הרבה זמן לא עשיתי את זה.
מובן שיש עליות וירידות בחיים ומי כמוני יודע זאת. בשנה האחרונה עברתי ממצב של מערכת יחסים ממוטטת עם ההורים שלי לאיזושהי פריחה. הציונים שלי ביסודי היו מעל ומעבר לכל ציפייה של ההורים שלי, בכיתה ז' נכשלתי, בכיתה ח' שגשגתי ושוב חזרתי לסורי. פעם לא היו לי חברים, הייתי בודד, אווטסיידר מוחלט, ביישן. האנשים שדיברתי איתם היו תמיד יותר מבוגרים ממני או אפילו מההורים שלי- איתם תיקשרתי הכי טוב, אנשים בגילי לא הבינו אותי, לא ניסו להבין אותי. היום יש לי הרבה ידידים, היו לי כמה אהבות, כמה שברונות. החיים שלי תמיד נראו כמו רכבת הרים עד עכשיו. ומה אם אני רוצה להמשיך במסילה הגבוהה ביותר ולהימנע מצניחות פתע או מלופים פתאומיים באמצע הדרך..?! אני עובד, לומד, מנהל וחי חיי חברה מסויימים. את העבודה שלי אני אוהב, היא מוציאה הרבה אנרגיות וגורמת לי להרגיש טוב. עם הלימודים האקסטרניים שלי אני לא משלים, מעולם לא הייתי שלם עם לימודים. משום מה מאז שנכשלתי בשנית בכיתה ט' אם אינני טועה- לא יכולתי להשלים את עצמי. כל הציונים שלי לא הגיעו לציפיות של ההורים שלי, בוודאי שלא לציפיות שלי. מאז ומתמיד הטמיעו בי שאני מין גאון קטן שיש לו פוטנציאל לא מנוצל. ואולי, אולי אני עדיין מנסה להוכיח שזה נכון. אולי זו הסיבה שבגללה אני לא מסוגל לרדת מרמת חמש יח"ל. עוד חודש וקצת הבגרות. אני יודע את החומר, לא כמו שהייתי רוצה לדעת אותו, לא כמו שצריך לדעת אותו. אני צריך ללמוד, לתרגל ואני לא יודע איך. יש לי את הלימודים האקסטרניים שעברתי אליהם אחרי חמש וחצי שנות לימוד בישיבה. חשבתי שזה יהיה קל יותר, טעיתי. אני צריך להשקיע, אבל אני לא יכול, אני לא מסוגל להושיב את עצמי יחד עם עצמי ולהשקיע במשהו שלא נוגע לי. עד כמה שאני מסופק כשאני פותר תרגיל מסובך- אני לא מסוגל לעשות את הצעד הראשוני. לא לבד, אף פעם לא לבד. ואם בלבד עוסקים- זה המצב שממנו אני ככל הנראה הכי מפחד. קשה לי להיות לבד, להרגיש שאין לי מישהי שאני יכול לפנות אליה בתור החצי השני הרומנטי שלי. ומשום מה- כשיש לי מערכת יחסים, אני מוצא את עצמי "מתקן" את האדם שנמצא איתי ושולח אותו לדרכו. נכנסתי למערכת יחסים עם אדם בעל כנף שבורה, ריפאתי אותו ו.. פגעתי בעצמי כשמערכת היחסים הסתיימה. ושוב נשארתי לבד. יותר מדי זמן. עד כמה שניסיתי, עד כמה שחיפשתי- לא מצאתי. ניסיתי להידמות לאנשים שאני אוהב, ניסיתי לחקות אותם, להרגיש קצת יותר מהמושלמות שלהם. נפגעתי מזה תמיד, מחוסר השליטה שלי "בעצמי החדש" שנוצר לפתע. דחו אותי, נדחיתי בעצמי, מעצמי. והאופטימיות.. הו, האופטימיות. עד כמה שניסיתי, אלוהים יודע [במידה והוא אכן שם] עד כמה ניסיתי להיות אופטימי, לא הצלחתי. כל פעם הגיעה ירידה נוספת שהתישה את האופטימיות המועטה שנותרה בי, הותירה אותי פסימי וחשוף לדכאונות. אני רוצה להרגיש את מה שהרגשתי כשהייתי ילד קטן. את תחושת התום, הרוך והרוגע של שבת בערב מול הקמין בבית הישן, מכורבל עם אחותי מתחת לשמיכה. הכל לחוץ כל כך, כל כך מהיר, עצבני ומורט את כל כוחות הנפש. העולם הזה לא מתאים למה שהייתי רוצה להיות. אני מחפש את מסילת העץ הכי נושנה שיש, בלי הרב חידושים, רק שתהיה בטוחה וישרה. מסילה כזו שלא צריך לסוע עליה במהירות 200 קמ"ש, אלא במהירות האישית שלי. אני מחפש חיים כאלה שתהיה לי בהם שליטה מעט יותר טובה מהחיים הנוכחיים. אני לא רוצה משקפיים ורודות, אני רוצה חיים שכאלה. אני רוצה למצוא את המוצא מהלימודים הבלתי פוסקים הללו, פיתרון לבעיית הקושי שלי. אני רוצה להצליח בלימודים, בלי נוסחאות קסם, אבל עם מישהו אהוב שיעזור לי לעבור את זה. אני רוצה מישהי אהובה, שתאהב אותי בחזרה ושתעניק לי סוף סוף את מה שחיפשתי במשך זמן רב. אני רוצה להרגיש מעט יותר חופשי ונינוח ושולט בדרך החיים שלי. אני רוצה הרבה דברים שאולי לא ייתגשמו, כי אני על המסילה הלא נכונה במהירות הלא נכונה. ואין לי מושג איך לקבל, אם קיימת אחת שכזו, עזרה.
מובן שיש עליות וירידות בחיים ומי כמוני יודע זאת. בשנה האחרונה עברתי ממצב של מערכת יחסים ממוטטת עם ההורים שלי לאיזושהי פריחה. הציונים שלי ביסודי היו מעל ומעבר לכל ציפייה של ההורים שלי, בכיתה ז' נכשלתי, בכיתה ח' שגשגתי ושוב חזרתי לסורי. פעם לא היו לי חברים, הייתי בודד, אווטסיידר מוחלט, ביישן. האנשים שדיברתי איתם היו תמיד יותר מבוגרים ממני או אפילו מההורים שלי- איתם תיקשרתי הכי טוב, אנשים בגילי לא הבינו אותי, לא ניסו להבין אותי. היום יש לי הרבה ידידים, היו לי כמה אהבות, כמה שברונות. החיים שלי תמיד נראו כמו רכבת הרים עד עכשיו. ומה אם אני רוצה להמשיך במסילה הגבוהה ביותר ולהימנע מצניחות פתע או מלופים פתאומיים באמצע הדרך..?! אני עובד, לומד, מנהל וחי חיי חברה מסויימים. את העבודה שלי אני אוהב, היא מוציאה הרבה אנרגיות וגורמת לי להרגיש טוב. עם הלימודים האקסטרניים שלי אני לא משלים, מעולם לא הייתי שלם עם לימודים. משום מה מאז שנכשלתי בשנית בכיתה ט' אם אינני טועה- לא יכולתי להשלים את עצמי. כל הציונים שלי לא הגיעו לציפיות של ההורים שלי, בוודאי שלא לציפיות שלי. מאז ומתמיד הטמיעו בי שאני מין גאון קטן שיש לו פוטנציאל לא מנוצל. ואולי, אולי אני עדיין מנסה להוכיח שזה נכון. אולי זו הסיבה שבגללה אני לא מסוגל לרדת מרמת חמש יח"ל. עוד חודש וקצת הבגרות. אני יודע את החומר, לא כמו שהייתי רוצה לדעת אותו, לא כמו שצריך לדעת אותו. אני צריך ללמוד, לתרגל ואני לא יודע איך. יש לי את הלימודים האקסטרניים שעברתי אליהם אחרי חמש וחצי שנות לימוד בישיבה. חשבתי שזה יהיה קל יותר, טעיתי. אני צריך להשקיע, אבל אני לא יכול, אני לא מסוגל להושיב את עצמי יחד עם עצמי ולהשקיע במשהו שלא נוגע לי. עד כמה שאני מסופק כשאני פותר תרגיל מסובך- אני לא מסוגל לעשות את הצעד הראשוני. לא לבד, אף פעם לא לבד. ואם בלבד עוסקים- זה המצב שממנו אני ככל הנראה הכי מפחד. קשה לי להיות לבד, להרגיש שאין לי מישהי שאני יכול לפנות אליה בתור החצי השני הרומנטי שלי. ומשום מה- כשיש לי מערכת יחסים, אני מוצא את עצמי "מתקן" את האדם שנמצא איתי ושולח אותו לדרכו. נכנסתי למערכת יחסים עם אדם בעל כנף שבורה, ריפאתי אותו ו.. פגעתי בעצמי כשמערכת היחסים הסתיימה. ושוב נשארתי לבד. יותר מדי זמן. עד כמה שניסיתי, עד כמה שחיפשתי- לא מצאתי. ניסיתי להידמות לאנשים שאני אוהב, ניסיתי לחקות אותם, להרגיש קצת יותר מהמושלמות שלהם. נפגעתי מזה תמיד, מחוסר השליטה שלי "בעצמי החדש" שנוצר לפתע. דחו אותי, נדחיתי בעצמי, מעצמי. והאופטימיות.. הו, האופטימיות. עד כמה שניסיתי, אלוהים יודע [במידה והוא אכן שם] עד כמה ניסיתי להיות אופטימי, לא הצלחתי. כל פעם הגיעה ירידה נוספת שהתישה את האופטימיות המועטה שנותרה בי, הותירה אותי פסימי וחשוף לדכאונות. אני רוצה להרגיש את מה שהרגשתי כשהייתי ילד קטן. את תחושת התום, הרוך והרוגע של שבת בערב מול הקמין בבית הישן, מכורבל עם אחותי מתחת לשמיכה. הכל לחוץ כל כך, כל כך מהיר, עצבני ומורט את כל כוחות הנפש. העולם הזה לא מתאים למה שהייתי רוצה להיות. אני מחפש את מסילת העץ הכי נושנה שיש, בלי הרב חידושים, רק שתהיה בטוחה וישרה. מסילה כזו שלא צריך לסוע עליה במהירות 200 קמ"ש, אלא במהירות האישית שלי. אני מחפש חיים כאלה שתהיה לי בהם שליטה מעט יותר טובה מהחיים הנוכחיים. אני לא רוצה משקפיים ורודות, אני רוצה חיים שכאלה. אני רוצה למצוא את המוצא מהלימודים הבלתי פוסקים הללו, פיתרון לבעיית הקושי שלי. אני רוצה להצליח בלימודים, בלי נוסחאות קסם, אבל עם מישהו אהוב שיעזור לי לעבור את זה. אני רוצה מישהי אהובה, שתאהב אותי בחזרה ושתעניק לי סוף סוף את מה שחיפשתי במשך זמן רב. אני רוצה להרגיש מעט יותר חופשי ונינוח ושולט בדרך החיים שלי. אני רוצה הרבה דברים שאולי לא ייתגשמו, כי אני על המסילה הלא נכונה במהירות הלא נכונה. ואין לי מושג איך לקבל, אם קיימת אחת שכזו, עזרה.
