הקשב המפקדת...!
הקשב המפקדת, אתמול זה נגמר. זהו, אין טירונות יותר. גם את שמת לב באיזו מהירות זה קרה? כאילו רק לפני שבוע הייתי בדרך מהבקו"ם, ואז הגענו לבסיס ואתן התנפלתן עלינו, וצעקתן והפחדתן. וגם גרמתן לבכות. כאילו רק לפני שבוע ראיתי אתכן כחבורה של סדיסטיות לבושות בירוק שמנסות להוציא עלינו את כל המרמור שלהן. ולא אכפת להן לגרום לנו לבכות, זה מספק אותן. אבל היום, היום אני רואה אתכן כקבוצה של בחורות בגילי, אבל בוגרות כל כך, אמיצות. היום אני מעריצה אתכן. עם הזמן פתאום ראיתי כמה אכפת לכן, וכמה שלבסוף באמת "הכל לטובה". כל הזמן אמרתן לנו את זה, זה גם היה כתוב לנו בפלוגה, וכל פעם כשנכנסנו לא יכולנו שלא לשים לב לזה, זה לא יכול היה שלא להכנס לי לתודעה. פתאום אני מוצאת עצמי מכוונת את השעון מעורר שלי לקראת השמירה המתסכלת של שלוש לפנות בוקר. וכותבת בהודעה שמעירה אותי "לא נורא, הכל לטובה". הצלחתן להחדיר לי את זה. אני חושבת שאני מאמינה בזה. אני זוכרת איך שבשבוע הראשון היינו צריכות לצעוק לכן "הקשב", ואני כעסתי. לא הבנתי למה. לא הבנתי במה אתן שונות ממני שאני צריכה לקרוא לכן "המפקדות" ולעשות כל מה שאתן אומרות. זה עיצבן אותי. זה ממש הרתיח אותי. ושכולנו עמדנו בתוך ה-ח' והיינו צריכות לקרוא "הקשב" אני ניסיתי להתחמק. לפעמים רק הזזתי את השפתיים ולא הוצאתי קול. שנאתי את זה. הרגשתי מושפלת. אבל איך שזה השתנה עם הזמן. אתמול היה ה"הקשב" האחרון שלנו ופשוט צרחתי. רציתי להוציא את כל הקול שלי עליו, צבט לי את הלב כל כך לחשוב שלא נצעק עוד "הקשבים", אתמול צעקתי אותו בגאווה אמיתית. הרגשתי מחוברת לזה. האמנתי בזה. אני זוכרת כמה הרגשתי את התגיות האלה לנטל, כל הזמן להעביר אותן מהחולצה למעיל מהמעיל לסוודר. כל הזמן לשמור שלא יפלו, שלא יאבדו. שנאתי אותן. אתמול כשאמרתן לנו להוריד אותן, שהגיע הזמן להחזיר נצבט לי הלב כל כך חזק, עברה מן צמרמורת כזו שאיימה למלא את העיניים בדמעות, פתאום הבנתי שזה היום האחרון. ולא רציתי להחזיר לכן את התגיות, אלה התגיות שלי. והן מסמלות את מה שאני. חיילת בפלוגת בז, מחלקה שתיים בבטר ניצנים. זו מי שאני והתגיות האלה שלי. אני לא רוצה ללכת. ולא רוצה שתיקחו לי אותן. אני אוהבת להיות פה, אני אוהבת להיות חלק מהקבוצה הזאת, מהמסגרת הזו, אני אוהבת לציית לפקודות שלכן. פתאום אני אוהבת אתכן, המפקדות שלי. שכל כך כעסתי עליכן בשבוע הראשון, ורציתי ללכת. עכשיו אני רוצה להישאר. אני רוצה שוב פעם. הקשב המפקדת, כאן יש לי תודה קצת יותר אישית. אתמול, עמדנו ב-ח' האחרון שלנו, צעקנו "הקשב" בפעם האחרונה, כשהדמעות עומדות בגרון ומאיימות לחנוק אותנו. אתן חילקתן תעודות הצטיינות. בחיי שהופתעתי, חשבתי שאני חולמת. אפילו עמדתי לאיזה שבריר שנייה במקום, מחכה לראות אולי מישהו אחר ילך לקחת את התעודה, אולי לא באמת קראת בשם שלי, אולי רק דמיינתי. הרי זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שאני מצטיינת כיתתית. אבל אף אחד אחר לא הלך, אז הלכתי ובאמת על התעודה היה כתוב את השם שלי. אני? אני מצטיינת? אבל איך זה יכול להיות. הרי אני זו שתמיד בשקט, זו שלא מתבלטת, אני זו שלא משתתפת, שתמיד מתחמקת מלהיות חלטרית, שלא מכינה מצבות. חשבתי שאת בקושי יודעת מי אני. אז איך זה יכול להיות שבחרת דווקא בי? גל של חמימות הציף אותי, והרגשתי שעכשיו יותר מתמיד אני רוצה להישאר פה עוד קצת. ואם לא הדיסטאנס הזה הייתי נותנת לך חיבוק רחב כל כך. אבל אפילו תודה לא הספקתי להגיד. ישר לקחתן אותנו לקציני מיון, הכל קרה מהר כל כך. וכששוחררנו רציתי לחפש אתכן, להגיד תודה אבל כבר לא הייתן שם. אפילו רציתי לחזור לפלוגה, להגיד תודה אבל אף אחת לא באה איתי. וההרגשה של ההחמצה הייתה גדולה כל כך. אני רוצה להודות לך. ולהגיד לך כמה שאני מעריכה. וכמה שהיה לי כייף. וכמה שאני מרוצה שלא פספסתי את ההזדמנות הזאת, של הטירונות. כמו שאמרתן, טירונות זו פעם אחת בחיים. וכמו שמפקדת שמונה אמרה, אחרי שזה נגמר אנחנו זוכרים רק את הרגעים הטובים, את החוויות הטובות, ומתגעגעים. זה נגמר אתמול, וכבר שכחתי את כל הרגעים שהיה קשה. ומתגעגעת כל כך מתגעגעת. ורוצה לצעוק שוב "הקשב" רוצה לחזור.
הקשב המפקדת, אתמול זה נגמר. זהו, אין טירונות יותר. גם את שמת לב באיזו מהירות זה קרה? כאילו רק לפני שבוע הייתי בדרך מהבקו"ם, ואז הגענו לבסיס ואתן התנפלתן עלינו, וצעקתן והפחדתן. וגם גרמתן לבכות. כאילו רק לפני שבוע ראיתי אתכן כחבורה של סדיסטיות לבושות בירוק שמנסות להוציא עלינו את כל המרמור שלהן. ולא אכפת להן לגרום לנו לבכות, זה מספק אותן. אבל היום, היום אני רואה אתכן כקבוצה של בחורות בגילי, אבל בוגרות כל כך, אמיצות. היום אני מעריצה אתכן. עם הזמן פתאום ראיתי כמה אכפת לכן, וכמה שלבסוף באמת "הכל לטובה". כל הזמן אמרתן לנו את זה, זה גם היה כתוב לנו בפלוגה, וכל פעם כשנכנסנו לא יכולנו שלא לשים לב לזה, זה לא יכול היה שלא להכנס לי לתודעה. פתאום אני מוצאת עצמי מכוונת את השעון מעורר שלי לקראת השמירה המתסכלת של שלוש לפנות בוקר. וכותבת בהודעה שמעירה אותי "לא נורא, הכל לטובה". הצלחתן להחדיר לי את זה. אני חושבת שאני מאמינה בזה. אני זוכרת איך שבשבוע הראשון היינו צריכות לצעוק לכן "הקשב", ואני כעסתי. לא הבנתי למה. לא הבנתי במה אתן שונות ממני שאני צריכה לקרוא לכן "המפקדות" ולעשות כל מה שאתן אומרות. זה עיצבן אותי. זה ממש הרתיח אותי. ושכולנו עמדנו בתוך ה-ח' והיינו צריכות לקרוא "הקשב" אני ניסיתי להתחמק. לפעמים רק הזזתי את השפתיים ולא הוצאתי קול. שנאתי את זה. הרגשתי מושפלת. אבל איך שזה השתנה עם הזמן. אתמול היה ה"הקשב" האחרון שלנו ופשוט צרחתי. רציתי להוציא את כל הקול שלי עליו, צבט לי את הלב כל כך לחשוב שלא נצעק עוד "הקשבים", אתמול צעקתי אותו בגאווה אמיתית. הרגשתי מחוברת לזה. האמנתי בזה. אני זוכרת כמה הרגשתי את התגיות האלה לנטל, כל הזמן להעביר אותן מהחולצה למעיל מהמעיל לסוודר. כל הזמן לשמור שלא יפלו, שלא יאבדו. שנאתי אותן. אתמול כשאמרתן לנו להוריד אותן, שהגיע הזמן להחזיר נצבט לי הלב כל כך חזק, עברה מן צמרמורת כזו שאיימה למלא את העיניים בדמעות, פתאום הבנתי שזה היום האחרון. ולא רציתי להחזיר לכן את התגיות, אלה התגיות שלי. והן מסמלות את מה שאני. חיילת בפלוגת בז, מחלקה שתיים בבטר ניצנים. זו מי שאני והתגיות האלה שלי. אני לא רוצה ללכת. ולא רוצה שתיקחו לי אותן. אני אוהבת להיות פה, אני אוהבת להיות חלק מהקבוצה הזאת, מהמסגרת הזו, אני אוהבת לציית לפקודות שלכן. פתאום אני אוהבת אתכן, המפקדות שלי. שכל כך כעסתי עליכן בשבוע הראשון, ורציתי ללכת. עכשיו אני רוצה להישאר. אני רוצה שוב פעם. הקשב המפקדת, כאן יש לי תודה קצת יותר אישית. אתמול, עמדנו ב-ח' האחרון שלנו, צעקנו "הקשב" בפעם האחרונה, כשהדמעות עומדות בגרון ומאיימות לחנוק אותנו. אתן חילקתן תעודות הצטיינות. בחיי שהופתעתי, חשבתי שאני חולמת. אפילו עמדתי לאיזה שבריר שנייה במקום, מחכה לראות אולי מישהו אחר ילך לקחת את התעודה, אולי לא באמת קראת בשם שלי, אולי רק דמיינתי. הרי זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שאני מצטיינת כיתתית. אבל אף אחד אחר לא הלך, אז הלכתי ובאמת על התעודה היה כתוב את השם שלי. אני? אני מצטיינת? אבל איך זה יכול להיות. הרי אני זו שתמיד בשקט, זו שלא מתבלטת, אני זו שלא משתתפת, שתמיד מתחמקת מלהיות חלטרית, שלא מכינה מצבות. חשבתי שאת בקושי יודעת מי אני. אז איך זה יכול להיות שבחרת דווקא בי? גל של חמימות הציף אותי, והרגשתי שעכשיו יותר מתמיד אני רוצה להישאר פה עוד קצת. ואם לא הדיסטאנס הזה הייתי נותנת לך חיבוק רחב כל כך. אבל אפילו תודה לא הספקתי להגיד. ישר לקחתן אותנו לקציני מיון, הכל קרה מהר כל כך. וכששוחררנו רציתי לחפש אתכן, להגיד תודה אבל כבר לא הייתן שם. אפילו רציתי לחזור לפלוגה, להגיד תודה אבל אף אחת לא באה איתי. וההרגשה של ההחמצה הייתה גדולה כל כך. אני רוצה להודות לך. ולהגיד לך כמה שאני מעריכה. וכמה שהיה לי כייף. וכמה שאני מרוצה שלא פספסתי את ההזדמנות הזאת, של הטירונות. כמו שאמרתן, טירונות זו פעם אחת בחיים. וכמו שמפקדת שמונה אמרה, אחרי שזה נגמר אנחנו זוכרים רק את הרגעים הטובים, את החוויות הטובות, ומתגעגעים. זה נגמר אתמול, וכבר שכחתי את כל הרגעים שהיה קשה. ומתגעגעת כל כך מתגעגעת. ורוצה לצעוק שוב "הקשב" רוצה לחזור.