הקשר שבין לפגוע ולהיפגע
(ההודעה נכתבה במקור בפורום יוצאים בשאלה) השבוע, ראיתי בעיתון (מעריב) את מה שכשנכנסתי לפורום והעירו לי שאני בוטה, כתבתי. (ביקשתם מה שנשאר מאז, אז הנה משפט בהשראת "ואח"כ מצאתי שכבר הקדים אותי הרשבא ביבמות בהוצאה שזכינו לה בחסד ה´".) כתבתי, שכשמתחילים לכתוב באינטרנט, לוקח זמן עד שמפנימים את זה שכשאתה כותב למישהו, הוא קורא את זה - וגם אם לא רואים את זה הוא בן אדם. כששמעתי את ההערה, השתדלתי להפסיק לפגוע, אבל עדיין לא הפנמתי היטב את זה, שגם אם כשאני כותב אני לבד, קוראים אותי, ועוד אנשים שאני מכיר, ולכן אני כותב - כך נראה לי - גם דברים אישיים, וטוב שכך, כי באמת, מה יש לי להפסיד. והנה אחד מהם. אתמול, הייתי בסרט "אין כמו אלבמה" סרט נחמד לא משהו, אבל בשבילי הוא היה מאוד מיוחד, למי שלא ראה, הסרט עוסק בבחורה שאמורה להחליט מי מבין שני הגברים המאוהבים בה, ינשא לה, חברה מנוער העני, או חברה מהחיים הטובים בן למשפחה עשירה וטובה, הסרט נורא מרגש, וכרגיל בכיתי המון, הרגשתי שמלחמתה היא מלחמתי, אותה מלחמה שניהלתי אז לפני שיצאתי בשאלה בין חיי העושר והזוהר לחיי האושר, ליבי נקרע בין הרצון לחופש לבין החיים בהוללות, יכולתי להינשא לבחורה חרדית ולנהל אורח חיים משגע, העבודות שהציעו לי היו נורא מפתות (הלוואי עלי היום) בתוספת תמיכה מאוד משמעותית מבית אבי. מצד אחד רציתי את ההוללות, מי צריך לקום בבוקר ולהתחייב במחויבויות, אפשר לחיות בסבבה, לנהל ערוץ תקשורת חרדי במשכורת שמנה, להיות בענינים, ולהנות מהחיים, ומצד שני - חיי הרוח, להיות שלם עם עצמי, לחיות את הרגשותי ללא הגבלות וכו´ וכו´ - חיי הרוח ניצחו. מה שקורה, שעכשיו, אחרי הבחירה שלי, ואחרי שחייתי בחופש זמן לא מבוטל, ואני מרגיש שהוא בכיס שלי, אני כבר לא כל כך מעריך אותו, הוא כבר לא נראה חשוב, ואז מתחילים הבעיות. שמתם לב לגל ההתפרצויות הזה, מקורו שורשו, הורתו והולדתו, בתחושות מעין אלו, האם זה שווה לשלם את המחיר? זו הבעיה. וכאן כדאי לשים יתר תשומת לב, החופש, זו הרגשה, אני לא מרגיש כבול בגלל שאני חייב להוציא מהכיס 13 ש"ח כשבא לי lm (קופסת הסגריות שאני מעשן) לא בגלל שיש לי אפשרות לעשן גם ללא תשלום, אלא משום שאני מרגיש שאני הוא זה שמחליט לעשן, אותו דבר בחיים החרדיים. אני שוכח כמה היה נורא לחיות שם, אני לא מצליח להבין מה היה כל כך מתסכל, כי היום אני רואה את ההנחת תפילין לא כדבר שאני חייב לעשות, אלא כדבר שאני יכול לעשות, ממילא אני שואל את עצמי האים היה שווה? האים בלהיות דתי אני שולל מעצמי את החופש? נו, אז תשאלו, למה אני לא חוזר - אז ככה. אני כותב את זה בשביל מי שלא ממש מכיר אותי וחושש, "אולי" הוא יחזור, לא. זה פשוט לא. והסיבות הם רבות, אני יכול למנות כאן עשרים סיבות, אבל אמנה אחת או שתיים. א. היום אני לא יכול לחיות בתוך הציבור הזה, גם בגלל שבמשך הזמן התרחקתי ממנו, ואני לא מצליח להבין אותו, היום אני פשוט מתעב אותו, אם אני יהיה שם חיי יהפכו למן ויכוח אחד גדול שמפסיקים אותו כדי לעבוד ולישון כדי שאפשר יהיההלאה לחיות ולהמשיך להתווכח. אז מה הבעיה, למה בכל זאת זה מצליח להעכיר עלי? הרי אני מצהיר מפורשות שזה בלתי אפשרי. אז כאן המורכבות, היום, אחרי שאני לא רואה בלהיות חרדי "שלילת חופש" אני לא לוקח את הכל כמקשה אחת, אני לא איש מושלם, יש כאן עירבול - מצד אחד אני מרגיש שהייתי כן יכול להסתדר שם, כי זה לא ממש נורא, ומצד שני אני לא רואה את הסיבות העכשויות שנולדו, אני מעמיד את עצמי בספק של אז, אז הרי הסיבות למה אני לא חוזר לא היו רלוונטיות, הסיבה היחידה היתה הרצון לחופש, אני דן את הספק ההוא היום, ואני שוכח, שהכל כאן הוא גלגל שמוליד גלגל, אילולי הייתי יוצא הייתי רואה את הדת כשוללת חופש משיצאתי, ראיתיה כמזויעה וכמעותת, ושכל המכלול הזה היה כולו נתון בבחירה אז. האים כדי לחיות בחופש אתה מוכן לוותר על חיי ההוללות? אילולי שתוותר על חיי ההוללות לא תצליח לחיות בחופש - הייתי אמור לומר לעצמי - משום שכדי לחיות בחופש עם שמירת מצוות צריך לעשות את זה מרצון שיכול לבוא רק אחרי שיוצאים וכבר לא יכולים לחזור בגלל שמתרחקים מההשקפה מתעבים אותה - ויתרה מזאת, הטעות יכולה להשתרש עד כדי כך, שרואים בתיעוב הדת איזה שהיא רעה חולה, שמפריעה, ולא מתיחסים אליה כמות שהיא - מחויבת המציאות אחרי שיוצאים בשאלה. מה שאני צריך לעשות זה לומר את זה לעצמי, ולחדד לעצמי את הידיעה הזו, וזה מה שעשיתי עכשיו ע"י שכתבתי. אני מאמין שזה יכול להיות נורא לא ברור, אבל אם הגעתם לסוף, ושרדתם את כל דברי בלי להפסיק באמצע, אשריכם. תודה.
(ההודעה נכתבה במקור בפורום יוצאים בשאלה) השבוע, ראיתי בעיתון (מעריב) את מה שכשנכנסתי לפורום והעירו לי שאני בוטה, כתבתי. (ביקשתם מה שנשאר מאז, אז הנה משפט בהשראת "ואח"כ מצאתי שכבר הקדים אותי הרשבא ביבמות בהוצאה שזכינו לה בחסד ה´".) כתבתי, שכשמתחילים לכתוב באינטרנט, לוקח זמן עד שמפנימים את זה שכשאתה כותב למישהו, הוא קורא את זה - וגם אם לא רואים את זה הוא בן אדם. כששמעתי את ההערה, השתדלתי להפסיק לפגוע, אבל עדיין לא הפנמתי היטב את זה, שגם אם כשאני כותב אני לבד, קוראים אותי, ועוד אנשים שאני מכיר, ולכן אני כותב - כך נראה לי - גם דברים אישיים, וטוב שכך, כי באמת, מה יש לי להפסיד. והנה אחד מהם. אתמול, הייתי בסרט "אין כמו אלבמה" סרט נחמד לא משהו, אבל בשבילי הוא היה מאוד מיוחד, למי שלא ראה, הסרט עוסק בבחורה שאמורה להחליט מי מבין שני הגברים המאוהבים בה, ינשא לה, חברה מנוער העני, או חברה מהחיים הטובים בן למשפחה עשירה וטובה, הסרט נורא מרגש, וכרגיל בכיתי המון, הרגשתי שמלחמתה היא מלחמתי, אותה מלחמה שניהלתי אז לפני שיצאתי בשאלה בין חיי העושר והזוהר לחיי האושר, ליבי נקרע בין הרצון לחופש לבין החיים בהוללות, יכולתי להינשא לבחורה חרדית ולנהל אורח חיים משגע, העבודות שהציעו לי היו נורא מפתות (הלוואי עלי היום) בתוספת תמיכה מאוד משמעותית מבית אבי. מצד אחד רציתי את ההוללות, מי צריך לקום בבוקר ולהתחייב במחויבויות, אפשר לחיות בסבבה, לנהל ערוץ תקשורת חרדי במשכורת שמנה, להיות בענינים, ולהנות מהחיים, ומצד שני - חיי הרוח, להיות שלם עם עצמי, לחיות את הרגשותי ללא הגבלות וכו´ וכו´ - חיי הרוח ניצחו. מה שקורה, שעכשיו, אחרי הבחירה שלי, ואחרי שחייתי בחופש זמן לא מבוטל, ואני מרגיש שהוא בכיס שלי, אני כבר לא כל כך מעריך אותו, הוא כבר לא נראה חשוב, ואז מתחילים הבעיות. שמתם לב לגל ההתפרצויות הזה, מקורו שורשו, הורתו והולדתו, בתחושות מעין אלו, האם זה שווה לשלם את המחיר? זו הבעיה. וכאן כדאי לשים יתר תשומת לב, החופש, זו הרגשה, אני לא מרגיש כבול בגלל שאני חייב להוציא מהכיס 13 ש"ח כשבא לי lm (קופסת הסגריות שאני מעשן) לא בגלל שיש לי אפשרות לעשן גם ללא תשלום, אלא משום שאני מרגיש שאני הוא זה שמחליט לעשן, אותו דבר בחיים החרדיים. אני שוכח כמה היה נורא לחיות שם, אני לא מצליח להבין מה היה כל כך מתסכל, כי היום אני רואה את ההנחת תפילין לא כדבר שאני חייב לעשות, אלא כדבר שאני יכול לעשות, ממילא אני שואל את עצמי האים היה שווה? האים בלהיות דתי אני שולל מעצמי את החופש? נו, אז תשאלו, למה אני לא חוזר - אז ככה. אני כותב את זה בשביל מי שלא ממש מכיר אותי וחושש, "אולי" הוא יחזור, לא. זה פשוט לא. והסיבות הם רבות, אני יכול למנות כאן עשרים סיבות, אבל אמנה אחת או שתיים. א. היום אני לא יכול לחיות בתוך הציבור הזה, גם בגלל שבמשך הזמן התרחקתי ממנו, ואני לא מצליח להבין אותו, היום אני פשוט מתעב אותו, אם אני יהיה שם חיי יהפכו למן ויכוח אחד גדול שמפסיקים אותו כדי לעבוד ולישון כדי שאפשר יהיההלאה לחיות ולהמשיך להתווכח. אז מה הבעיה, למה בכל זאת זה מצליח להעכיר עלי? הרי אני מצהיר מפורשות שזה בלתי אפשרי. אז כאן המורכבות, היום, אחרי שאני לא רואה בלהיות חרדי "שלילת חופש" אני לא לוקח את הכל כמקשה אחת, אני לא איש מושלם, יש כאן עירבול - מצד אחד אני מרגיש שהייתי כן יכול להסתדר שם, כי זה לא ממש נורא, ומצד שני אני לא רואה את הסיבות העכשויות שנולדו, אני מעמיד את עצמי בספק של אז, אז הרי הסיבות למה אני לא חוזר לא היו רלוונטיות, הסיבה היחידה היתה הרצון לחופש, אני דן את הספק ההוא היום, ואני שוכח, שהכל כאן הוא גלגל שמוליד גלגל, אילולי הייתי יוצא הייתי רואה את הדת כשוללת חופש משיצאתי, ראיתיה כמזויעה וכמעותת, ושכל המכלול הזה היה כולו נתון בבחירה אז. האים כדי לחיות בחופש אתה מוכן לוותר על חיי ההוללות? אילולי שתוותר על חיי ההוללות לא תצליח לחיות בחופש - הייתי אמור לומר לעצמי - משום שכדי לחיות בחופש עם שמירת מצוות צריך לעשות את זה מרצון שיכול לבוא רק אחרי שיוצאים וכבר לא יכולים לחזור בגלל שמתרחקים מההשקפה מתעבים אותה - ויתרה מזאת, הטעות יכולה להשתרש עד כדי כך, שרואים בתיעוב הדת איזה שהיא רעה חולה, שמפריעה, ולא מתיחסים אליה כמות שהיא - מחויבת המציאות אחרי שיוצאים בשאלה. מה שאני צריך לעשות זה לומר את זה לעצמי, ולחדד לעצמי את הידיעה הזו, וזה מה שעשיתי עכשיו ע"י שכתבתי. אני מאמין שזה יכול להיות נורא לא ברור, אבל אם הגעתם לסוף, ושרדתם את כל דברי בלי להפסיק באמצע, אשריכם. תודה.