום של חולשה כי אם מקום של עוצמה, לתרגל חמלה משמע לתרגל עצמינו להעניק לאחר את אהבה שלנו, האמפתיה שלנו, ההשתתפות בתחושות שלו, מבלי להפחית קצהו של גדולותו בעינינו ובעיניו, להיות איתו בקושי שלו מבלי להגרר לסיפור שלו. אדם שמביע קושי ומה שהוא מקבל חזרה זה רחמים כל מה שהוא רואה הוא שהקושי שלו אמיתי ואולי באמת לא בר פתרון, לעומת זאת אדם שמקבל חמלה מהעומד מולו רואה יד מושטת, מלטפת ומערסלת ויחד עם זה בוטחת בו ומוכנה לרתום עצמה אליו כשיהיה מוכן בעצמו. בדיוק כמו ילד קטן שקיבל מכה וכולו מתייפח בשבר גדול אתם מחבקים ואוהבים אותו אך וודאי אינכם נגררים ל"סיפור" שלו, מהסיבה הפשוטה שאתם יודעים שהוא הרבה יותר "גיבור" ממה שנדמה לו ברגע זה. להביא חמלה זה בראש ובראשונה לראות את גדולתם של כל בני האדם למרות הקושי העכשוי הנסיבתי, לראות את האדם מאחורי הנסיבות, הדבר נכון ללקוחות שלנו ונכון שיבעתיים לנו עצמינו, במקומות שבהם אנחנו לא רואים דרך אחרת אלא להשיא עצה ומתלווה לכך תחושה שזה לא הדבר הנכון לעשות (אחרת לא הייתה שאלה נכון?) - שם עלינו להביא חמלה לעצמינו. לא תמיד רואים את השאלה הבאה בשיחה, זו שתביא את הלקוח לפרוץ דרך, והתחושה אכן לא נוחה והרצון בכל זאת להגיד משהו שיזיז את העיניינים מעלה את הצורך בעצה, במקום הזה כדאי להביא חמלה לעצמינו, "אני מאמנ/ת מצויינ/ת ומקצועי/ת , ומה שקורה הוא שכרגע אני לא רואה את השאלה הבאה וזה בסדר". דרך טובה שלימדו אותי ואני מוצא שעוזרת תמיד היא לישאול את הלקוח, "מה ראית עד עכשיו?", הוא יענה, אתם תשקפו ואיכשהו אחרי התשובה שלו והשיקוף שלכם השאלה הבאה כבר תבוא. באהבה והצלחה.

 

[tlingit]

חמלה

כשקראתי את דבריך הבנתי שבעצם כבר סיפרתי לכם את הדרך שלי להתמודדות בתוך השאלה

(ותיכף אסביר) מאד מתחברת לדברים שאמרת, ומאד מצא חן בעיני הרעיון "להפוך את השולחן" בחמלה למצוקתנו אנו

יפה

אהבתי את ההגדרה שמשאירה אותנו לא נגררים לסיפור של הדובר/ת ועם המודעות לכוחותיו/כוחותיה כן, זו בעצם הסיבה לקונפליקט: הרי האדם יכול למצא פתרונות בעצמו, ואין טעם שאסתיר זאת ממנו בפתרונותי. גם מצא חן בעיני הטיפ שם בקצה, זה שעוזר לנו להחזיק עוד שניה אחת בסיטואציה אותה שניה שמאפשרת לאימון להתפתח בדרכו הטבעית ולא מתוך המצוקות שלנו. למה אני מתכוונת שסיפרתי לכם: ברגע שגיליתי בעצמי שמה שקשה לי בסיטואציה הוא הקושי של האחר שאני חווה הגדרתי את המצב מחדש לעצמי כחמלה ואמפתיה, ומכך לקחתי לעצמי כלי לשימוש: אני משקפת את התחושה "זה נשמע מאד קשה" "אני שומעת הרבה כאב" "נשמע ממש סיטואציה לא סימפטית" וכן הלאה והלאה בכך אני גם מכירה בתחושות שלי עצמי, גם מראה לדובר שאני איתו, וגם מאפשרת לסיפור לעמוד שם בלי לנסות להניע פעולה דרך עצות. ואת אותו פתרון אימצתי לי גם לשיחות חולין, עם חברים ועם אנשים שסתם יוצא לי לדבר איתם הרי ממש איני רואה טעם בהענקת עצות, שהרי הן באות מתוך התפישה שלי ולא מתוך עולמו של הדובר ועדיין אני רוצה ליידע את הדובר/ת שאכפת לי, רק שאני לא רוצה לבחור בכלי האוטומטי שהתרבות שלנו מספקת - כלומר השאת עצות - כך שהבעת החמלה היתה לפתרון שלי לעניין. והנה שוב רואים איך המילים בהן אנחנו משתמשים מגלות את הסיפור שדרכו אנחנו רואים את העולם.. אין על האימון האישי. פשוט אין עליו

 

[isaacm]

אני מעדיף לחשוב על עצמי בזמן שיחה

הכוונה שלי היא שאני יודע שאחד הכלים המופלאים של המאמן הוא כלי הסקרנות. מה שקורה לי בשיחה כשאני מרגיש שיש משהו שמאד ברור ונהיר לי, ואני יכול להציע עצה, זו הנקודה שאני מתחיל להיות סקרן. המחשבה שעוברת לי בראש היא כך: מה אני יודע שהוא (או היא) לא יודע? חייב להיות משהו כזה - שאם לא כן גם הוא היה מגיע לאותה מסקנה. אם מצאתי משהו - זה התחום בו אתעניין. אם לא - אז מה הוא יודע שאני לא יודע שפוסל את הרעיון שעלה במוחי? תהליכים די מעניינים קורים כאן . . . אני לא יודע לתאר איך לומדים לא להכנס למתן עצות, באופן אישי למדתי את זה בדרך הקשה, לפעמים על גבם של מקבלי העצות. אני חושב שלתת עצה זו הדרך הקלה להתמודדות עם מצב בו מישהו מספר לי משהו ואז שותק. כשהבנתי שבין אם אהיה שם ובין אם לא האדם שמולי יסתדר בצורה כזו או אחרת עם המצב, עם או בלי העצות, החכמה והתובנות שאני יכול לתרום לו, הבנתי שהוא יכול ובודאי יתמודד עם האתגרים שעומדים בפניו בכל מקרה. זה תופס גם לגבי הבנים שלי. משהגעתי לתובנות אלה, כשאני נפגש באדם שמתמודד עם קושי, ברור לי שהרגע הזה אינו התחנה הראשונה בהתמודדות, ואני מתעניין בנוסף למכלול של האתגר, איזה חלק הוא כבר כיסה. הדבר היחיד (שמתקרב לעצה) שאני נותן במקרה כזה, ולא במילים מפורשות אלא בהתנהלות שלי מולו, זה הביטחון שלי ביכולתו להתמודד היטב עם האתגר. הביטחון הזה מקרין ואני שמח לראות איך ההתנהלות של האדם מול האתגר משתנה לטובה. מקווה שכיוונתי לשאלתך איציק

 

[Yin]

את מבקשת עיצה?

חשבתי לא מעט על נושא מתן עצות ואחת המסקנות שהגעתי אליה היא שזה לא תמיד כל כך שלילי. אני כמאמן לא מייצר החלטות, או פתרונות למתאמן שלי רק עוזר לו לבנות פלטפורמה מודעת. גיליתי שלפעמים הוספת נדבך ממני יכול לעזור, ומתן דוגמה ממשהו שחוויתי או תובנה שלי ממשהו אחר דווקא מאוד תורם למהלך האימון (אני מקבל זאת במשוב מהמתאמנים). השאלה היא איך ניתנת העיצה, ואולי זה רק טיפ. אם אני חושב שאני רוצה להביא דעתי אני תמיד מבקש רשות וגם אז אני מתשמש במסרי "אני" ולא "אתה" (כלומר מה אני שומע, רואה או מבין ולא מה אתה אומר או עושה). אחת העיצות המאוד שכיחות שלי היא לבדוק. אין לי עניין להציע פתרון, אני כן יכול להציע עוד דרך. בכלל, במהלך האימונים שאני מעביר אני גם מלמד. למשל, עקרונות בתקשורת בין ותוך אישית, מודלים ללימוד, קבלת החלטות, צ'י גונג למינהו ועוד. זה לא בא על חשבון הקשבה, אמפטיה, שיקוף, רכות... אני חושב שאני יכול להיות מספיק גמיש בשביל לעבוד לפי איזה מודל שאני רוצה, מתי שאני רוצה, לעיתים לשתוק ולעיתים להעביר מסר והכל מבלי לפגוע בהעצמת המתאמן וביכולת שלו לבחור ולהתחייב. איך לומדים לא לתת עיצות: 1. שיוויון נפש, לא אנחנו נקבע אם המתאמן יצליח או לו. 2. עיצה או פתרון נגמרים בנקודה - אולי אפשר לסיים בסימן שאלה? ולהתחיל ב"איך, מה, מתי" 3. לומדים איך לתת עיצות נכון - תיזמון, גישה והבנה שהעיצה היא רק עוד משהו לחשוב עליו. לגבי חמלה: בדקתי במילון חמלה זה: (נ') רחמים, רחמנות, חנינה, חסד, סלחנות, צער, אהדה, מחילה, השתתפות בצער הזולת פשוט עובדים לפי כל עקרונות ההקשבה האקטיבית והאמפטיה? עדי

 

[N e T a s h a]

יעוץ

אופי מערכת היחסים משתנה מאדם לאדם. לתרום נקודת מבט - חשוב. מה את/ה בוחר/ת ? זו השאלה שלי בסופו של דיון אודות קבלת החלטות שם המשחק - Ownership של האדם על בחירותיו - עם או בלי עמדתי ותפיסתי.

 

[tlingit]

ברוכה הבאה N e T a s h a ../images/Emo140.gif

יופי שאת מצטרפת אלינו לפורום

מצא חן בעיני להגדיר/להגביל את העניין כ'תרומת נקודת מבט'

אני מזמינה אותך להציג קצת את עצמך, אם את רוצה

לקרא בדפי הפורום הקודמים, להכיר מעט את הכותבים ואת נושאי הדיונים, ולעיין בכללי הפורום, במאמרים

ובקישורים

שלנו באיחולים לדיונים מרתקים ופורים