הרבה זמן לא כתבתי סיפור
אז ניסיתי לחבר פורמט אחר, כדי שיהיה מעניין. "ראיתי את הגיבורים שלי נופלים..." המחברת הוורודה מונחת על שולחן העץ החדש בחדר המסודר להפליא של אחותי הקטנה, רוז, והיא עצמה עטופה בשמיכת פוך. מכורבלת על המיטה מתחת למזגן. בין יתר הדברים חשבתי שזה חיבור לבית הספר, או מילים של שיר שהיא ניסתה לתרגם. חשבתי שזה לא בסדר לחטט לה במחברת וגם חשבתי שהיא רק בת 9 אז שהיא תבין. "ראיתי את הגיבורים שלי נופלים... ואז קפצתי". החלק השני מחוק בעיפרון. חשבתי שהיא רק ילדה ושאני אבין. חשבתי שהיא תתעורר ונלך לטייל ונדבר על בית הספר והחברים שלה והחלומות. גם על מה שהיא חלמה הלילה נדבר. חשבתי שהיא תלחש "אני רוצה שוקו" ושאני אפתיע אותה מראש על שוקו וקצפת למיטה. חשבתי שהיא תרצה גם מרשמלו. ... אני מכבה את האור כדי שאוכל להסתיר את המחברת אם מישהו ייכנס. הפחד הכי גדול שלי בזמן שאני כותבת זה שייתפסו אותי. אני לא יודעת בדיוק למה, אולי אני קצת מתביישת במה שאני כותבת, זה מרגיש מוזר. כמו לספר סוד למחברת. השולחן מבולגן מאד, כדי שאוכל להסתיר את כל הרשימות מהר ובלי שיחשדו בי, הדלת סגורה והמזגן עובד. אני חושבת לכבות אותו כי בקור קשה להתרכז, קשה לכעוס או להיות עצובה, כי נעים, כמו בסתיו. נעים מספיק כדי להירדם אולי. אני מעדיפה להירדם. אם אני יכולה. ... רוז, קומי, רוצה ללכת לטייל? "חשבתי שזה יהיה יום כיף" אני רוצה לישון... "חשבתי שזה יהיה בוקר טוב" בוקר טוב... רוצה שוקו? "חשבתי שאם אני אסתובב הוא יראה שהכרית רטובה מדמעות" רוז... רוצה לעשות יום כיף? "חשבתי שאם אני אקום אני אחזור לחייך ולשמוח" רוז... ... "ראיתי את הגיבורים שלי נופלים, מעולם לא צפיתי בהם קמים. הרמתי ידיים בכדי לא ליפול עייפה, ומיטתי זימנה לי שינה ערבה." ... "ראיתי את אחותי קומלת כפרח. חשבתי שאני השמש והיא רק עוד צמח. חשבתי שהחיים מורכבים קצת יותר. חשבתי שיש בשביל מה להישאר." ... "אז קפצתי... הרי לא אמשיך עייפה. היה נדמה שחיי הינם תסבוכת ענפה. היה נשמע בקולכם שדרכי חסומה. היה נדמה שבעינייכם אני היא שלא רואה." ... על גגות הבתים בכינורות הם בוכים כולם עצובים כולם עצובים. הולמים בפסנתר באצבע כבדה, לקדש את המוות בידיך אתה. על צמרות העצים בחבלים מנגנים כולם מוותרים, כולם מוותרים. קושרים זה את זה באצבע קלה, תוך קידוש החיים, העיקר הכוונה.
אני לא מכיר את "הילדה רוז"