I wanna be happy
New member
הרגע הזה שבו הבנתי שההורים שלי עוצרים אותי
היי לכולם,
אני מצטערת מראש, זה הולך להיות ארוך..
אני עובדת עם אבא שלי כבר שנתיים בערך.. המשרד הוא מרחק של שעה וחצי נסיעה. אני נוסעת איתו כל בוקר וכל ערב.
נמאס לי מזה. אני לא יכולה לבלות כל כך הרבה זמן עם אבא שלי, זה משגע אותי וזה גם לא בריא!
אני נמצאת כבר בערך שנתיים בטיפול(כמה בעצם) מכל מיני הבטים כדי שאוכל לחיות חיים שקטים ושלמים יותר. המון שנים הייתי חייה בדיכאון כשהכל שחור סביבי ואיכשהו היום זה כבר לא ככה.
היום אני באמת יותר שלמה עם עצמי ואוהבת את מי שאני. מה שכן, אני מתחילה לראות איפה כל הפאקים של ההורים שלי.
בעצם הרבה שנים שחשבתי שאני הדפוקה ופתאום הבנתי שזה הם הדפוקים.
מאז כיתה ג' אי רק שומעת "תתבגרי כבר" את הבוגרת, תוותרי לו", "את הגדולה ואת אחראית" אבל הייתי בפאקינג כיתה ג'!!!! איפה הילדות שלי? איפה סתם להרגיש כמו ילדה נורמאלית?
לא מספיק כל חיי הכריחו אותי להתנהג כמו גדולה, הרף רק עולה! די, שירדו ממני כבר!
לפני שנה בערך כשלקחתי רטלין חטפתי התמוטטות עצבים (שהייתה חצי מהרטלין וחצי מעצמי) ואז הם עזבו אותי. ירדו ממני ואני היום יותר מסוגלת להגיד מה אני רוצה ולהרחיק אותם ממני.
אז מה אני רוצה בעצם אתם שואלים? להצליח להמשיך הלאה, להצליח להמשיך לבית משלי. אבל למה אני לא יכולה?
אני לא רוצה לגור בבית יותר. אני לא סובלת אבל אני בדרך לעוד התפרצות, אני די מרגישה את זה.
אבא שלי בטוח שכל מה שהוא אומר זה אמן ותמיד הוא שלט לי בחיים ובהחלטות כך שאני בכלל לא יודעת להחליט מה אני רוצה
אני לא אשכח שכשחברה (שהייתה החברה הכי טובה שלי לזמן מסויים) נהרגה בתאונת דרכים אני התחלתי לבכות והוא רק שאל אם סיימתי או אם אני רוצה ללכת לקניון כדי להרגיש יותר טוב.
או גולת הכותרת, לא הייתם בקשר, למה את כל כך מתרגשת מזה? ועבר כבר יום,למה את עדיין חושבת על זה?
מאז נדפקה לי המערכת בהקשר הזה. לפעמים אני לא מבינה אם אבא שלי מטומטם או שהוא עושה לי בכוונה. רק המילים האלו סגרו אותי כל כך שיש לי התפרצויות בכי כל כך עזות פעם ב.. כאילו אני חווה את המוות שלה מחדש. ככה זה גם בחלומות שלי.
כל לילה היא מתה מחדש ואני לא מצליחה לעזור לה. משהו עוצר אותי.
כל החברים שהיו לי, ההורים שלי שנאו. הם ברגע שהם היו הולכים, ההורים שלי היו פשוט מרכלים עליהם.
על איך שהם נראים, על איך שההורים שלהם, על המשפחה שלהם. כמה כולם איתי רק בגלל הכסף שלי ובגלל שהם רוצים משהו ממני. איך אפשר לסמוך על אנשים אחרי שההורים שלי מדברים ככה?!?!
כשניסיתי לפגוע בעצמי באיזשהו שלב הדבר הכי נחמד שקיבלתי מאבא שלי זה השאלה אם אני רוצה ללכת לקניות ולקנות לי משהו נחמד או אמא שלי שאמרה לי שאני אפסיק להשחיט את הגוף שלי כי זה לא יפה.
כל כך הרבה כסף עולים לי הטיפולים האלו. אני צריכה אותם כמו אוויר לנשימה. אני יותר טוב עכשיו.
אבל ככל שאני מבלה יותר זמן עם אבא שלי כך הוא משגע אותי יותר. זה שהוא מדבר על העובדים זה בסדר אבל כשאני מתלוננת קצת ורוצה להוציא קצת מהסיסטם אז זה תמיד "תעזבי את זה ותתעסקי בעבודה שלך" העבודה זה מה שחשוב.
הוא קיבל ממני כאלו צעקות היום שאני לא האמנתי שאני יכולה לצרוח ככה על מישהו. צרחתי עליו שהוא מטורף, שהוא לא נורמאלי! שזה לא אנושי שכשאני רוצה לדבר על משהו הוא סותם לי את הפה ב"תתעסקי בעבודה שלך", שכל מה שהוא אומר לי הוא לא קדוש!
אני לא עובדת בשיבילו, אני עובדת בשביל עצמי, עם אנשים שאני רואה כל יום ואם אני רוצה אני אכעס ואתעצבן והוא לא יכול לכבות לי את המתגים האלו! זה פשוט לא אנושי מה שהם עושים לי.
אני רוצה לבנות את עצמי. בכל פעם שאבא שלי מעצבן אותי בא לי לזרוק הכל. לזרוק את העבודה, לזרוק עליו דברים וללכת. כמו ילדה קטנה.
אני לא רוצה להרגיש ככה. אני עובדת שבשביל עצמי. אני לא חייבת לו כלום. הוא יודע טוב מאוד שאני יכול ללכת אם אני רוצה. גם עשיתי את זה כבר כמה פעמים.
העניין הוא שאני מרגישה כל כך מסופקת בעבודה שלי שקשה לי לעזוב אותה. אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה כאן. אף אחד לא יושב לי על הראש (או יותר נכון כבר לא יושב לי על הראש אחרי ששוב הצרחות שלי היו צריכות להיכנס למשוואה, באמת לדבר על עבודה ב12 בלילה כשאני רוצה ללכת לישון מהיום המסריח הזה??) ואני עושה דברים נפלאים.
יחסי האנוש שלי עם אנשים הם מתחת ללמוצע אם אפשר לומר. ההורים שלי שונאים את כולם ככה שהייתי צריכה ללמוד בכלל שאפשר לאהוב אנשים, לא שזה קל.
אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שקילקלו אותי בלי שבכלל הייתה לי שום אפשרות להחליט לעצמי. ששרטו אותי בלי ששמשהו שאל אותי אם אני מסכימה.
אני מתה רק לעזוב את הבית אבל מיליון חוטים עוצרים אותי. אין לי כסף, אין לי בכלל לאן לעבור כי אני לא מוצאת כלום.
אני שונאת את ההורים שלי כל כך. זה גדול ממני..
היי לכולם,
אני מצטערת מראש, זה הולך להיות ארוך..
אני עובדת עם אבא שלי כבר שנתיים בערך.. המשרד הוא מרחק של שעה וחצי נסיעה. אני נוסעת איתו כל בוקר וכל ערב.
נמאס לי מזה. אני לא יכולה לבלות כל כך הרבה זמן עם אבא שלי, זה משגע אותי וזה גם לא בריא!
אני נמצאת כבר בערך שנתיים בטיפול(כמה בעצם) מכל מיני הבטים כדי שאוכל לחיות חיים שקטים ושלמים יותר. המון שנים הייתי חייה בדיכאון כשהכל שחור סביבי ואיכשהו היום זה כבר לא ככה.
היום אני באמת יותר שלמה עם עצמי ואוהבת את מי שאני. מה שכן, אני מתחילה לראות איפה כל הפאקים של ההורים שלי.
בעצם הרבה שנים שחשבתי שאני הדפוקה ופתאום הבנתי שזה הם הדפוקים.
מאז כיתה ג' אי רק שומעת "תתבגרי כבר" את הבוגרת, תוותרי לו", "את הגדולה ואת אחראית" אבל הייתי בפאקינג כיתה ג'!!!! איפה הילדות שלי? איפה סתם להרגיש כמו ילדה נורמאלית?
לא מספיק כל חיי הכריחו אותי להתנהג כמו גדולה, הרף רק עולה! די, שירדו ממני כבר!
לפני שנה בערך כשלקחתי רטלין חטפתי התמוטטות עצבים (שהייתה חצי מהרטלין וחצי מעצמי) ואז הם עזבו אותי. ירדו ממני ואני היום יותר מסוגלת להגיד מה אני רוצה ולהרחיק אותם ממני.
אז מה אני רוצה בעצם אתם שואלים? להצליח להמשיך הלאה, להצליח להמשיך לבית משלי. אבל למה אני לא יכולה?
אני לא רוצה לגור בבית יותר. אני לא סובלת אבל אני בדרך לעוד התפרצות, אני די מרגישה את זה.
אבא שלי בטוח שכל מה שהוא אומר זה אמן ותמיד הוא שלט לי בחיים ובהחלטות כך שאני בכלל לא יודעת להחליט מה אני רוצה
אני לא אשכח שכשחברה (שהייתה החברה הכי טובה שלי לזמן מסויים) נהרגה בתאונת דרכים אני התחלתי לבכות והוא רק שאל אם סיימתי או אם אני רוצה ללכת לקניון כדי להרגיש יותר טוב.
או גולת הכותרת, לא הייתם בקשר, למה את כל כך מתרגשת מזה? ועבר כבר יום,למה את עדיין חושבת על זה?
מאז נדפקה לי המערכת בהקשר הזה. לפעמים אני לא מבינה אם אבא שלי מטומטם או שהוא עושה לי בכוונה. רק המילים האלו סגרו אותי כל כך שיש לי התפרצויות בכי כל כך עזות פעם ב.. כאילו אני חווה את המוות שלה מחדש. ככה זה גם בחלומות שלי.
כל לילה היא מתה מחדש ואני לא מצליחה לעזור לה. משהו עוצר אותי.
כל החברים שהיו לי, ההורים שלי שנאו. הם ברגע שהם היו הולכים, ההורים שלי היו פשוט מרכלים עליהם.
על איך שהם נראים, על איך שההורים שלהם, על המשפחה שלהם. כמה כולם איתי רק בגלל הכסף שלי ובגלל שהם רוצים משהו ממני. איך אפשר לסמוך על אנשים אחרי שההורים שלי מדברים ככה?!?!
כשניסיתי לפגוע בעצמי באיזשהו שלב הדבר הכי נחמד שקיבלתי מאבא שלי זה השאלה אם אני רוצה ללכת לקניות ולקנות לי משהו נחמד או אמא שלי שאמרה לי שאני אפסיק להשחיט את הגוף שלי כי זה לא יפה.
כל כך הרבה כסף עולים לי הטיפולים האלו. אני צריכה אותם כמו אוויר לנשימה. אני יותר טוב עכשיו.
אבל ככל שאני מבלה יותר זמן עם אבא שלי כך הוא משגע אותי יותר. זה שהוא מדבר על העובדים זה בסדר אבל כשאני מתלוננת קצת ורוצה להוציא קצת מהסיסטם אז זה תמיד "תעזבי את זה ותתעסקי בעבודה שלך" העבודה זה מה שחשוב.
הוא קיבל ממני כאלו צעקות היום שאני לא האמנתי שאני יכולה לצרוח ככה על מישהו. צרחתי עליו שהוא מטורף, שהוא לא נורמאלי! שזה לא אנושי שכשאני רוצה לדבר על משהו הוא סותם לי את הפה ב"תתעסקי בעבודה שלך", שכל מה שהוא אומר לי הוא לא קדוש!
אני לא עובדת בשיבילו, אני עובדת בשביל עצמי, עם אנשים שאני רואה כל יום ואם אני רוצה אני אכעס ואתעצבן והוא לא יכול לכבות לי את המתגים האלו! זה פשוט לא אנושי מה שהם עושים לי.
אני רוצה לבנות את עצמי. בכל פעם שאבא שלי מעצבן אותי בא לי לזרוק הכל. לזרוק את העבודה, לזרוק עליו דברים וללכת. כמו ילדה קטנה.
אני לא רוצה להרגיש ככה. אני עובדת שבשביל עצמי. אני לא חייבת לו כלום. הוא יודע טוב מאוד שאני יכול ללכת אם אני רוצה. גם עשיתי את זה כבר כמה פעמים.
העניין הוא שאני מרגישה כל כך מסופקת בעבודה שלי שקשה לי לעזוב אותה. אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה כאן. אף אחד לא יושב לי על הראש (או יותר נכון כבר לא יושב לי על הראש אחרי ששוב הצרחות שלי היו צריכות להיכנס למשוואה, באמת לדבר על עבודה ב12 בלילה כשאני רוצה ללכת לישון מהיום המסריח הזה??) ואני עושה דברים נפלאים.
יחסי האנוש שלי עם אנשים הם מתחת ללמוצע אם אפשר לומר. ההורים שלי שונאים את כולם ככה שהייתי צריכה ללמוד בכלל שאפשר לאהוב אנשים, לא שזה קל.
אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שקילקלו אותי בלי שבכלל הייתה לי שום אפשרות להחליט לעצמי. ששרטו אותי בלי ששמשהו שאל אותי אם אני מסכימה.
אני מתה רק לעזוב את הבית אבל מיליון חוטים עוצרים אותי. אין לי כסף, אין לי בכלל לאן לעבור כי אני לא מוצאת כלום.
אני שונאת את ההורים שלי כל כך. זה גדול ממני..
