הראיון עם ווטרס ב-Uncut - חלק א'

[ציףציף1000]

הראיון עם ווטרס ב-Uncut - חלק א'

הראיון עם ווטרס, שהופיע בגליון החודש (יוני) של המגזין Uncut הוא מעניין - אם כי פחות ממה שציפיתי, לאחר שקראתי הודעות מתלהבות של אוהדים בפורומים שונים. הראיון נערך על ידי הכתבת קארול קלארק, שגם ראיינה את הפלוידים לפני שנה, לגליון Uncut אשר הוקדש ל-DSOTM. קלארק היא עתונאית וותיקה שהחלה לכתוב לפני יותר מ-20 שנה, ב"מלודי מייקר". היא זכורה לי כעתונאית לא-טובה, שכתבה בעיקר על להקות פאנק ומטאל מהזן הנחות, שאתן גם הסתופפה ושתתה כוסות גיניס כאילו אין מחר. קלארק גם ביקרה כאן, בארץ הקודש, כמלווה מטעם העיתון של להקה שכוחת-אל בשם Hanoi Rocks (טוב, אני זוכרת אותם), שהיו גרסה אנגלית חיוורת של ה-New York Dolls. לאחר ההופעות היא חזרה ללונדון וכתבה רשימה בה השוותה את הקהל הישראלי ל"זומבים", ולעגה לתל אביב בכלל. שוין. בראיון הנוכחי, מדבר ווטרס על הרגשותיו ותפישותיו לגבי מלחמות ופוליטיקה, על המתיחות בקרב הפלוידים בעת הקלטות "החומה" ו-The Final Cut, ועל הנסיבות בהן עזב את הלהקה, באמצע שנות השמונים. אף כי התבטאויותיו כלפי חברי הלהקה האחרים התמתנו מעט מאז שנות השמונים והתשעים, גם כאן לא היה יכול ווטרס להתאפק, ושלח חיצים כלפי שלושת האחרים. יש לזכור, שהדברים המובאים בראיון הם מנקודת מבטו של ווטרס, ואילו הגרסאות שמנפקים מייסון, גילמור ורייט (ושחקנים אחרים באופרה) לארועים אלו שונות מאוד מגרסתו זו של ווטרס. תמצתתי את עקרי הדברים ותרגמתי במקומות שלדעתי הם חשובים. --------------------------------------------------------------------- העבודה על "החומה": ווטרס: [בסוף שנות השבעים] עברתי לגור בכפר, ועבדתי במקביל על הטיוטות ל-Pros and Cons ול"החומה". הצגתי את שתי היצירות ללהקה ואמרתי להם: אחד מאלו אני אקליט כאלבום סולו והאחר כאלבום של הלהקה. .... כולם חוץ מסטיב או'רורק היו בעד "החומה" (כאלבום של הפלויד)." ווטרס מוסיף, שבמהלך העבודה הוא הוסיף מספר שירים, וכן בוב אזרין תרם לכתיבת "המשפט" והוכנסו גם קטעים של גילמור, להם התנגד ווטרס. עיקר הוויכוח בינו לבין גילמור, לדבריו, היה לגבי המיקסינג של Comfortably Numb. לדברי ווטרס, המחלוקות בינו לבין גילמור החלו עוד בזמן העבודה על WYWH, כאשר גילמור דרש שהשיר Raving and Drooling - גרסה מוקדמת של Sheep - ייכלל באלבום, ו-ווטרס התנגד, כי "היתה לי תפישה מאוד ברורה של מה צריך להיות באלבום הזה. חזון ברור." במהלך הראיון, דחה ווטרס כמה פעמים את הטענה - שהושמעה על ידי שלושת הפלוידים האחרים - כאילו במהלך העבודה על "החומה" הוא מנע מהאחרים לתרום מיצירתם ודרש להיות כותב השירים הבלעדי, תוך "ירידה" על הרעיונות המוסיקליים שהביאו לאולפן. לדבריו, לכולם ניתנה הזדמנות לכתוב כמה שהם רוצים. "מעולם לא אמרתי "אל תכתוב. אני לא רוצה את היצירות שלך". רציתי מאוד שכולם יקחו חלק בהפקה, אבל ניק לא כתב בכלל, ודייב וריק אינם יוצרים פוריים." כאן מתחיל ווטרס בהתקפה עקיפה על גילמור ורייט: "דייב משתף פעולה עם כותבים אחרים, משום שהוא לא באמת 'מחבר שירים'... או שאתה כותב, או שלא. אם אתה כותב, אין לך ברירה אלא לכתוב. אתה לא יכול להפסיק את זה. ואם אתה לא כותב, אתה לא יכול לגרום לעצמך להתחיל לכתוב. אתה לא יכול פתאום לחשוב "או, עכשיו אתחיל להיות מחבר", ולהתחיל לכתוב. אם זה היה כל כך פשוט, אני בטוח שדייב וריק היו כותבים. אבל זה לא פשוט. זו מיומנות מאוד ספציפית". בהמשך הראיון אמר ווטרס: ריק נהג לכתוב. הוא היה כותב קטעים פה ושם. הוא הסתיר אותם והוציא אותם באלבומי הסולו האלו שהוא הקליט ושאף אחד אחר לא האזין להם. הוא אף פעם לא חלק את שיריו עם אחרים. אני בטוח שהיו שם שתיים או שלוש סדרות אקורדים טובות. אם הוא היה נותן אותם לי, הייתי מאוד, מאוד שמח להפוך אותם למשהו. אחד משיתופי הפעולה שלי עם ריק היה Us and Them, שהיה שיר נהדר. הרעיון שאיכשהו מנעתי מהם לכתוב הוא כל כך מגוחך, אני לא מבין איך הם יכולים להגיד דבר כזה." כזכור, ריק רייט טען כי במהלך העבודה על "החומה" ווטרס נתן לו "אולטימטום" לפיו אם רייט לא יעזוב את הלהקה, ווטרס יסרב להוציא את "החומה". באותה תקופה הפלוידים היו במשבר פיננסי קשה, בגלל שהיועצים הפיננסיים שלהם הסתבכו במעילות ועוד מרעין בישין, והלהקה תלתה תקוות באלבום, שיוציא אותם מהבוץ וימנע פשיטת רגל. רייט טען - וטוען גם היום - שבגלל מצב זה, הוא לא רצה לסכן את יציאת האלבום, והעדיף להתפטר כפי שווטרס דרש. גילמור ומייסון הוסיפו ואמרו, שהם התנגדו להרחקתו של רייט אך נאלצו להסכים לאולטימטום של ווטרס, בדיוק מאותה סיבה. כזכור, רייט נשאר לסיבוב ההופעות של "החומה" כנגן שכיר - לא כחבר הלהקה - ולכן היה היחיד שהרוויח כסף מההופעות. גירסתו של ווטרס הפוכה: "ממה שאני זוכר מהארועים, אני לא זרקתי ברשעות את ריק מהלהקה, ואיכשהו הצלחתי להכריח את דייב וניק להסכים למצב בו לא רצו. ריק היה בחלל משלו באותו זמן, ולא היה לו ממש אישזהו קשר אתנו. זה פשוט נהיה בלתי נסבל בסוף." לדברי ווטרס, שלושת הפלוידים האחרים "שכיתבו" את ההסטוריה של הלהקה בשלב מאוחר יותר כשהם מציגים אותו כ"איש הרע", על מנת לבסס את עצמם בלעדיו. הוא אומר שבאותה תקופה, זה פגע בו. ווטרס גם מקטין מחשיבות ההפסדים הכספיים של סיבוב ההופעות של "החומה". לדבריו, האלבום מכר כמויות כה גדולות, שזה חיפה על ההפסדים: "תמיד ידענו ש[המופע] לא ירוויח כסף. לא ניתן להעלות מופע כזה 15 פעמים ולצפות לרווח".

 

[ציףציף1000]

הראיון ב-Uncut - חלק ב'

כאן מזכיר ווטרס את ספרו של מייסון: "ניק כתב ספר ושלח לי טיוטה שלו. צלצלתי אליו ואמרתי "ניק, זה שיכתוב פרוע של ההסטוריה ואם אתה רוצה שאני אשתתף באיזושהי דרך נצטרך לעבור על זה בפירוט." נראה שהוא שמח מאוד לקראת זה. אמרתי לו ש"לא ניתן לכתוב את ההסטוריה (של הלהקה) בצורה נכונה משום שלכולנו זכרונות שונים." ווטרס מיחס את קיומם של הבדלים אלו בזכרון להבדלים נוירולוגיים בין בני אדם "כולנו ממציאים הסטוריה שנוחה לנו ומתאימה לנו... ויתכן שנאמין לגמרי שהגרסה שלנו היא האמת, אבל האמת היא שהנתונים האמפיריים מראים לנו, שאדם אינו יכול לומר מה היה או לא היה בעבר שלו או שלה. המוח ימציא דברים, יזיז דברים למקומות אחרים, ולכן לגבי דברים שקרו לפני 30 או 25 שנים, אין דרך בה מישהו מאיתנו יכול להגיע בכלל לאמת." לגבי הסרט "החומה", ווטרס מודה שהסרט יצא "עגמומי", בין אם זה בגלל חילוקי הדעות בינו לבין ג'ראלד סקארף, המאייר, ואלאן פארקר, הבמאי, אשר העיבו על התוצאה הסופית, ובין אם שלא השכיל להשתמש בהזדמנות שניתנה לו להכניס את חוש ההומור שלו לסרט, לדבריו. עתה יש לו הזדמנות לתקן את המעוות: הוא עומד לחתום על חוזה עם חברת מירמקס, לפיו הוא יכתוב מחדש את כל היצירה כמחזמר לברודוויי. והפעם, יהיה הרבה הומור ביצירה: "ההומור שלי הוא חלק חשוב מאוד בחיי. זה אתגר, ומשהו שאני מצפה לו בכליון עיניים." על TFC קלארק שאלה את ווטרס לגבי ה"חלום פוסט-המלחמה" (the post-war dream) ש"רקוויאם" לו הוא כותרת-המשנה לאלבום. לדברי ווטרס, זהו אותו חלום המופיע גם בשיר The Gunner's Dream: על עולם שיהיה פעם בטוח ושקט, מקום בו כולם יחיו באחווה זה עם זה. ווטרס מזהה את החלום עם עלייתה של מדינת הרווחה (בבריטניה) בשנת 1946, עם תום המלחמה. חלום זה נשחק, לתפישתו, עם עלייתה של מרגרט תאצ'ר לשלטון בשנת 1979. (תאצ'ר קיעקעה הרבה מהיסודות של מדינת הרווחה. תהליך דומה, אגב, קורה בישראל כיום, לדעתי). לדברי ווטרס, האלבום TFC הוא רלבנטי גם היום, למרות שהמדינאים והמנהיגים המוזכרים בו בשם, כבר אינם בתפקידם. הוא מספר כי גם כיום הוא כותב שירים פוליטיים, בהם הוא מזכיר שמות של מנהיגים - בלייר למשל. שיר פוליטי נוסף חוזר לטיול שעשה ווטרס בגיל 19 במזרח התיכון. הוא התארח אצל משפחה לבנונית, שפתחה את ביתה בפניו - זכרון שנשאר בו עד היום. "קל לנו מאוד לפתח עוינות כלפי אנשים שאנו לא יודעים כלום עליהם, אנשים שאנו יכולים לזהות כאיום פוטנציאלי. רובם אנשים פשוטים בלבד. רוב האנשים בעולם הם מתונים, וחיינו נהרסים על ידי קיצונים כאלו ואחרים.". הבעיה הזו מחריפה, לדבריו, כיום בגלל לחצי השוק, כאשר מה שקורה בעירק הוא דוגמא לכך. הוא מציין, כדוגמא, את הרוח הלאומנית שנושבת בארה"ב מאז ההתקפה על מגדלי התאומים. לדבריו, התקשורת האמריקאית "קשרה קשר להונות" את הציבור האמריקאי, ומציגה בפניו תמונת מציאות מעוותת. הציבור מיהר לוותר על זכויות אזרח וזכויות אדם, בגלל חששם. "הם אינם מבינים עד כמה זה מסוכן, איזה מדרון חלקלק זה." ווטרס מגנה את בוש והרפובליקאים על יחסם לעניים, אך גם יוצא חוצץ נגד הציבור העני והדתי בארה"ב, בעיקר במדינות הדרום, התומך בעשירים ומצביע בעדם, כי הוא רואה אותם כ"מצליחנים", בעוד אלו מתעשרים על גבם של העניים, ומנצלים אותם. "הדמוקרטיה", הוא אומר "היא ההזדמנות הכי טובה שיש לנו כרגע, אבל זה בהחלט לא כלי מושלם." חלק גדול מהראיון נסב סביב התנגדותו של ווטרס למלחמות. תפישתו לגבי זוועות המלחמה מבוססת, כמובן, על נסיונו האישי: אביו, אריק פלטשר ווטרס, נהרג בקרב באיטליה בשנת 1944. ווטרס מביע חמלה רבה הן כלפי החיילים והאזרחים שנהרגים במלחמות, והן כלפי החיילים שנפגעו - פיזית ונפשית - והתקשו להסתגל אחר כך לחיי האזרחות. בקטע מעניין אחד בראיון, הוא מגלה ששתי דמויות מתוך האלבום TFC - האיש בפאב הצוחק עם חבריו, אבל בעצם מסתתר "מאחורי עיניים מבוהלות", והגיבור ששב הביתה אך לא יכול לשכוח את חברו שנהרג - הם אותו אדם: המורה מ"החומה". לדבריו, רבים מהמורים בבית הספר בו למד בקיימבריג' היו חיילים משוחררים, שפנו להוראה כי לא ידעו מה לעשות עם עצמם. (אגב, שני הוריו של ווטרס היו מורים). גם דודו של ווטרס היה חייל משוחרר, שסבל מ"הלם קרב", וסרב לדבר על מה שעבר בעת המלחמה. ווטרס התייחס בראיון גם ל"מוסר ההשכל" בשיר האחרון באלבום Two Suns in the Sunset, שיר המדבר על שואה גרעינית: "אנחנו חייבים לנסות ולחשוב כל יום. כל יום ויום. אני לא מדבר על להיות "כבדים". אני מדבר על לחיות את החיים שלכם. אל תפחדו לחיות אותם. אל תפחדו לקחת סיכונים. במיוחד, אל תפחדו לקחת את הסיכון בלהתקרב לאנשים אחרים, להיות פגיעים ביחסים."

 

[ציףציף1000]

הראיון ב-Uncut - חלק ג'

על הרקע לכתיבת האלבום והקלטתו, אומר ווטרס שהוא איים שהוא יקליט את האלבום כאלבום סולו, אם השניים האחרים - מייסון וגילמור - לא ישתפו פעולה. לדבריו, "דייב לא הראה סימנים של כתיבת שירים בשלוש השנים שעברו, ולא חשבתי שזה ישנה משהו אם נחכה עוד שנה או שנתיים". ווטרס טוען שגילמור לא היה מרוצה "הוא חשב שזה יותר מדי פוליטי. הוא לא אהב את ההתקפות על מרגרט תאצ'ר. הוא חשב שזה אישי מדי ויותר מדי פוליטי." גם כאן, שוב, ווטרס דוחה את טענתו של גילמור לפיה ווטרס מנע מהאחרים לכתוב שירים לאלבום: "איך יכולתי בכלל לעשות דבר כזה? איך יכולתי למנוע מדייב גילמור לכתוב שירים? מה יכולתי לעשות - ללכת אליהם הביתה וכשהם מרימים גיטרה, לומר להם "תניחו אותה!"? הרעיון הוא מגוחך לגמרי.... ". כאשר קלארק לוחצת עליו ושואלת מה היו תרומותיהם של גילמור ומייסון לאלבום, אומר ווטרס: "ניק ניגן תופים, ודייב ניגן בגיטרה.". רק שזה לא לגמרי נכון, כי מייסון לא ניגן תופים בקטע האחרון באלבום. לדברי ווטרס, מדובר בשיר עם מקצבים שמייסון לא היה מסוגל לנגנם: "המוח שלו לא עובד ככה." מסיבה זו, לדבריו, לא ניגן מייסון גם ב-Mother מתוך "החומה". לעומת זאת, ווטרס מכחיש את השמועות, לפיהן הוא וגילמור הקליטו את TFC בנפרד. לדבריו, המריבה הגדולה בינו לבין גילמור - שהיתה כנראה הקש ששבר את גב הגמל - היתה סביב מתן קרדיט לגילמור על ההפקה. לפי גרסתו, גילמור לא הפיק בפועל את האלבום, אך דרש קרדיט כמפיק ולחץ - וקיבל - אחוזים על ההפקה. [גרסתו של גילמור שונה: הוא אכן דרש אחוזים על ההפקה, כי הפיק את האלבום, אך הוא זה שדרש להסיר את שמו כמפיק מהאלבום]. ווטרס גם טוען שמייסון צידד בו, בווטרס, באופן פרטי, אך באופן פומבי תמך בגילמור, כי גילמור היה מקור פרנסתו: "ברור שנפגעתי קצת, כי היינו חברים, אבל, זאת אומרת, אם הייתי מצליח לשכנע אותם והלהקה היתה נעלמת, זה היה כנראה הסוף עבור ניק, במונחים של רוק'נ'רול. הוא אוהב לנגן והוא אוהב את תשומת הלב והוא אוהב את הכסף וניתנו לו עוד שנים רבות - מ-1984 או מתי שהתפרקנו עד 1994 - עוד 10 שנים והרבה כסף והרבה תשומת לב." לווטרס גם גרסה משלו לגבי נסיבות עזיבתו את הלהקה. לדבריו, מייסון וגילמור איימו עליו שהם יתבעו אותו, אם לא ימשיכו להקליט אלבומים, כי לדבריהם כך דרש החוזה החדש שלהם עם חברת CBS, לפיו אם הם לא יפיקו אלבום עבור החברה, הם יצטרכו לשפות אותה, ולא יקבלו תמלוגים. ווטרס לא היה מוכן להמשיך להקליט עם הלהקה: "אני החלטתי שהלהקה סיימה את חייה כיחידה יצרנית. זו היתה אמונתי, בין אם צדקתי או טעיתי. אני חשבתי שהיינו גמורים. ריק הלך, ודייב ואני היינו לגמרי חלוקים בדעותינו. אמרתי לו "בוא פשוט נפסיק. בוא נפרוש באלגנטיות." הם החליטו שהם רוצים להמשיך ולבסוף הם באמת המשיכו. אני נכנעתי לאיומים וכתבתי מסמך משפטי שבו אני מתפטר מהלהקה." ווטרס מודה שההצלחה של הפלוידים האחרים בסוף שנות השמונים הכעיסה אותו, במיוחד משום שהם ניגנו את השירים שלו בהופעות. אבל, לדבריו, הוא התגבר על זה עתה וכעת "לא אכפת לי בכלל... השליטה בשירים האלו... כאשר אתה כותב שירים, אתה לא ממש בשליטה עליהם. הם נהיים קניין ציבורי. אתה פשוט חייב לקבל את זה, ואתה לא יכול להיות יותר מדי רכושני לגביהם." כיום, הוא מרגיש בטוח בעצמו ובקריירת הסולו שלו "האחריות היא עלי, וזה יותר קל עבורי מאשר לעבוד כחלק מלהקה". במאמר מוסגר בכתבה, נדונה דמותו של אביו של ווטרס, והשפעת מותו עליו. ווטרס היה בן 5 חודשים כאשר נהרג אביו במלחמה. על השאלה כיצד זה השפיע עליו, הוא עונה: "תצטרכי לדבר עם כל הפסיכיאטרים שלי לגבי זה... די ברור שתחושת האבדן שחשתי בצורה מאוד בולטת במהלך ילדותי המוקדמת.. ברגע שיכולתי לדבר, שאלתי היכן אבי. לדברי אמי, זה מאוד הטריד אותי כשהייתי בן שנתיים וחצי או שלוש, בשנת 1946. באותה שנה, השתחררו כל החיילים מהצבא. פתאום כל הגברים האלו הופיעו. לא היו גברים בסביבה בשנים שקדמו לכך. עתה הם היו אוספים את ילדיהם בפתח גן הילדים, ואני הייתי מאוד מוטרד מכך בנקודה זו. ומכיוון שלא מצאו את גופתו [של אבי] תמיד היתה איזו תקווה חלושה ש"אולי" - אולי הוא מסתובב באיטליה עם אמנזיה. הוא הוכרז רק כ"נעדר, כנראה מת". כך שבמהלך השנים 44' ו-45' אני מניח שאמי עברה תקופה רגשית לא-קלה, כשהיא קוראת רשימות של חיילים שנפלו, וממשיכה לקוות." תחושת אבדן וניכור זו הזינה, לדבריו, את כתיבתו מאז DSOTM. אביו של ווטרס היה, לדבריו, נוצרי אדוק שהיה סרבן מצפון. הוא סירב להתגייס עם פרוץ הלחימה בשנת 1939, ובמקום זאת נהג באמבולנס והתנדב לשרותי הסיוע, שם פגש את אמו של ווטרס. [במאמר יש תמונה של המשפחה: האב, האם, אחיו הבכור של ווטרס, ו-ווטרס התינוק. הדמיון הפיזי בין ווטרס (הבוגר) לאמו באמת מדהים. הם פשוט זהים]. במהלך השנים 40-42 היה האב בלונדון, שם שרד את הבליץ. הוא נהיה יותר ויותר מעורב פוליטית, עד שהצטרף למפלגה הקומוניסטית. הקומוניזם היה בסתירה, כמובן, לאמונותיו הנוצריות. לאחר מאבק פנימי, הוא החליט שחשוב יותר להלחם בנאצים, וחזר ללשכת הגיוס להתנדב לצבא. לדברי ווטרס "זה שהיה לו האומץ לסרב ללכת - ואז לשנות את דעתו ולקבל את האומץ כן ללכת - זה מין הרואיות מסתורית מצדו, שאני ואחי חייבים לחיות אתה". הכתבה גם מזכירה את השירים הרבים העוסקים במלחמה והשלכותיה, שווטרס כתב: Us and Them, משפטים בשיר הנושא ב-WYWH, השיר When the Tigers Broke Free (המתאר בדיוק כיצד נהרג אביו), השיר "ורה" ב"החומה" (והיצירה בכלל), וכל האלבום TFC. הם שכחו, אבל, את Corporal Clegg, השיר הראשון שכתב ווטרס לפלויד, שגם הוא דן בחייל משוחרר שחזר הביתה אחרי המלחמה, פגוע פיזית ונפשית. --------------------------------------------------------------------- ומה דעתכם על דבריו של ווטרס?

 

[בינג]

תודה רבה על התרגום. כמה שאלות:

1. מתי רייט (המתופף, נכון?) עזב את הלהקה? 2. מתי ווטרס עזב את הלהקה? 3. האם יש ביוגרפיה מלאה שתוכל להשלים לי את החורים החסרים? (מקראית ראיון זה והעבודה על "עזיבת" הגיטריסט הראשון סיד ברט...)

 

[brotos]

לך לסקירה על פינק פלויד

בתר רוק מתקדם.

 

[ציףציף1000]

כמה תשובות

1. כפי שכתוב בראיון, רייט בעצם עזב רשמית את הלהקה בעת העבודה על הקלטות "החומה". רייט אינו המתופף, הוא הקלידן. לחזור על הדברים שנאמרו שם: ווטרס הציב לו אולטימטום לפיו אם לא יתפטר מרצונו, ווטרס ימשוך את הקלטות "החומה" ויסרב לאפשר להוציאן. רייט נבהל, ו"התפטר". הנהלת הלהקה שמרה את דבר פיטוריו/התפטרותו בסוד, כי חששה שהדבר יפגע במכירות האלבום. רייט הופיע כקלידן במהלך סיבוב ההופעות של "החומה" (הוא גם מופיע בתמונות היחצ"נות של הלהקה), אך הוא קיבל שכר כנגן-שכיר, לא כחבר הלהקה. הוא חזר ללהקה בסוף שנות השמונים, לאחר עזיבת ווטרס, תחילה כשכיר, ואחר כך, בתחילת שנות התשעים, כחבר מן השורה. 2. ווטרס עזב את הלהקה באמצע שנות השמונים. אלו היו גרושין ארוכים ומסובכים, שהתחילו בסביבות העבודה על The Final Cut בשנת 1982, ונמשכו עד שנת 1987 לערך. 3. הביוגרפיה הטובה ביותר על הפלויד היא זו שכתב ניקולס שאפנר (ז"ל) באנגלית, ויצאה כספר בשם Saucerful of Secrets בשנת 1991. הספר מומלץ ביותר. קטעים מהביוגרפיה תורגמו לעברית, ומופיעים באתר "מתקדם", עם תוספות של בעל האתר (שאפנר לא ראה את הפלויד כלהקת פרוג). גם באתר "מומה" יש ביוגרפיה בעברית, והיא בהחלט מומלצת. כוונתי היתה שגם בפורום שלנו תהיה ביוגרפיה, וככל הנראה אצטרך לכתוב זאת בעצמי, כי אין מתנדבים בעם.

 

[HelterSkelter1]

מעולה! תודה רבה../images/Emo45.gif

ומה דעתכם על דבריו של ווטרס? ובכן, אני לא חושב שדעה שלי על מה שהוא אמר תהיה מבוססת. הוא טוען ככה, ושאר חברי הלהקה טוענים אחרת. אני לא חושב שכדאי להכריע מי צודק, פשוט כי אנחנו לא באמת יודעים מה קרה. תודה על הבאת הרעיון ותרגומו!

 

[HelterSkelter1]

*ראיון../images/Emo1.gif

 

[pink floydror]

בע

הייתי בטוח שהיחסים יותר מתונים עם שאר חברי הלהקה, שהוא גמר עם ההקנטות המעצבנות האלה, הוא משחק אותה ראש קטן "אני? מנעתי מהם להכניס חומרים? מה פתאום !! פשוט גילמור הוא לא כותב, גם הוא וגם רייט הם לא מוזיקאים" ... לא יודע .... איבד חלק מההערכה שלי אליו ..

 

[holo]

תודה רבה

ראיון מאוד מעניין וחדש בשבילי ידעתי שווטרס כתב את החומה וכל זה.. אבל לא ידעתי על האולטימטום שהוא הציב לרייט, גם לא הבנתי ממש למה. ועוד משהו..לא הבנתי למה הוא לא רצה את מייסון?

 

[ציףציף1000]

יתכן שהדברים יהיו יותר ברורים לך

כאשר אעלה את המאמרים על "החומה". בינתיים, ערוך חיפוש בארכיון הפורום - הסיפור הזה נדון בעבר כמה פעמים. בינתיים ב': מה דעתכם על טענתו של ווטרס ש"או שאתה מחבר שירים או לא. אם אתה מחבר שירים, אתה לא יכול להפסיק את זה, ואם אתה לא מחבר שירים, אתה לא יכול פתאום להחליט "או, היום אתחיל לחבר שירים"," וכו'. האם ווטרס צודק? האם מחברי שירים באמת לא יכולים להפסיק ליצור? האם מי שכותב שירים באופן ספורדי, או שהתפוקה שלו אינה גבוהה, אינו "מחבר שירים"? מהם הקריטריונים לפיהם אנו שופטים מיהו "מחבר שירים" (songwriter, לצורך העניין)?

 

[pink floydror]

אני אתן את דעתי

אמנם חיבור שירים, חוץ מהחלק הנרכש והדברים שלומדים, יש משהו שאו שיש את זה בבנאדם או שאין בו את זה, כמו בניגון והלחנת מוזיקה, או שיש את הטאצ', או שאין. א-ב-ל - אפ'חד לא נולד בוב דילן, ווטרס הוא אחד הכותבים המוערכים עליי עם לא הכי והוא מצליח להעביר מילים ורגשות באופן חזק ומעניין במיוחד, העובדה שדייויד בא אחריו עם טקסטים פחות חדים, מתוחכמים ובנויים היטב לא אומרת שדייויד לא יודע לחבר שירים, בניגוד לווטרס ששנים כתב שירים ורכש מיומניות בעסק, לדייויד הייתה התנסות מעוטה מאוד. מי יודע, אם הוא היה מחליף את בארט גם בנושא כתיבת השירים, מאוד יכול להיות שהוא היה מגיע לרמות הרבההההההה יותר גבוהות ממה שהוא בעצם עשה.

 

[פינוקיו שמי]

צר לי להגיד, אבל ווטרס מדבר שטויות

בוודאי שאפשר להתחיל לכתוב שירה, גם אם אין לך גנים של משורר, פשוט בגלל שזו תכונה נרכשת, ולא תכונה מולדת. במילים אחרות, אתה חייב לקרוא הרבה לפני שאתה כותב שירים, אם אתה רוצה שאלו יהיו שירים טובים. אין לזה שום קשר עם האישיות שלך. גילמור בהחלט יכול לכתוב שירים טובים, אם הוא ישפר את השפה שלו, ומשורר אחר יכול להפסיק לכתוב.

 

[pink floydror]

כל אחד יכול להתחיל לכתוב

אבל כדי להגיע לידי זה שאנשים יתפעלו ומה שתעשה יהיה מעניין ומרתק, חלק מזה זה טאץ' שתסכים איתי שאין ל100 אחוז מהאוכלוסיה

 

[Hull]

שטויות

ווטרס עצמו כתב בהתחלה שירים בינוניים. אולי כדאי לו להאזין מחדש לשיר take up thy stethoscope.

 

[ציףציף1000]

מה שטויות?

מדוע לא לומר "אני חולק/ת על דעתך"? במלה "שטויות" נעשה קצת שימוש-יתר לאחרונה, שלא לצורך. ולעניין הדיון: אני חולקת על ווטרס בנושא הזה. יש להניח שהתגובה שלו היא נסיון לעשות רציונליזציה לנושא ריגשי (היריבות בינו לגילמור) יותר מאשר ניתוח רציני של השאלה "מיהו יוצר". ברור שיש יוצרים שמפסיקים ליצור. אצל סופרים זה ידוע כ-Writer's Block למשל. ויש גם סיבות נוספות. ובכלל, תפוקתו של כל יוצר אינה עקבית לאורך חייו: יש תקופות שבהם הם כותבים יותר, ותקופות בהן הם כותבים פחות. וכמובן, יש הבדלים אינדיבידואליים: ווטרס מתחבר יותר למילים, פחות למוסיקה. גילמור מתחבר יותר למוסיקה, ופחות למילים. כששניהם עבדו ביחד, הם השלימו זה את זה. הפירוד ביניהם לא היטיב עם אף אחד מהם, לדעתי. אגב, ה"ירידה" שלו על רייט יותר חמורה, בעיני. כזכור, רייט היה כותב השירים מס' 2 בלהקה אחרי בארט, בראשית דרכה. הוא כתב שירים מעולים הרבה לפני ווטרס. הרעיון שרייט היה צריך לתת את השירים שלו לווטרס על מנת ש"ישפץ" אותם, אינו רק מגוחך, אלא נועד לפגוע באגו של רייט, הפגוע ממילא.

 

[פינוקיו שמי]

בגלל שזה יפה מדי ../images/Emo13.gif

 

[Hull]

סליחה

הבהרה: המילה "שטויות" התייחסה לדבריו של רוג'ר, ולא לדבריו של מישהו מחברי הפורום.

 

[ציףציף1000]

או, זה כבר משהו אחר לגמרי! ../images/Emo13.gif

נצל"ש: אם אתם מנסים להעלות הודעה ומשום מה היא לא עולה, נסו שוב. ואם גם אז זה לא הולך, הודיעו לי במסר.

 

[פינוקיו שמי]

מפלצת ההודעות מכה שנית?