ריקי זו אני
Well-known member
שסיפרה לי וכל העולם על הימים שבילתהבבית הסוהר לנשים 'נוה תרצה'..., וכך עברתי שעור לחיים... 'אל תשפטי...' כמה נכון לחיים... כמה נכון לבית סוהר... ואני ? אני הקשבתי רב קשב וחזרתי... בבעיטה אחורה...
שהיו ימים בשנות ה-70 המאושרות... שאמא שלי היתה סוחבת אותי איתה... לבית הסוהר... היא בכדי לפגוש בן שלה ש'אושפז'... ולעיתים בן אחר שלה... שרק לעיתים רחוקות מאוד היו 'מאושפזים' יחד באותו הזמן..., לעולם על אותם עברות... ואני אחותם הצעירה שנגררת אחרי אמא לא כל כך מבינה את הסיטואציה..., למרות שידעתי פרטים כאלה ואחרים על 'הטריפוליטאים' שהטילו פחד בעיקר בזכות האלימות הקשה והבלתי מתפשרת שידעו להנחיל במקומות שבקשו...
ידעתי כילדה (כמשל) שהעירקי מהמכולת השכונתית, זו שמוקמה באופן כזה או אחר בכניסה הראשית לשכונת הרכבות או הבלוקים... היה מוסר לידי את חפיסות המלבורו שהתבקשתי להביא הביתה... מבלי שרשם במחברת החובות..., או אני זוכרת היטב באיזה חוסר רצון היה העירקי רושם לי את הק"ג אורז שקניתי בלי שאמא נתנה בידי את המטבעות לשלם..., גם את העירקי עצמו עומד בחנותו ההרוסה כשהוא חבול בעיקר בפניו... מביט בי מפוחד ומספר ללקוח או לקוחה מי הרס את חנותו... היכה אותו עד אישפוז... ולמה. הייתי בסך הכל ילדה בת פחות מעשר שנים... אולי בת 7... אולי בת 8... שראתה... לא הבינה... לשם נולדה...
כששאלתי את אמא, תוך שאנחנו מנקות יחדיו בית בשכונת היוקרה... תוך שהגברת, בעלת הבית מסבירה לאמא שזה לא יפה לגנוב... מבתים... ואמא בהכנעה אומרת 'לא גונבת... לא גונבת' כי לאמא שלי היה שם של 'יש לי מנקה שלא תפסתי אותה עדיין...' ולכן היה לאמא ביקוש... אצל העשירות, למה רק הבנות עובדות במשפחה... בזמן שהאחים יכולים 'לדאוג' שנאכל יותר מרק אורז... בלי לעבוד... אמא היתה עונה לי בסטירה לפרצוף... ובין שפתיה היתה אומרת רק 'שקט, שקט' בזעם.
בעודי מקשיבה רב קשב... הסכמתי ביני לבין עצמי... על המזל הטוב שהיה מנת חלקי על שבחרתי ללכת לדרך הלימוד..., ולא לנסות אפילו את הדרך הקלה..., כמו שאחותי הצעירה ממני ז"ל הלכה בה, דרך בטוחה לצעירה ויפה לחיי זוועות ומוות של כלבה
שאין בעולם עוד מי שיחפוץ בה.
כל השיטות' היו זמינות... וכשהזמינות קיימת יש מי שיקרוץ או תקרוץ... ואלי לא דיבר. דבקתי בבית הספר... בלימודים... ובהם בלבד.
נכון, לא היתה בי מעט מהאטרקטיביות של הבנות היפות ש'עשו את זה' מאחורי שיח... או בחסות חושך... וכך יכלו לרכוש לעצמן אפילו רבע לחם לבן עם פרוסת נקניק ומלפפון חמוץ... בכל יום, ולהתרברב שקבלו את האתנן בזכות גופן המרשים... גם שהסך היה כבד על הנער שביקש... ואני לא קנאתי למרות צרצורי קיבה רעבה שאין לה כריך...
ולא בכל יום היתה ארוחת אורז בצהריים... ולא רק זאת... אלה שמעולם יד מידי לא חדרה לכיס זר... ומעולם לא בדקתי כמה התמזל מזלי למצוא בכזה ארנק...
האם בגלל זה היתה דאגה כ"כ גדולה של בני ביתי לבתולי??? או לכך שיבוא איזה מלאך מהשכונה ויקח אותי, ויגאל אותי מביתי ביתם?
חחחח... דאגתי להם שלא ידאגו...
שהיו ימים בשנות ה-70 המאושרות... שאמא שלי היתה סוחבת אותי איתה... לבית הסוהר... היא בכדי לפגוש בן שלה ש'אושפז'... ולעיתים בן אחר שלה... שרק לעיתים רחוקות מאוד היו 'מאושפזים' יחד באותו הזמן..., לעולם על אותם עברות... ואני אחותם הצעירה שנגררת אחרי אמא לא כל כך מבינה את הסיטואציה..., למרות שידעתי פרטים כאלה ואחרים על 'הטריפוליטאים' שהטילו פחד בעיקר בזכות האלימות הקשה והבלתי מתפשרת שידעו להנחיל במקומות שבקשו...
ידעתי כילדה (כמשל) שהעירקי מהמכולת השכונתית, זו שמוקמה באופן כזה או אחר בכניסה הראשית לשכונת הרכבות או הבלוקים... היה מוסר לידי את חפיסות המלבורו שהתבקשתי להביא הביתה... מבלי שרשם במחברת החובות..., או אני זוכרת היטב באיזה חוסר רצון היה העירקי רושם לי את הק"ג אורז שקניתי בלי שאמא נתנה בידי את המטבעות לשלם..., גם את העירקי עצמו עומד בחנותו ההרוסה כשהוא חבול בעיקר בפניו... מביט בי מפוחד ומספר ללקוח או לקוחה מי הרס את חנותו... היכה אותו עד אישפוז... ולמה. הייתי בסך הכל ילדה בת פחות מעשר שנים... אולי בת 7... אולי בת 8... שראתה... לא הבינה... לשם נולדה...
כששאלתי את אמא, תוך שאנחנו מנקות יחדיו בית בשכונת היוקרה... תוך שהגברת, בעלת הבית מסבירה לאמא שזה לא יפה לגנוב... מבתים... ואמא בהכנעה אומרת 'לא גונבת... לא גונבת' כי לאמא שלי היה שם של 'יש לי מנקה שלא תפסתי אותה עדיין...' ולכן היה לאמא ביקוש... אצל העשירות, למה רק הבנות עובדות במשפחה... בזמן שהאחים יכולים 'לדאוג' שנאכל יותר מרק אורז... בלי לעבוד... אמא היתה עונה לי בסטירה לפרצוף... ובין שפתיה היתה אומרת רק 'שקט, שקט' בזעם.
בעודי מקשיבה רב קשב... הסכמתי ביני לבין עצמי... על המזל הטוב שהיה מנת חלקי על שבחרתי ללכת לדרך הלימוד..., ולא לנסות אפילו את הדרך הקלה..., כמו שאחותי הצעירה ממני ז"ל הלכה בה, דרך בטוחה לצעירה ויפה לחיי זוועות ומוות של כלבה
שאין בעולם עוד מי שיחפוץ בה.
כל השיטות' היו זמינות... וכשהזמינות קיימת יש מי שיקרוץ או תקרוץ... ואלי לא דיבר. דבקתי בבית הספר... בלימודים... ובהם בלבד.
נכון, לא היתה בי מעט מהאטרקטיביות של הבנות היפות ש'עשו את זה' מאחורי שיח... או בחסות חושך... וכך יכלו לרכוש לעצמן אפילו רבע לחם לבן עם פרוסת נקניק ומלפפון חמוץ... בכל יום, ולהתרברב שקבלו את האתנן בזכות גופן המרשים... גם שהסך היה כבד על הנער שביקש... ואני לא קנאתי למרות צרצורי קיבה רעבה שאין לה כריך...
ולא בכל יום היתה ארוחת אורז בצהריים... ולא רק זאת... אלה שמעולם יד מידי לא חדרה לכיס זר... ומעולם לא בדקתי כמה התמזל מזלי למצוא בכזה ארנק...
האם בגלל זה היתה דאגה כ"כ גדולה של בני ביתי לבתולי??? או לכך שיבוא איזה מלאך מהשכונה ויקח אותי, ויגאל אותי מביתי ביתם?
חחחח... דאגתי להם שלא ידאגו...